מגן אבות (רשב"ץ)/חלק ד/פרק א

<< · מגן אבות (רשב"ץ) · חלק ד · פרק א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק א

משנה א

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בצאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ"ש רבי' משה ז"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים:

הפירוש לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז"ל במס' ברכות בפ"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש"י ז"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ"א א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי"ו:

הם אמרו שלשה דברים. הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:

הוו מתונין בדין לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז"ל בפ"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו:

והעמידו תלמידים הרבה. שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט"ו וט"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה"ה ואם היה יום ל"ג ע"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם:

ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ"ב. וכבר אמרו במסכת ע"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש"י ז"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה:

משנה ב

הפירוש שמעון הצדיק כהן גדול היה כמו שנזכר במס' יומא פ' בא לו כהן גדול שיצא לאלכסנדרוס מוקדון מלובש בבגדי כהונה והשתחוה לו ואמרו לו עבדיו כל מלכי הארץ השתחוו לך ואתה משתחוה ליהודי הזה אשר בא אליך לא בחיל ולא בכח אמר להם דמות דיוקנו של זה אני רואה מנצחת לפני במלחמותי כן כתבו חכמינו ז"ל וכן הוא במגילת תענית. ובספר קורות אלכסנדרוס כתוב כי אמר איני משתחוה אלא אל השם הכתוב בציץ שהוא על מצחו. עוד אמרו כי ראה זוהר גדול יוצא מהציץ ושאל מה כתוב שם אמרו לו קודש לה'. שאל פירוש השם מה הוא אמרו לו שאינם יודעים אלא שם בן ארבע אותיות על כן הן קוראין בלשון יון שם השם טֶטרא גראמטון כלומר ארבע אותיות כי סטרא בלשון יון ארבע כמו שנזכר בפרק גט פשוט וגראמטון אותיות ואמר להם כי כשהיה חולם בלילה בדמות אותו ציץ היוצא ממנו אותו זוהר היה מנצח למחרת. ובמס' פרה אמרו שהוא עשה פרה אדומה אחר עזרא הכהן שהיה דודו של אביו כי שריה הכהן היה אבי יהוצדק ואבי עזרא ולא שימש עזרא בכהונה גדולה כדי שלא לעקור שלשלת יוחסין ממקומה כמו שנזכר במדרש חזית ושמעון הצדיק היה מזרעו של יהושע הכהן הגדול בן יהוצדק וכן הוא מפורש בכתובים כי עזרא דודו של יהושע היה והיו קוראין לשמעון הצדיק עדוא וכן כתוב בס' יוסיפון בן גוריון. ולא נתפרש בשום מקום למה נתייחס בשם צדיק יותר משאר התנאים כי כולם היו צדיקים ונראה כי כך היו קוראים אותו כל העם כי בדורו לא היה צדיק יותר ממנו ודבר זה נלמד מאבות דרבי נתן ששנו שם יוסף הכהן חסיד בדורו ומצינו ר' שמעון החסיד בשני מחגיגה ובהעור והרוטב ובפ' חלק ובפ' הגוזל ומאכיל ובפ' מציאת האשה וזה שמעון הצדיק היה התנא הראשון שנזכר במשנה והיה משירי כנסת הגדולה כלומר שנשאר מהם והוא לשון שיריים כמו שירי הלשכה מה שנשאר שם אחר שנתרמה תרומה. ובמדרש רות ותשאר היא נעשית שירי מנחות. ובילמדנו נשאר מיתר הרפאים. עשה אותו שיריים. ומצינו בספר ירמיה אם לא שריתיך לטוב מלשון השארות חסר אל"ף וכן בדברי הימים שרית ישראל לב א' להמליך את דוד ובלשון חכמים מחלף האל"ף של שאר ביו"ד ואומרים נשתייר במקום נשתחר ובמקומות מניחין אותה כמו ששנינו בפ"ב מפאה מן המשואר במקום המשוייר וכן בפרק עשירי מנגעים ובפרק התערובות. ורבינו שלמה ז"ל כתב שלא היה עמהם בימי עזרא בתחלת הבית ואמת הוא שלא היה בתחלת הבית אבל מכלל כנסת הגדולה שקבלו מהנביאי' היה וכשמתו כולם נשארה הקבלה בידו שהוא גם כן קבל מהנביאים שהרי לא הזכירה המשנה שקיבל מאנשי כנסת הגדולה לפי שהוא נכלל במה שאמרה המשנה ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה:

הוא היה אומר. כך היה רגיל לומר ולזה נאמר בזה הלשון המורה על התמידות ולא נאמר בלשון שמעון הצדיק אומר ודומה לזה יש בפרק היה קורא מרגלא בפומיה דרבי פלוני לשון רגילות וכן הוא כל היה אומר שבזאת המסכתא ולפי שהקודמים הזהירו על קיום התורה בא הוא ופירש שכן ראוי להם:

על שלשה דברים העולם עומד. דקדק רבינו יונה ז"ל שאין עומד כמו קיים שנאמר למטה בפרק זה לפי ששם הזכיר דברים אחרים שלא נזכרו כאן אבל לשון עומד הוא שהעולם לא נברא אלא בשביל דברים אלו שמזכיר כאן ולשון העולם קיים הוא שהעולם אחר שנברא הוא מתקיים בשביל אותם דברים שמזכיר שם ולמטה אאריך בזה בעז"ה:

על התורה. בפרק חלק אמרו כן ובפרק ארבעה נדרים שנא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וכן נזכר בפסחים פ' אלו דברים ובא' מע"ז וכן אמר שלמה ע"ה ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז אמרה תורה אני נבראתי קודם העולם ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן אמרו בפרקי ר' אליעזר ובמדרש חזית שהקב"ה נתייעץ עם התורה ואמרה לו אם אין עם אין מלך שנא' לי עצה והקב"ה מסתכל בתורה ובורא עולם שנא' ואהיה אצלו אמון אומן אני הייתי כלי אומנותו וכן אמרו בבראשית רבה ולזה כתוב בסוף מעשה בראשית ה"א יתירה שאם יקבלו ישראל את התורה בששה בסיון מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו כמו שנזכר בפרק ראשון מע"ז ובמדרש רות ובמדרש תהלים. וכן אמרו רז"ל אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות מפני שהוא הבל שאין בו חטא כמו הבל הגדולים כמו שנזכר בפ' כל כתבי ואמרו לשון זה לפי שכדור הארץ תלוי באמצע ואין לו סמיכות כמו שנא' תולה ארץ על בלימה ואין סומך אותו אלא הבל התורה היוצא מפי התלמידים כמו שמעמיד האדם בהבל פיו דברים התלויים באויר. וקודם התורה שהיו כ"ו דורות היה מתקיים בחסדו של הקב"ה ולזה יש כ"ו פעמים כי לעולם חסדו בהלל הגדול כמו שנזכר בפ' ערבי פסחים. וכן דרשו רז"ל נמוגים ארץ וכל יושביה אם לא קבלו ישראל את התורה מה כתיב אחריו אנכי תכנתי עמודיה סלה כשקבלו עליהם אנכי ה' אלהיך נתקיים העולם כמו שנזכר בפ' ר' עקיבא ובמדרש חזית:

ועל העבודה. של בית המקדש כמו ששנינו במס' תענית בפרק שלשה פרקים אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קוראין אנשי מעמד במעשה בראשית כל השבת ומעמדות לא נתקנו אלא מפני הקרבנות כמו שנתפרש שם וזה מפורש הוא שהרי בשביל קרבנות שהקריב נח נשבע ה' ולא ינחם שלא יביא מבול לעולם הרי שבשביל העבודה העולם עומד. וזה גם כן מתבאר מדרך שקול הדעת שכל העולם לא נברא אלא בשביל האדם והאדם כדי לעבוד השם ית' ולזה נבחרה ירושלים מכל הארצות וישראל מכל העכו"ם לקיים עבודת הקרבנות וכבר אמרו רז"ל שבזמן שאין בית המקדש קיים העוסק בתורת קרבנות הרי הוא כאלו הקריב קרבנות וזהו שנא' בדברי הימים בקרבנו' לעולם זאת על ישראל כמו שנא' בסוף מנחות וכן אמרו בענין המעמדות שאם יתבטלו יעסקו בתורת קרבנות ומעלה עליהם הכתוב כאלו הקריבו קרבנות ולזה אנחנו קורים בכל יום פרשת תמיד ובכל יום מוסף פרשת מוספין וכן תפלות כנגד תמידין תקנום כמו שנזכר בפ' תפלת השחר ובמדרש תהלים. וזו היא עבודה שבלב שנא' ולעבדו בכל לבבכם כמו שאמרו בספרי ובירושלמי פ' תפלת השחר. ובדניאל כתיב אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך מפני התפלה שהיה מתפלל תלת זמנין ביומא כי לא היה פולחן בבבל ובפרק החובל ובפ' המקבל אמרו ועבדתם את ה' אלהיכם זו קריאת שמע ותפלה. ולזה אמר דוד כשחטא בענין בת שבע והיה מזיד ולא היה מתכפר לו בקרבן אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך. כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה פירוש כי יותר מכפרת התפלה בלב נשבר מהקרבנות כי המתפלל בשברון לב מקריב חלבו ודמו וכן המתענה כמו שהיה מתפלל בר ששת כשהיה מתענה כמו שנזכר בפ' היה קורא והמביא קרבן הוא מקריב חלב ודם בהמה אחת ועל זה תקנו קודם התפלה פסוק זה. וזה הוא שנא' כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו פירוש הכתוב כל עון תשא וקח מידינו זה הטוב והוא שנשלם מקום הפרים הגות שפתינו הרי שהתפלה גדולה מהקרבנו' שהתפלה מכפרת על הזדונות והקרבנות אינן מכפרין אלא על השגנות:

ועל גמילות חסדים. דבר זה מפורש הוא שעל גמילות חסדים העולם עומד שהרי סדום וחברותיה היו עובדים ע"א ועושין כל תועבת השם ולא הקפיד הכתוב עליהם אלא על שלא היה בהם גמילות חסדים כדכתיב זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת להם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. ולא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על החמס והכתוב אומר עולם חסד יבנה כי לא היה צורך להקב"ה לבראתו אלא מצד דרכי החסד לבני אדם וגמילות חסדים גדול מהצדקה שהרי אמרו רז"ל בפ' השותפין שהנותן צדקה לעניים מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים שהוא מדרך גמילות חסדים מתברך באחת עשרה וזהו שאמר הכתוב שמן וקטרת ישמח לב ומתק רעהו מעצת נפש כלומר כי כמו שהשמן הטוב והקטרת משמחים הלב כן מתק לרעהו עצת נפש. וגמילות חסדים גדול מהצדקה בשלשה דברים כמו שנזכר במסכת סוכה בפרק החליל ובמדרש קהלת שהצדקה היא לעניים וגמילות חסדים אפי' לעשירים להלוותו בשעת דחקו וצדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו לשמח חתנים ולבקר חולים ולנחם אבלים וכיוצא בזה והגוף חביב מהממון וכן צדקה לחיים וגמילות חסדים לחיים ולמתים לקוברם וזה הוא חסד של אמת שנא' וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו ללמדך שעל החסד העולם עומד. והתורה תחילתה גמילות חסדים ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם. באמצעיתה גמילות חסדים וירא אליו ה' בקרו ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וכן ביעקב ויברך אותו ברכת אבלים. סופה גמילות חסדים ויקבור אותו בגי כמו שאמרו בא' מסוטה ובמדרש קהלת. ובמדרש רות אמרו יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים שנטפלתם בתכריכיהם ועמדי שויתרו לה כתובותיהן א"ר זעירא מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. ובירושלמי במס' מעשר שני אמרו כמה גדול כח של צדקה שכל השקפה לשון ארור וזה לשון ברכה. ורבינו משה ז"ל פי' בחכמה וזה הוא התורה ובמעשה המצות וזהו העבודה ובמעלות המדות וזהו גמילות חסדים האדם נשלם. וזה אמת הוא אבל אינו כוונת המאמר כי אין זה סיבת קיום העולם כי אם שלימות האיש ולמה ייחד עבודה משאר מצות וגמילות חסדים משאר המדות. ובירושלמי מפורש במסכת מגילה ותענית כי על אלה הדברים נברא העולם ומסמיך אותם אל המקרא שנא' ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה. ואשים דברי בפיך זו תורה. ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים. לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו קרבנות. ולאמר לציון עמי אתה אלו ישראל הרי כתוב כי על שלשה אלה נטע שמים ויסד ארץ על מכוניה. וכן נזכר מזה בילמדנו בפרשת ראה. וזה מפורש בפי' הראשון וכן בפירקי ר' אליעזר אמר על התורה שנא' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' ועל העבודה שנ' ותפלת ישרים רצונו ועל גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. ופעם אחת היה מהלך רבן יוחנן בן זכאי בירושלים והיה מהלך ר' יהושע אחריו ראו בית המקדש שהיה חרב אמר אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו אמר לו בני אל ירע לך יש לנו כפרה אחרת כמותה ואיזו זו גמילות חסדים שנא' כי חסד חפצתי ולא זבח. וכן אמרו על דניאל שהיה עוסק בגמילות חסדים בבבל שאין שם קרבנות שהיה מתקן את הכלה ומלוה את המת ונותן פרוטה לעניים:

משנה ג

הפירוש כל מקום שנזכר פלוני איש מקום פלוני ר"ל שהיה גדול החכמים באותו מקום וסוכו היא עיר בארץ ישראל בחלקו של יהודה כמו שנזכר בספר יהושע כמו שנא' ירמות ועדולם שוכו ועזקה והוא כתוב בסין ויש בשופטים פסוק איש שוכו והוא מענין שוכת ארזים והיה תלמידו של שמעון הצדיק וקבל ממנו התורה. והגירסא הקדומה אנטיגנס הנו"ן פתוחה ובא לפרש דברי שמעון הצדיק. בענין העבודה שהעולם עומד עליה איך ראוי שתהיה והיה מזהיר תמיד התלמידים שלא יהיו עובדים השם ית' כמו העבד שהוא עובד את הרב על מנת לקבל פרס כי העבודה הזאת אינה שלימה כי הפרס יותר חשוב בעיניו מעבודת הרב ואלו לא היה מקבל פרס היה מניח העבודה ההיא אבל העבודה השלימה היא העבודה שעובד העבד לרבו לאהבת רבו בין יתן בין לא יתן והעובד הזה נקרא עושה מאהבה ופרס הוא לשון ערך ממה שכתוב וערך בגדים ומחיתך ותרגום ערכך פורסנא והוא הדבר שיתן האדם למי שעובד אותו ולא היה חייב אותו כמי שנותן לבנו או לאשתו מתנה מפני שעשו לו קורת רוח וזהו שיש בין פרס לשכר כי השכר הוא הדבר הקצוב שאדם נותן לשכירו. והזהיר החכם שאפי' לתקות הפרס הזה לא תהיה עבודתם אלא עבודה מאהבה לעשות רצון אוהבו. והשלים דבריו ואמר אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס זאת היא גירסת המשנה ויש משנין אותה וגורסין שלא על מנת לקבל פרס שקשה להם למה ישמש את הרב על מנת שלא לקבל פרס ומה הפסד יש אם יתן לו פרס מעצמו ויטלנו והלא לא היתה עבודתו על מנת כן. ואין ראוי לשנות הגירסא כי העבודה השלימה היא שיאמר העבד רבי כבר גמלני טובות ואני חייב לשמשו חלף הטובות ההם וזו היא העבודה השלימה שצוה עליה השם ית' כאומרו ואהבת את ה' אלהיך וזאת היתה עבודתו של אברהם שנקרא אוהב שנא' זרע אברהם אוהבי וזהו שאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד. ואמרו רז"ל בפ' ראשון מע"ז במצותיו ולא בשכר מצותיו כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו'. וזו היא תכלית המעלה בעבודה. אבל כבר אמרו בא' מבתרא ובא' מפסחים ובא' מראש השנה האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור וזו היא מדת הבינונים שלא הגיעו למדת האבות הקדושים ואין זה סותר דברי אנטיגנוס. ובתוספות מתרצין שלא הזהיר אנטיגנוס אלא שלא יהיה כאותן שכשלא תבוא הטובה שהם מצפים הם תוהים על הצדקות שעושים כעכו"ם כמו שנזכר בא' מראש השנה שכורש החמיץ דכתיב ודכרין לאלה שמייא דליהוון מצלין לחיי מלכא ובנוהי. וכן פירשו שם בגמ' ואע"פי שהזהיר על האהבה שהיא יותר גדולה מהיראה שהאהבה לשני אלפים דורות שנא' ועושה חסד לאלפים לאוהבי והיראה אינה אלא לאלף דור שנא' ולשומרי מצותיו לאלף דור כמו שזכרו רז"ל בסוטה פ' כשם שהמים בודקין אע"פי כן הזהיר על היראה כמו שעשה הכתוב אשרי איש ירא את ה' וצירף לזה במצותיו חפץ מאד וזהו מאהבה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. כי העובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכן התורה אמרה את ה' אלהיך תירא. ואמרו רז"ל עבוד מאהבה עבוד מיראה. עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט בירושלמי פרק הרואה ובסוטה פ' כשם. ואמרו עוד האוהב לא ישכח דבר ממה שצווה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר שלא לעשותו וצירוף היראה עם האהבה היא העבודה השלימה שהעובד מתוך אהבה אפי' יכביד עליו אוהבו אינו זז מעבודתו וכן אפי' באים יסורין על אדם לא יהרהר כלל ומתוך היראה אינו מתחטא עליו כבן המתחטא על אביו מתוך אהבה. והיראה הזו שהזהיר עליה קרובה לאהבה היא שלא אמר ויהי מורא גיהנם עליכם אלא מורא שמים כמי שירא לעבור על דברי אוהבו מרוב אהבתו אותו לא מיראת נקמה וזו היתה יראת אברהם שנא' עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא בא אחר העקידה להפחית מעלתו שהיה אוהב לקראו ירא אלהים שהעקידה לא היתה ליראת עונש כי מה עונש היה לו לירא ממנו יותר משחיטת בנו יחידו אשר אהב אבל היתה ליראת האלהים מרוב אהבתו אותו וזאת היתה יראת איוב שנא' בו ירא אלהים כמו שנזכר בסוטה פ' כשם והכתוב העיד כי היה עובד מאהבה שנא' הן יקטיליני לו אייחל אם כן בין עובד מאהבה במצות עשה בין עובד מיראה במצות לא תעשה שניהם צריכין שתהיה עבודתן לאהבת האל לא לתקוות גמול ולא ליראת עונש ואפי' האזהרה מיראת עונש היא אזהרה גדולה שהרי כששאלו תלמידיו לרבן יוחנן בן זכאי במה יזכה לחיי העולם הבא אמר להם יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכשאמרו לו ולא יותר אמר להם והלואי שאדם עושה עבירה בסתר ממורא בשר ודם ואינו נמנע מפני מורא שמים כמו שנזכר בפ' תפלת השחר. ואלו שני מינים יראה הם בפסוק א' שנא' כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. יראת העונש היא כי פחד אלי איד אל ויראת האל היא משאתו לא אוכל כלומר מרוממותו וגדולתו לא אמצא יכולת בעצמי לעבור על דבריו. וכתוב בספר הערוך וכן הוא באבות דר' נתן כי צדוק וביתוס היו תלמידיו של אנטיגנוס וטעו בדבריו שאין שכר ועונש בע"הב וכפרו בתחיית המתים ובע"הב ועל אלו אמרו במשנה פ' הרואה משקלקלו המינים ואמרו שאין שם אלא עולם אחד התקינו שיאמרו מן העולם ועד העולם והיה סיבת קלקולם מה שטעו בדברי אנטיגנוס רבם ולא היתה כוונת אנטיגנוס זאת כי ידוע הוא כי יש גמול ועונש בעולם הבא וכבר אמרו בא' מע"ז ובשני מעירובין היום לעשותם ולמחר ליטול שכרם אבל היה מזהיר שלא יכוין העובד לזה וסוף השכר לבוא שאין הקב"ה מקפח שכר עבדיו וכל שכן שאם העבד לא יקוה גמול שהרב מרבה שכרו אבל הם טעו בדבריו. וכתב רבינו משה ז"ל כי דעתם היה לחלוק על התורה כיון שאין שם עולם אחר אבל ראוי שאם יפרסמו דעתם זאת הרעם לא יקבלוה מהם לרוב פרסום התורה. והתחילו לחלוק על הקבלה כדי להקל מעליהם הגדרים והסייגים ולפרש הכתוב כרצונם דומה למי שרוצה להרוג את שונאו ולא יכול השחית אבריו. ונתחברה לכל אחד מהם כת אחת נקראים בלשון חכמים צדוקים ביתוסים ויש כת אחרת מאמינים בתחיית המתים ואינם מאמינים במדרשי החכמים והם נקראים היום קראים והם במזרח מחזיקים בפשוטי הכתובים וחולקים על מדרשי החכמים המקובלים:

הפירוש כל אלה החכמים הנזכרים בפרק הזה עד הלל ושמאי הם נקראי' זוגות כמו ששנינו בסדר זרעים במסכת פאה והביאוה בנזירות פרק כהן גדול אמר נחום הלבלר כך מקובלני מרבי מיאשא שקבל מאביו שקבל מהזוגות שקבלו מהנביאי' הלכה למשה מסיני. וכן בתוספתא במסכת ידים א"ר אלעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי שקבל מהזוגות והזוגות מהנביאים ונביאים ממשה הלכה למשה מסיני ובמס' תמורה פ' יש בקרבנות צבור אמרו שלא נמצא בהם אלא דופי של סמיכה שנחלקו בפ' אין דורשין בסוף ימיהם אחד מהם אומר לסמוך והא' אומר שלא לסמוך אע"פי שבסמיכה ביום טוב על הקדשים אין בה איסור מלאכה אלא איסור שבות שהוא משתמש בב"ח ואסור משום שבות כמו שהוא מוזכר בפרק אחרון מיום טוב שסמיכה זו דומה לרכיבה שהרי סמיכה בכל כחו בעינן כמו שפירשו בגמ' אע"פי כן נחלקו עליה אבות העולם ע"כ אמרו אל תהי שבות קלה בעיניך. ואלו הזוגות הראשונים היו נשיאים והאחרונים היו אבות בית דין ולא חלקו רבי מאיר ורבנן אלא ביהודה בן טבאי ושמעון בן שטח מי היה מהם נשיא ומי היה מהם אב בית דין ובפ' אין דורשין שנינו יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה ובפ' עגלה ערופה שנינו משמתו יוסף בן יועזר ויוסף בן יוחנן בטלו האשכולות שנא' אין אשכול לאכול. ופירשו בגמ' מאי אשכולות איש שהכל בו והיו קורין אותו יוסף שריא כמו שנזכר במס' עדיות ונזכר בגמ' בא' מפסחים ושני מע"ז. ובמס' ערלה יש יועזר איש צרדה מתלמידי שמאי בימי רבן גמליאל הזקן ואינו זה. צרדה הוא שם מקום כמו שנא' בירבעם מן הצרדה ובדברי הימים בין סכות ובין צרדתה. וכתוב במשנה קבלו מהם והקודם להם לא היה אלא אנטיגנוס ואפשר שהוא רומז לאנטיגנוס וסיעתו. ורבינו יונה ז"ל פי' מאנטיגנוס ושמעון הצדיק ויש גורסין קבלו ממנו והיא הגירסא המדוקדקת אם הוחזקה:

משנה ד

יהי ביתך בית ועד לחכמים. בא להזהיר על קיום התורה היא שהעולם עומד עליה שכשירצו להתקבץ החכמים ולהתועד יהי ביתך מוכן לזה וזה יהיה כי תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור ואת יראי ה' תכבד כי בזולת זה לא יתקבצו החכמים בביתך והכתוב אומר הולך את חכמים יחכם וכן כתוב לשון חכמים תיטיב דעת. וכתיב ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומשלו משל לנכנס לביתו של בשם אע"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח טוב קלט והוציא עמו כמו שנזכר בפרקי דרבי אליעזר ובמדרש משלי:

והוי מתאבק בעפר רגליהם. שהיה דרכם שהתלמיד יושב על גבי קרקע. והרב על הספסלים כמו שאמר ר' יוחנן במס' חולין פ' אלו טריפות על רב כל אותן ימים ששימש אותו תלמיד בישיבה שימשתי אני בעמידה ובימי רבן גמליאל הזקן באה חולשה בעולם והיו כולם יושבים כמו שנזכר באחרון ממגילה וזו היא ששנינו בפרק עגלה ערופה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ועל כן צוה החכם שיהיה מתאבק ויתמלא אבק מעפר רגליהם לשמוע דבריהם שאם ישתפל בפניהם לסוף יתגדל כמו שדרשו בנדרים פ' הנודר מן הירק ובעירובין כיצד מערבין וממדבר מתנה אם אדם עושה עצמו כמדבר שהוא הפקר לכל נתנה לו תורה במתנה ומשנתנה לו במתנה נחלו אל ומשנחלו אל עולה לגדולה שנא' ומנחליאל במות. ובראשון מעירובין אמרו כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכן אמרו בפ' הרואה ובא' מתענית אם נבלת בהתנשא אם אדם מנבל עצמו על דברי תורה סופו שיתנשא בהם וכן היא שנוייה באבות דר' נתן ובמדרש משלי. וע"ז סמך לו הוי שותה בצמא את דבריהם:

והוי שותה בצמא את דבריהם. כתב רבינו שלמה ז"ל כי בצמאה כתוב במשנה והוא כמו וגרונך מצמאה כלומר שיקבל דבריהם כאדם צמא שהוא שותה לתאבון ולא כאדם שבע שהוא מואס אפי' הדברים הטובים כמו שאמר שלמה נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק וזהו כוונת החכם הזה בזה המאמר שיקבל התורה מהם ויערבו לו דבריהם:

משנה ה

הפירוש ירושלם הוא מקו' המקדש ואע"פי שבגמ' ערכין פרק המוכר שדהו העלו תרתי ירושלם הואי סתם ירושלם הנזכרת בכל מקום היא זאת הידועה היום וגם העכו"ם קורין אותה ירושלם בצי"רי הלמ"ד בלשון תרגום כי כן שמה מורכב מה' יראה שקראה אברהם ומן שלם שקראה שם בן נח שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. ואנו קורין אותה ירושלם לשון שנים כי ירושלם של מטה כנגד ירושלם של מעלה כמו שנזכר בראשון מתענית וישמעאלים קורין אותה אֶל קֻדש וכן הבית הקדוש בה"מ בשטרותיהם ואין ספק בה כי שם הר הזתים ועמק יהושפט והר ציון ונחל קדרון ושילוח המים וכמה דברים מקובלים:

יהי ביתך פתוח לרוחה. בא להוסיף על חבירו שכמו שיהיה ביתו בית ועד לחכמים כן יהיה ביתו פתוח לרוחה לאורחים ולעניים כביתו של אברהם אבינו שהיה פתוח לארבע רוחות העולם כדי שלא יצטערו העניים לבקש הפתח ויכנסו דרך פתח זה ויצאו דרך פתח אחר ולא יתביישו מהעוברים ושבים וכמו שהזכירו במס' ברכות פ' הרואה על רבן חנן בר חנילאי וכן אמר איוב דלתי לאורח אפתח ופירשו חכמים שהיה ביתו פתוח לארבע רוחות כדי שלא יצטערו העניים. ור"ל כי תלמוד תורה עם גמילות חסדים שניהם כאחד טובים וכמו שאמרו בפ"א מראש השנה ובפ' מצות חליצה. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין אע"פי שהיו מבית עלי ונגזר עליו וכל מרבית ביתך ימותו אנשים. ואמרו בא' מע"ז כל העוסק בתורה ואינו עוסק בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה ואמרו במס' דרך ארץ הזהר בדלתי ביתך שלא יהיו סגורים בשעה שאתה מיסב באכילה ובשתייה מפני שדלתי ביתך מביאין אותך לידי עניות:

ויהיו עניים בני ביתך. אזהרה שנייה בגמילות חסדים שיהיו שמשיו עניי ישראל ולא יקנה עבדים וכמו שמצינו בפרק הזהב שלא רצה רבא לקנות אותו עבד דאמר ליה זבנן ואמר ליה יהיו עניים בני ביתיך שטוב לתת לחמו לעניים והם ישרתוהו ולא שיוציא ממונו לקנות עבדים אשר לא מבני ישראל המה. ופירשו חכמים באבות דר' נתן שיהיו עניים משיחין מה שאוכלין ושותין בביתך כמו שהיו עושין בביתו של איוב שהיה מאכיל רעבים שנא' ואוכל פתי לבדי ומלביש ערומים שנא' ומגז כבשי יתחמם. ואעפ"כ אמר לו הקב"ה לא הגעת לאברהם אתה יושב והם באים אצלך אבל אברהם לא עשה כן אלא שט ומחזר בעולם את שאין דרכו לאכול חטין מאכילו חטין ואת שאין דרכו לשתות יין משקהו יין ואת שאין דרכו לאכול בשר מאכילו בשר. ובנה פלטרין על הדרכים והנכנס אוכל ושותה ומברך לשם שמים שנא' ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם: (כאן חסר חבל על דאבדין)

משנה ו

הפירוש וכן בפ"א מע"ז אמרו לענין גמ' מחד רבה מעלי כי היכי דלא לפגום לישניה ואע"פי שאמרו שם הלמד תורה מרב א' אינו רואה סימן ברכה לעולם כבר אמרו הני מילי בסברא ובגמרא אמרו ביבמות פרק בית שמאי ושונא תוקעים בוטח זה התוקע עצמו לדבר הלכה כגון דאתי דינא לקמיה וגמר מילתא ומדמי מילתא למילתא ואית ליה רבה במתא ולא אזיל גמר מיניה. ובפ' הפועלים אמרו אמר ליה ר' ירמיה לרבי זירא מאי דכתיב קטון וגדול שם הוא אטו לא ידענא דקטון וגדול שם הוא אלא כל המקטין עצמו על דברי תורה נעשה גדול לעולם הבא וכל המשים עצמו כעבד בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא:

וקנה לך חבר. וגם זה לענין קיום התורה. וי"מ קנה לך ספרים והפירוש הנכון הוא כפשוטו חבר ממש ולא יקשה לשון וקנה ולא אמר עשה לך חבר כמו שאמר עשה לך רב לפי שהרב ימצאנו בלא קנין אבל חבר שמא אותו חבר שירצה אינו רוצה להיות חבירו שוה לו כי הוא בעיניו גדול ממנו ועל כן אמר אפילו תצטרך לקנותו בממון פזר עליו ממון וקנה אותו או שתפייסהו בדברים ותסבול אותו ותתנהג ע"פי מדותיו לא ע"פי מדותיך. וכן אמרו הפילוסופי' האוהב אחד הוא או הוא או אתה. וטעם האזהר' הזאת הוא כי יש צורך אל החברים לקיום התורה כמו שאמרו באבות דר' נתן עבר על ההלכה אם יש אחר להזהירו עליהם הוא אומר טובים השנים מן האחד כי אם יפולו האחד יקים את חבירו. עוד אמרו שם שנים שיושבין שכינה ביניהם. ואמרו עוד מיני ומינך תסתיים שמעתא. ואמרו בתענית בענין חוני המעגל או חברותא או מיתותא וכמו שדרשו בפ' הרואה ובפ"א מתענית ובפ' אלו הן הגולין חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה ולא עוד אלא שמיטפשין שנא' ונואלו וכתיב אשר נואלנו ומתרגמינן די טפשנא ואמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולן שעצים קטנים מדליקין את הגדולים. וכן אמרו בא' מתענית ובפ' אלו הן הגולין שנא' ומי אוהב בהמון לו תבואה. וכן לענין המעשה הטוב צריך האדם לאוהב שתבטח בו נפשו ליטול ממנו עצה ולקבל תוכחתו אם שמא יצרו יכשילנו לדבר עבירה על כן צריך שיקנה אותו ויטרח עד שישיגינו:

והוי דן את כל האדם לכף זכות. כבר אמרו בפ' מפנין שזה הוא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בע"הז והקרן קיימת לו לע"הב וסמכו זה אל הפסוק שאמר בצדק תשפוט עמיתך בפ' שבועת העדות. ויש לסמוך זה אל ואהבת לרעך כמוך וכל הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו למעל' לזכות כמו שהביאו שם מעשה בחסיד א' שפדה ריבה אח' והשכיבה במרגלותיו שהיה חושד שמא יש בתלמידיו מי שאינו הגון ולמחר ירד וטבל מפני שראה קרי לטורח הדרך ותלמידיו דנוהו לזכות וכן כשנכנס רבי יהושע בן חנניה אצל מטרוניתא וחלץ תפליו שלא ליכנס בהם במקום טומאה ונעל הדלת בפניו כדי שלא יתגלה הסוד שהיה רוצה לדבר עמה ויצא וטבל מפני שניתזה צנורא מפיה עליו ודנוהו תלמידיו לזכות. וכן מעשים אחרים שהיו קרובים לדון לחובה ובדרך רחוקה דנו אותם לזכות. והזהיר בזה החכם כי בזה תתקיים החברה בין החברים. ורבינו משה ז"ל עשה בזה שלשה חלוקות שאם האדם הוא מפורסם בצדק ויצא מתחת ידו דבר אפילו יהיו רוב הצדדים נוטים לחובה כיון שיש צד אפילו רחוק לדונו לזכות חייב אדם לדונו לזכות ועל זה נאמר בשבת פרק הזורק החושד בכשרים לוקה בגופו ויותר חזק מזה אמרו פרק מי שמתו אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה והקשו שמא סלקא דעתך אלא אימא וודאי עשה תשובה. ואם האדם הוא מפורסם ברשע ועשה מעשים אפילו יהיו רוב הצדדי' נוטים לזכות כיון שיש צד אחד שיש לדונו לחובה מותר לדונו לחובה ועל זה נאמר כי יחנן קולו אל תאמין בו כי שבע תועבות בלבו. ואם האדם הוא בלתי ידוע והמעשה הוא שקול ממדת החסידות הוא לדונו לזכות במצות זה החכם:

משנה ז

הפירוש בא להוסיף על חבירו כי כמו שצריך להתקרב אל הטובים ולדונם לכף זכו' כן צריך להתרחק מהרעי' ולדונם לכף חובה בבוא יום פקודתם ופורענותם:

הרחק משכן רע. זה הוא מפורסם ביד הכל שהשוכר בית תהיה חקירתו ראשונה מי יהיה שכן לו ואם הוא רע יתרחק ממנו שלא ילמד ממעשיו הרעים ולזה אסרו חכמים לדור בחצר עם העכו"ם כדי שלא ילמד ממעשיו כמו שהוא מוזכר בפ' הדר ומחלוקת דתן ואבירם הוא מפני שהיו שכנים לקרח כי דגל ראובן היה תימנה ושם היו בני קהת ושכני משה ואהרן שהיו במזרח היו שלשה שבטים שביניהם כולם בני תורה יהודה מחוקקי ומזבלון מושכים בשבט סופר ומבני יששכר יודעי בינה לעתים כמו שנזכר בילמדנו ואמרו חכמים ז"ל במס' שבת פ' במה אשה אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו ואם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך כי עם הארץ ירגילהו לביטול תורה והחכם יוכיחנו על ביטול תורה עד שיעסוק בה. ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהא רגיל אצל עם הארץ שסופו מאכילך טבלים כלומר להחטיאך במה שהוא חוטא. ועוד יש להתרחק משכן רע כדי שלא ישתתף עמו במפלתו ורמז לדבר כשבאים נגעים על הרשע בביתו וצוה הכהן לנתוץ את הבית והכותל המשותף בינו ובין שכנו כי הכל הוא אסור בהנאה וכן אמרו במסכת נגעים בתוספתא א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אוי לרשע ואוי לשכנו עונותיו של רשע גרמו לו לסתור כותלו של צדיק. והשכן רע שנזכר כאן הוא רע לבריות שהוא גזלן וחמסן והם דברים שהיצר הרע מתאוה אליהם ובקל יתפתה השכן הטוב ללמוד ממעשיו והכתוב שאמר טוב שכן קרוב הוא השכן הטוב כאלו אמר בפירוש טוב שכן טוב קרוב והשם שמר אברהם אבינו מלהתקרב לאנשי סדום אחרי הפרד לוט מעמו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים:

ואל תתחבר לרשע. כמו שהזהיר להתרחק מהשכן הרע לבריות כן הזהיר מלהתחבר לרשע שהוא רע לשמים. והכתוב אומר ורועה כסילים ירוע לפי שהוא למד ממעשיו. וכן כתוב אל תתרע את בעל אף פן תאלף ארחותיו ולזה הוא מהדברים המעכבים את התשובה. ובפרק אמר להם הממונה אמרו צדיק מעצמו כלומר נזכר לשבח מפני מעשיו שנא' זכר צדיק לברכה לשון יחיד. רשע מחבירו פירוש נזכר לגנאי מפני חבירו שנא' ושם רשעים ירקב לשון רבים. ובפרקי ר' אליעזר וכן במדרש משלי משלו משל לנכנס בבית הבורסי אע"פי שלא לקח כלום מכל מקום ריח רע קלט והוציא עמו. וכלל בזה כל התחברות בין בעסק משא ומתן בין בחברת אהבה כי כשהוא מתחבר עמו הוא מחזק את ידו להוסיף על חטאתו פשע כי הרשע אומר מה אני מפסיד במעשי הרעים והלא כל בני אדם הם מחבבים אותי ומתחברים אלי ועל זה אמרו באבות דרבי נתן אל תהי חבר לרשע אפילו לדבר מצוה. וכן אמרו במכילתא אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה שהרי יונדב כשנתחבר ליהוא פחתו אות אחת משמו וקראו אותו יונדב. ובאבות דר' נתן אמרו כל המודבק לרעים אע"פ שאינו עושה כמעשיהם נוטל עונש כיוצא בהם וכל המודבק לטובים אע"פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם. והטעם בזה הוא שהתחברותו עם הטובי' או עם הרעים היא מחזקת ידיהם במעשיהם וכאלו כל אשר הם עושים הוא היה עושה. ולזה נאמר ליהושפט בהתחברו עם אחזיהו פרץ ה' מעשיך וכן אמר לו כשהתחבר אל אחאב הרשע לעזור ושונאי ה' תאהב ובזה עליך קצף. ולא מצא הקב"ה דופי ביצחק אבינו שהיה עולה תמימה אלא על שאהב את שנאיו כמו שנזכר במדרש חזית ובילמדנו פרשת קדושים:

ואל תתיאש מן הפורענות. סמך זה לאל תתחבר לרשע לא תאמר הרי אני רואה זה הרשע דרכיו מצליחין ואיני מפסיד כלום בחברתו על כן אמר שלא תתיאש מן הפורענות כי פתאום יבוא אידו ויאבד הוא וכל המתחברים עמו. אמר שלמה ע"ה ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב כי פתאום יקום אידם ופיד שניהם מי יודע. חבר יראת ה' ליראת המלך כדי שילמוד מיראת המלך ליראת ה' דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא. כי השונה והמחליף דבר ה' הוא כמחליף דבר המלך כי פתאום תעלה חמת המלך וחמת ה' ויקום אידם ופיד שניהם של אלה השונים מי יודע מתי יבוא שיזהר ממנו קודם בואו ויאבדו השונים ההם והמתערב עמהם. ויש לפרשו בפני עצמו להזהיר כי כמו שאם אדם רואה את עצמו בצרה אין לו להתיאש מההצלה וכמו שאמרו בראשון מברכות אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים כן אם רואה אדם עצמו בשלום ונכסיו מצליחין אל יאמר זה הוא בצדקתי וביושר לבבי והקרן קיימת לי לעולם הבא אבל יאמר זאת ההצלחה היא שכר איזה זכות שיש לי כדי להאביד אותי משכר עולם הבא וכמו שנאמר ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. וחרגם אנקלוס ומשלם לסנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון וגמ' הפסוק כתרגומו או שמא ההצלחה הזאת אינה אלא לפי שעה ושמא יגרום החטא כמו שהיה אומר יעקב אבינו ע"ה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכן היה איוב אומר אולי חטאו בני וכשבאו יסורין עליו אמר כי פחד פחדתי ויאתיני וכן אמרו בראשון מברכות ראויים היו ישראל שיעשה להם נס בביאה שנייה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא וכן היה אומר דוד לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים שהיה דואג שמא יגרום החטא ולא יזכה לעולם הבא ולזה נקוד על לולא כמו שנזכר שם בגמ' וע"כ הזהיר ואמר אל תתיאש בעת ההצלח' מימי הפורענות ותתרשל על מעשה הטוב כי אשרי אדם מפחד תמיד ונמצא כל ימיו מתחזק בתשובה ובמעשים טובים וכן פירשוה בבריתא:

משנה ח

הפירוש זאת המשנה נשנית לדעת רבי מאיר שהוא סובר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין וסתם משנה רבי מאיר וכן אמרו בגמרא בפר' אין דורשין ושם היו רוצין להוכיח כן מאותו מעשה הנזכר בראשון ממכות שהרג יהודה בן טבאי עד זומם ואמר לו שמעון בן שטח ששפך דם נקי לפי שאין עד זומם נהרג עד שיזומו שניהם וקבל עליו שלא לדון ואלו היה אב בית דין לא היה לו רשות לדון בפני נשיא ושם דחו שאין מכאן ראיה דשמא קבל עליו שלא לדון כלל אפי' בצירוף הנשיא. ובירושלמי במסכת חגיגה היו מביאים סיוע שיהודה בן טבאי נשיא ממעשה שברח יהודה בן טבאי לאלכסנדריא של מצרים שלא רצה לקבל להיות נשיא ושלחו לו מאת ירושלם הגדולה לאלכסנדריא אחותי הקטנה עד מתי ארוסי יושב אצלך ואני יושבת עגומה וזה המעשה לא נזכר בגמרא בבלית בפרק עגלה ערופה ובפרק חלק אלא על יהושע בן פרחיה שברח מפני ינאי המלך שהרג חכמי ישראל אבל ממה שאמר לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך חביריך שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' וצווהו לבוא לפני סנהדרין לקבל עדות בפניו על עבדו שהרג את הנפש ואמר יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כמו שנזכר בסנהדרין פרק כהן גדול ובילמדנו פרשת שופטים מזה נראה כי שמעון בן שטח היה נשיא וכן בגמרא בפרק שלשה שאכלו נראה כן שכשברח וחזר ישב בין מלכא ומלכתא וכן הוא במדרש קהלת וכן מהמעשה הנזכר בסנהדרין פרק נגמר הדין שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד מפני שהיו כשפניות נראה גם כן שהיה נשיא וגם מזה המעשה הביא ראיה בירושלמי סיוע לאומר כי שמעון בן שטח היה נשיא:

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. הזהיר אל הדיין שלא יעשה עצמו כעורכי הדיינין הם העורכין הדין בטענות בפני הדיינין בשביל בעלי הדין ולא בא להזהיר שלא ילמד טענות של שקר שזה עצמו רשע גמור הוא וכבר אמרו אי זהו רשע ערום זה המטעים דבריו לדיין קודם בא בעל דין חבירו וכן אמרו זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג כמו שהוא מוזכר בסוטה בפרק היה נוטל ובפ' גט פשוט אבל בא להזהיר שלא לגלות דינו ליחיד כמו שאמרו בירושלמי אסור לגלות דינו ליחיד ולומר לו עשה כך כדי שתזכה בדין ואע"פי שהוא יודע שהדין עמו ובעל הדין ביפוי טענותיו זוכה בדין אסור ללמדו טענותיו ועל כיוצא בזה אמרו בפרק שבועת העדות מדבר שקר תרחק. וכן לתת עצה לבעל הדין כדי שיזכה וכמו שאמרו בכתובות על רבי יוחנן בפרק נערה שנתפתתה בגמרא לקתה חייב לרפאתה וא"ר יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ובירושלמי אמרו על זה המעשה ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וא"ר חגי אסור לגלות דינו ליחיד ידע הוה רבי יוחנן דהיא כשרה בגין כן גלי לה וכן רב נחמן בפרק הכותב שנתן עצה לקרוביו ונתחרט אמר ר' נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. ואמרו בגמרא על ר' יוחנן ועל רב נחמן מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני. ולזה העמיד אביי אפוטרופוס אל היתום והיה טוען אלו הוה אבוהון דיתמי קיים הוה מצי טעין והודה לו אביי ואמר לו שפיר קאמרת ושבחו ואמר מאן דמוקי אפוטרופא לוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי כמו שהוזכר באחרון מכתובות והוא לא היה רוצה לטעון בשבילם כך כדי שלא יראה כעורכי הדיינין. ואע"פי שיש מקצת מקומות שהדיין יכול לסייע בטענותיו לבעל דין משום פתח פיך לאלם כמו שאמרו בפ' השולח ובירושלמי לא בכל המקומות מותר לעשות כן כמו שאמרו בפ' חזקת הבתים מהו דתימא כגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. ודבר זה נמסר לדעתו של דיין ירא שמים להוציא דין לאמתו ולא יביא עצמו לידי חשד. זה נראה פירוש עורכי הדיינין לפי מה שנזכר ממנו בגמרא שלנו אבל באבות דרבי נתן פירשו בענין אחר שלא יהא התלמיד היושב לפני רבו עושה עצמו כגדולי הדיינין היודעים הדין אלא ידבר במה שיודע כשואל. ולשון פירוש עורכי הדיינין הוא גדולי הדיינין כמו שאומר שטר העולה בערכאות של עכו"ם. ויש משניות שכתוב בהם כאורכי הדיינין והוא ענין גדולי כמו פלוני ארכן ארכן דיגון בפרק גט פשוט ובראשון מראש השנה שם המלכות. ויש מפרשים חושי הארכי שהיה מערכאות של דוד וכן הוא במדרש תהלים ובמדרשי אגדה יש הרבה ארכי ובמדרש רות ארכיות ארכיות ותרגום קרית ספר קרתא דארכייא וכן הוא מתפרש גם כן לפי פירו' ראשון שהרי מצינו אוממות כמו עוממות אידיהן של עכו"ם עידיהן. ויש מפרשים אל תעש עצמך כגדולי הדיינין לכוף בעלי דינין לבוא לדון לפניך ביחיד לפי שהן רשאין ולא אתה:

וכשיהיו בעלי הדין עומדין לפניך. כן הוא הדין שהדיינין בישיבה ובעלי הדין בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים אשר נהם הריב לפני ה' כמו שהוא נזכר בפ' שבועת העדות ובסנהדרין פרק כהן גדול ואז יהיו שניהם כאחד בעיניך כרשעים בדינן שלא יטה לבך לאחד מהם שיהיה יותר זכאי מחבירו שמתוך כך לא תראה לו חובה ותזכהו ושמא הוא חייב אלא שניהם יהיו בעיניך כחייבים וחקור אותם אם הם מערימים בטענותיהם:

וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין לכשיקבלו עליהם את הדין. שלא תחשדם בשום דבר וזה מדרכי החסידות להכריע אף החייב לכף זכות כיון שקבל עליו הדין ולומר שהיה טועה בדעתו ולא נתכוון לגזול וכמו שאמרו בפר' החובל דבי דינא שקלי גלימיה זמיר ואזיל באורחיה שהוציאו גזילה מתחת ידו והוא היה חושב שהיתה שלו ועכשיו קבל עליו הדין בשמחה וזה הוא וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום בין זכאי בין חייב כמו שנזכר שם וכן אם נתחייב שבועה ונשבע אל תחשוד אותו שמא נשבע על שקר. ורבינו שלמה ז"ל כתב שקבלו עליהם את הדין גרסינן וכן הוא במשניות מדוקדקות. ובאבות דרבי נתן שנו יהיו בעיניך כזכאין על מנת שיתבעו את הדין ואזהרת זה החכם היא בתכלית השלימו' להזהיר הדיין לחשוד שניהם בשוה בתחלת הדין כדי להוציא הדין לאמתו ואחר שיתאמת הדין יסלק אותו חשד מלבו ולומר שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ואלו האזהרות ראויות לזה הספר שהוא מדבר בענין הדינין:

משנה ט

הפירוש שמעון בן שטח הוא שהתקין שיכתבו בכתובה כל נכסו יהיו אחראין לכתובתיך כמו שנזכר בכתובות פרק האשה שנשלו ובימיו צץ הקראות והם המודים בתחיית המתים ואינם כצדוק וביתוס שכפרו בו כמו שנזכר בפ' האומר בקדושין וגם זו אזהרה מענין הסדר שצריכין הדיינון להוציא הדין לאמתו שירבו לחקור את הדינים שמתוך החקירות יתברר אם הם עידי אמת וכמו שאמרו בסנהדרין בפרק היו בודקין ומעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהיה מעשה תחת התאנה ובדק אותם בעוקצין אם הם דקים או גסים תאנים לבנות או שחורות וכן בשילהי יבמות היה ר' טרפון חוקר העד ומחליף דברים הרבה פעמי' לומר לו כך אמרתי לו לידע אם אמת ואפי' אם יהיו העדים דבריהם מכוונים צריך לחקור הדיין אחריהם ואל יאמר כיון שהדברים שוים בודאי כן הוא המעשה כמו שהעידו אבל יאמר אדרבא כיון שהם מכוונים בעדות שמא שכורים הם מבעל דין והוא למדם שיאמרו וכן אמרו בירושלמי רב כד הוה חמי סהדי מכווני הוה חקר:

והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. הזהיר הדיין שלא יאמר דברים בפני בעלי דינין ולא בפני עדים שיבינו מתוך דבריו שאם היה המעשה כן היה זוכה כגון שיאמר הדיין שמא כך וכך היה או יאמר כיון שאינו כן אינו חייב וכיוצא באלו הדברים ומתוך דבריו ילמדו בעלי דינין לטעון שקר וגם העדים להעיד שקר:

משנה י

הפירוש שמעיה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של סנחריב וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם. ויש תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק אין דורשין ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואע"פי שאמרו באחרון מקדושין ובפ' החולץ שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה זהו לענין שאר שררות אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במס' הוריות בפ' כהן משיח היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפי' אמו מישראל ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה פרק אלו נאמרין כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל ואפילו להיות דיינין בחליצה צריך שיהיה אביו ואמו מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה ועוד שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו"ם ונתגיירו וכן מוכיח בראשון משבת שאמר הלל מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו והנסחא המדוקדקת היא מלא אי"ן באל"ף וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו כי לא היה יכול לומר הין לפי שהיה גר והעכו"ם אינם יכולין לומר ה"א ולא חי"ת ולא עי"ן ולא כ"ף רפה כמו שהוא מפורס' מהעכו"ם ובמקו' הי"ן היה אומר אי"ן והלל היה אומר בלשון רבו ומזה היה נראה כי הוא היה עכו"ם ונתגייר וכן נראה ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה כלומר גיורת כיוצא בהן. על כן יש לתמוה איך מנוהו נשיא ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבל' הוא היה ראוי יותר מכולן כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמין וכן בפסחים בפ' אלו דברים אמר להם הלל לבני בתירא מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכ' עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שאעפ"י שהם היו נשיאי' כשמצאו יותר גדול מהם נסתלקו מהנשיאות ומנוהו עליהם. ובראשון מע"ז וכן בסנהדרין פ' ארבע מיתות ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים. ויש לתמוה למה קראוהו אבטליון לשון ביטול ואעפ"י שיש שמות שאין אנחנו מבינים מאי זה מוצא הם כגון אנטיגנוס ונתאי וכיוצא בהם אפשר שהיו מלשון יון אבל אבטליון הוא לשון ביטול והוא גנאי לכנות כן גר צדק שהיה אב בית דין של ישראל. ונראה שפירוש זה השם הוא אב קטנים כי הקטנים נקראים טליי בלשון תלמוד כד הוו מטליין טליי וטליית' בפ' הספינה ליתו טליי וטלייתא בפרק חרש ובראשון ממגילה כד הוינא טלייא. וכן במדרש קהלת טליי ילדים טליי שטיי קטנים שוטים וכן במדרש חזית ובראשון מסנהדרין נצחו טלייא וכן בפרק ואלו נאמרין וירושלמי דיבמות היא טלייא והוא סיב ר"ל קטנים כמו הטלאים שהם קטני הכבשים ותרגום ירושלמי הילדים רכים טליין חטין. ולפי שהוא אב בית דין קראוהו אבטליון כלומר אבי קטנים שכן אמרו בפרק השולח ובפרק שור שנגח ארבעה וחמשה רבן גמליאל ובית דינו אביהם של יתומים הוא. וכן אפוטרופוס בלשון רומי הוא אבי קטנים פוס בלשונם הוא קטנים פאטיר הוא אב וכן אמרו וישמני לאב פטרון אם כן אפוטרופוס ר"ל אבי קטנים וכן הוא פירוש אבטליון אבי קטנים לפי שהיה אב"ד:

אהוב את המלאכה. בזה יתקיים העולם ותתקיים תורתו שאם אין לו מלאכה יצטרך לבריות ויצא לידי ליסטות. וכן אמרו בירושלמי פרק ראשון מקדושין ובמס' פאה ובחרת בחיים זו אומנות וכן אמרו במדרש קהלת ראה חיים עם אשה אשר אהבת קנה לך אומנות עם תורה אשר אהבת וכן אמרו בראשון מקדושין ושם אמרו כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאלו מלמדו לסטות ואמרו בפרק אלו מציאות ובפרק הגוזל עצים והודעת להם את הדרך ילכו בה זה בית חייהם כלומר ללמדם אומנות להתפרנס ממנה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל וכן בפרק אלו הן הגולין אמרו שזו מצוה מן התורה הוא ואמרו בפסחים בפ' אחרון אמר ליה רב לרב כהנא פשוט נבלתא בשוקא וטול אגרא ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מילתא. פירוש כהנא אנא שמי שהוא כהנא הוא מפורסם בגדולה כי רב כהנא לא היה כהן כמו שאמרו בחולין פרק הזרוע רב כהנא אכיל בשביל אשתו פירוש מתנות כהונה שהוא לא היה כהן וכן אמרו בפרק אלו עוברין. ואמרו בפרק יש נוחלין לעולם יעבוד אדם עבודה שהיא זרה לו ואל יצטרך לבריות ואמרו במדרש ר' יהודה בן בתירא אומר הרי שאין לו מלאכה שיעשה מנין שאם יש לו חצר חרבה שילך ויתעסק בה תלמוד לומר ששת ימים תעשה מעשיך וזה הוא ענין יותר חזק שאפי' יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה שהבטלה מביאה לידי שעמום כמו שנזכר בכתובות בפר' אע"פי. ואמרו חכמים ז"ל כל מי שאין לו מלאכה הכל מרננין עליו מנין הוא אוכל מנין הוא שותה והרבה הזהיר שלמה המלך ע"ה על הזריזות ואמר עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים חסר לב. ואמר תאות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות ואמר מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין ר"ל כי הוא מבקש מנוחה ואותה מנוחה תביאנו לידי יגיעה לבקש מזונותיו. וכן דוד הע"ה אמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואמרו בא' מברכות גדול מה שנא' בנהנה מיגיעו ממה שנא' בירא שמים דאלו בירא שמים לא נאמר אלא אשרי כל ירא ה' ואלו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעולם הבא ולכן נסמכו שני הפסוקים האלה זה לזה לומר אינו דומה מי שהוא ירא שמים מתוך עושר כמו שהוא ירא אותו מתוך עוני כמו שאמר השטן החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וכו'. ובהרבה מקומות מהתלמוד שבחו חכמים ז"ל הנהנה מיגיעו בפ' היה קורא על ענין תנחומי עבדים אם היה כשר אומרים עליו אדם נאמן הוא כשר הוא ונהנה מיגיעו דברי רבי יוסי אמרו לו מה הנחת לכשרים. ואמרו חכמים בפ' מי שאחזו גדולה מלאכה שמחממת את בעליה. וכן אמרו בנדרים בפ' הנודר מן המבושל גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. ואמרו בסנהדרין פרק זה בורר שב שנין הוה כפנא ואבב אומנא לא חליף וחכמי ישראל הגדולים היו חופרי שדות וחוטבי עצים ומתפרנסים מיגיעם והיו בוחרים המלאכות הנכבדות כדי להכניע יצרם ולא יבואו לידי הרהור וגם שהם מלאכות שאינן צריכין למוד כדי שלא יתבטלו מתלמוד תורה בלימוד האומנות. ובאבות דרבי נתן אמרו גדולה מלאכה שהרי הכל מתפארין בה שהרי הלבלר יוצא וקולמוסו באזנו והחייט במחטו תקועה כנגד לבו וכן שאר אומניות. עוד שנו שם גדולה מלאכה שהרי הקב"ה הכתיב עליו מלאכה שנא' מכל מלאכתו אשר עשה. ובגמ' פ' כיצד מברכין אמרו את הכל עשה יפה בעתו מלמד שכל א' יפה לו אומנותו בפניו וזה מרחמי שמי' הם שימצאו בני אדם צורכיהם כאלו הדבר מסודר מהנהגתם כמו הנהגת המדינ' החשובה שכתבו חכמי יון. ובגמ' אמרו בפ' הרואה דרש בר קפרא לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה כגון מחטא דתלמיותא וכן הוא בשילהי דקדושין כדי שלא יתן עיניו ללמוד אומנות מנוולת ולא אומנות שעסקו עם הנשים כדי שירויח לאסוף ממון. וכבר אמרו כי העשירות והעניות הם ביד מי שאמר והיה העולם לא מן האומנות ובחירת האומנות ביד האדם ויותר טוב לו שיהיה בשם עני ולא בורסי עשיר והרבה האריכו בזה באחרון מקדושין וחפצי שמים הן לשדך על התינוק ללמדו אומנות כמו ללמדו ספר ונעשין בשבח כמו שנזכר בראשון משבת בפ' שואל ובראשון מכתובות:

ושנא את הרבנות. בזה תתקיים המצוה הראשונה לאהוב את המלאכה שהאוהב את הרבנות אינו מתעסק במלאכה וענין רבנות שולטנות וחלילה מלמנוע לאדם שלא ישתדל לבוא לידי רבנות של תורה וכבר אמרו בסוף קדושין רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה שכל אומניות שבעולם הם בטלות בעת הזקנה והוא מוטל ברעב והתורה עומדת לאדם בילדותו וזקנותו ונותנ' לו אחרית ותקוה שנאמר וקויי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. ונאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו אבל רבנות זו ששנינו כאן היא לנהוג שררה על הצבור במילי דעלמא וכן אמרו באחרון מברכות ובאחרון מיומא ובאבות דרבי נתן על זאת המשנה אוי לה לרבנות שמקברת את בעליה ומפני מה מת יוסף קודם לאחיו מפני שנהג עצמו ברבנות וכן אין לך נביא ונביא שלא קפח כמה מלכי' כמו שנזכר בפסחים פרק האשה וכן מצינו ששאול היה בורח מהשררה והיה נחבא אל הכלים ואמרו בסנהדרין פרק ראשון הוי קבל זקים ואמרו בפרק חלק אף אנן נמי תנינא בית אפל' אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו וזהו שאמרו אין אדם מתמנה פרנס מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וזהו צוויו של רב לרב כהנא שכתבתי למעלה שלא ימנע עצמו מהמלאכה בשביל גדולה והתנשאות ושלמה המלך ע"ה הזהיר לנהוג בשפלות ולהתרחק מן הרבנות כדי שיעסוק במלאכה וזהו שאמר טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם וזה הנקלה אינו נקלה מעצמו שלא תהיה לו שום מעלת כבוד אלא שהוא נוהג עצמו בשפלות. והיה מפרש אבא מארי ז"ל ועבד לו שהוא יהיה עבד לעצמו לעסוק במלאכתו וזהו יותר טוב מהמתכבד מעצמו ונוהג בשררה ואינו נכבד אצל אחרים וזה יביא שיהיה מוטל ברעב בחוסר לחם:

ואל תתודע לרשות. הוא השולטנות והמלכות מענין ראש. ויש מפרשים מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה והזהיר שלא יתודע למלכות כדי ליטול רבנות על ידיה כי המתודע לרשות סופו לאבדון כי לא יקרבוהו אלא להנאתן ויעבירוהו על דעת קונו כמו שאירע לדואג וכן פירשו באבות דר' נתן:

משנה יא

הפירוש הזהיר אל חכמים ואמר להם דרך קריאה חכמים הזהרו בדבריכ' לבאר דבריכם כדי שלא תניחו מקום למיני' לטעות שמא יתחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים שהם מראים פנים בתורה שלא כהלכה וידקדקו מתוך דבריכם דברים לא כן וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ששמעו דבריכם ויסמכו על דברי המינין שפירשו דבריכם על פי דעתם ויהיו סבורים שזו היתה דעתכם וימותו בעונם ונמצא שם שמים מתחלל כי ישארו אותן דעות כמו שאירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס ובאבות דר' נתן פירשו מים הרעים עכו"ם שנא' ויתערבו בגוי' וילמדו מעשיהם הזהיר שלא יגרמו להם מעשיהם גלות בין העכו"ם וילמדו ממעשיהם:

משנה יב

הפירוש בפ' אין דורשין אמרו כי הלל ומנחם קבלו משמעיה ואבטליון יצא מנחם לעבודת המלך ונכנס שמאי והלל זה הוא הלל הזקן שעלה מבבל והיה מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל כן אמרו בגמרא בכתובות פרק אע"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואמרו בירושלמי כי משפחת אמו היתה מזרע דוד ומשפחת אביו היתה מבני בנימן ולזה היה רבינו הקדוש שהוא מבני בניו של הלל כפוף לרב הונא שהיה בימיו ריש גלותא בבבל לפי שהיתה משפח' אביו מזרע דוד כנזכר בירושלמי במס' כלאים וכן במס' הוריות פרק כהן משיח כשאמר רבי מה אני בשעיר כלומר שיתכפר בשעיר כדין נשיא אמר לו רב חייא הרי צרתך בבבל ומתנאי הנשיא הוא שלא יהיה בישראל גדול אלא הוא שנא' מכל מצות ה' חלהיו שאין עליו אלא אלהיו כמו שנז' ג"כ בפ' מלך כן אמרו שם בגמרא:

הוי מתלמידיו של אהרן. כלומר למוד ממעשיו של אהרן כבר פי' זה מלאכי ואמר בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. שני דברים היה עושה האחד אהבת השלום והשני להשיב רבים מעון ופירשו באבות דרבי נתן כיצד היה אוהב שלום כשהיה רואה שני בני אדם מתקוטטים היה הולך לכל אחד מהם שלא מדעת חבירו ואומר לו ראה חבירך איך הוא מתחרט ומכה עצמו על שחטא לך ואמר לי שאבוא אליך שתמחול לו ומתוך כך כשהיו פוגעין זה לזה היו מנשקים זה את זה. וכיצד היה משיב רבים מעון כשהיה יודע באדם שעובר עבירה בלילה היה הולך אצלו ומראה לו פנים צהובות ואותו אדם היה מתבייש מעצמו והיה אומר אלו היה יודע זה הצדיק מעשי הרעים היה מתרחק ממני ומתוך כך היה מהרהר בתשובה וזהו שאמר הלל שאהרן היה אוהב שלום וגם רודף אותו כמו שנא' בקש שלום ורדפהו. ובירושלמי דפאה אמרו וכן בילמדנו בפרש' חקת בקשהו ממקומך ורדוף אחריו במקום אחר. וכן אמרו באבות דר' נתן רדוף שלום מעיר לעיר ומכרך לכרך וממדינה למדינה. ובפרק הבא על יבמתו אמרו מותר לשנות מפני השלום שנא' אביך צוה לפני מותו כמו שנזכר שם. והיה אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ועל זה נאמר באהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל אפי' הנשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל. וחלילה שיהיה יותר וכו':

(כאן חסר חבל על דאבדין ע"כ נמצא כתוב):

משנה יג

הפירוש ועל כן אמרו בפרק בני העיר לישתמש איניש במאן דתני ארבעה פירוש ארבעה סדרים ולא לישתמש במאן דמתני ארבעה פירוש שיודע פירושיהן ותלמודן ויש נותנים סימן לדבר תנא ראשי תיבות תלמיד גברא אחרינא. שאין מותר לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו ובבריתא שנינו ודאישתמש בתגא חלף אבד והלך לו שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

משנה יד

הפירוש אם אין אני זוכה לעצמי מי הוא שיזכה בשבילי שכל אדם צריך שיזכה לעצמו ולא יסמוך על זכות אחרים לכן אמרו ביבמות בפרק בית שמאי דאי מגמר לאחריני ואזלי ועבדי דלית ליה אגרא לדידיה אי לא עביד הוא וכן אמרו בסוטה פ' היה נוטל על שבנא והלל אחוי ששבנא עסק בפרקמטיא והלל עסק בתורה ואמר לו בא ונחלוק יצאה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו אלא שאם מתחלה אמר לו עסוק בתורה ואני אעסוק בפרקמטיא כדי לזון אותך כמו שעשה עזריה לשמעון אחיו והנשיא לר' יוחנן אין יותר גדול מזה ויש לו שכר עם העוסק בתורה כמו שדרשו בספרי ובבראשית רבה בענין שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך וזהו המטיל מלאי לכיס ת"ח שזוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף כמו שנזכר בפרק מקום שנהגו. ודברי הלל קיימי' הם שהאדם צריך שיזכה לעצמו על כן אמר אם אין אני לי מי לי וכן אמרו באבו' דר' נתן אם אין אני לי ולא זכיתי לעצמי מי יזכה לי לחיי העולם הבא. וחזר ואמר אפילו זכיתי לעצמי מה הוא הזכו' הזה כפי מה שאני חייב לעשו' וכמו שהי' אומר מר עוקבא שעש' צדקו' הרבה מממונו זוודין קלילא ואורחא רחיקתא בפרק מציאת האשה. ואם לא עכשיו בזה העולם אטרח אימתי כי אחר המות אי אפשר לזכות עוד וזהו שאמר שלמה ע"ה כי לכלב חי טוב מן האריה המת הכלב החי הוא הרשע שבעודו חי אפשר לו לעשות תשובה אבל הצדיק כיון שמת אי אפשר לו לעשו' מעשים טובים וזהו שאמרו בראשון מע"ז מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ודרשו שם היום לעשותם ולא למחר לעשותם זהו אחר המיתה וכן הוא בפ' עושין פסין וזו היא ששנינו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:

ויש לפרש אם אין אני מוכיח ומעורר לעצמי מי לי זולתי שיעוררני התעוררות אחרים היא לפי שעה והתעוררתו לעצמו הוא תדיר ואפילו אעורר לעצמי מה אני להשלי' חובתי כי היצר הרע ושאור שבעיס' המעכבין דומ' למלך שמסר שדה לעבדיו להביא ממנה שלשים כור ולא הביאו לו אלא חמשה כורים אמר להם והלא פסקתם להביא שלשי' כור אמרו לו שדה שנתת לנו זבורית היא טרחנו הרבה ולא יכולנו להוציא יותר כן אמרו לו הצדיקים יצר הרע שנתת בנו הוא רע שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואפי' נטרח הרבה לא נוכל להשלי' רצון בוראינו ית' וזהו שנא' כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו ואם אפילו אהיה לעצמי לא אוכל להשלים רצוני כל שכן אם אתעצל בעבודתו ית שלא יעל' בידי כלום וזהו שנא' על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה:

אם לא עכשיו אימתי. אם לא אהיה לעצמי עכשיו בזמן הבחרות אימתי שמא בעת הזקנה אולי לא אוכל מפני חולשת הזקנ' או מפני הרגל הבטול או מפני סיבות מבטלות אותי וגם אם אשתדל בימי הזקנה בכל כחי הרי אבדתי זמן הבחרות וכליתי אותו בהבל וזהו שאמר שלמה ע"ה חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. וכן אמר דוד ע"ה אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם ר"ל כי כמו שהנטע בעודו קטן ורך אדם יכול לתקנו שלא יתגדל עקום ויעלה ישר כן הבנים בנעוריהם אדם יכול לחנכם ביראת ה' וזהו מצות חינוך שאדם חייב בבניו וזהו המשל שנזכר בגמרא בפ"ג שאכלו בוצין בוצין מקינייהו ידיעי כלומר מהקן שהם גדלים בו בעודם קטנים אדם יכול להכיר אם הם ישרים או עקומים. ועוד המעשה הטוב בימי הבחרות יותר נרצה מימי הזקנה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך:

משנה טו

הפירוש מצינו בדברי הימים בבני כלב שמאי חסר אלף וכן הוא בירושלמי ובמשניות מדוקדקות אבל במשנ' נהגו לכתוב באל"ף:

עשה תורתך קבע. רבינו שלמה ז"ל פירש שלא תהא קובע לה עתים אלא כל היום וזה אי אפשר שהרי אמרו בגמ' פרק כיצד מברכין נהוג בהן מנהג דרך ארץ והעושה כן עלתה בידו כמו שאמרו שם אלא שאותן שעות שתקבע לתורה יהיו קבע ושאר המלאכות יהיו משמשות לאותן שעות וכן אמרו שם דורות הראשונים עשו תורתם קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים בידם דורות אחרונים עשו תורתן עראי ומלאכתן קבע לא זה ולא זה נתקיים בידם. ותחילת דינו של אדם אינו אלא על שלא קבע עתים לתורה כמו שנזכר בראשון מקדושין ובראשון מסנהדרין שנאמר פוטר מים ראשית מדון וכן בפרק במה מדליקין אמרו שאחר שאומרים לאדם נשאת ונתת באמונה אומרים לו קבעת עתים לתורה שנא' והיה אמונת עתיך. ובאבות דר' נתן תניא העושה תורתו קבע ומלאכתו טפלה עושין אותו עיקר לע"הב וכל העושה תורתו טפלה ומלאכתו עיקר עושין אותו טפלה לעה"ב. ובנוסחא אחרת שנו עשה תורתך קבע שלא תקל לעצמך ותחמיר לאחרים ולא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים אלא תהא תורתך קבע לך ולאחרים שנא' כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות ואחר כך וללמד לבני ישראל וגו':

אמור מעט ועשה הרבה. זו מדה עליונית היא שהקב"ה אמר מעט שלא אמר אלא דן אנכי שהן שתי אותיות דן והביא עליהם כמה מכות וגאלם בכ"ח תיבו' שהן ע"ב אותיות שהם בפסוק או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים כמו שאמרו בילמדנו פרשת וירא אליו. ובמדרש חזית אמרו א"ר יודן מלבא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים ע"ב אותיות הן כנגד שם של שבעים ושתים אותיות אמר רבי אבא בשמו גאלם ואם תאמר ע"ה צא מהם גוי השני. ומכאן למד רבינו סעדיה גאון ז"ל שאם בגאולה ראשונה שלא הבטיחנו בה אלא בשתי אותיות קיים אותה בהרבה תיבות כל שכן בגאולה אחרונה שהבטיח אותה על ידי הנביאים בכמה דברים שקיים אותה ביותר ויותר. והצדיקים למדם מהקב"ה שאומרים לעשות מעט ועושים הרבה כי כן אברהם לא אמר להביא לפני המלאכים כי אם פת לחם והביא הרבה שלש סאים וחמאה וחלב ובן הבקר ואמרו בפרק הפועלים שהאכילן שלש לשונות בחרדל ואין בפסוק רמז אלא לשלשה עגלים שנאמר בן בקר חד רך תרי וטוב תלת אבל לשונות בחרדל מנין להם רמז בזה ויש לומר כדי שלא לעכבם שהרי אמר להם אחר תעבורו האכילם מה שאינו צריך הפשט וניתוח והם הלשונות לשון אחד לכל אחד והחרדל הוא דרך גדולה כמושאמרו בפרק הזרוע במתנו' כהונה לך נתחים למשחה לגדולה שיאכלום צלי בחרדל כדרך שהמלכי' אוכלים לפי שבמתנו' כהונה היו הלחיים עם הלשון ואמרו שם אמר ליה רבא לשמעיה זכי לי במתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא כי לפי שהלשון יש בו הרבה לחות רפואתו בחרדל ושמא למד דעת את העם להיות כאברהם ושלא יהיו כעפרון שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה שאמר לו ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא ואחר כך לקח ממנו קנטרין גדולים כמו שנזכר בפרק יש בכור ובפרק הפועלים על כן בכל הפרשה כתוב עפרון מלא ובפסוק וישקול אברהם לעפרון נכתב חסר עפרון שהוא גמטרייא רע עין שנאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו. וכן אמרו בבראשית רבה ובאלה שמות רבה ובילמדנו בפרשת ראה שזה הפסוק נדרש עליו ועל כן נכתב וישקול אברהם לעפרון חסר וכן נזכר בבראשית רבה ובפסיקת' בפרשת ראה. ובאבות דרבי נתן אמרו כי בלק אמר הרבה שנאמר כי כבד אכבדך מאד ולא עשה אלא מעט בקר וצאן הפחות שבהן וכן בתנחומא בפרשת בלק:

והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. רבינו יונה ז"ל פירש שיקבל את כל האדם בפנים צהובות ויבטל רצונו מפני רצונם כדי שיהיה אהוב לבריות ואינו מענין שלמעלה. ושמאי הזקן למה לא היה מוכיח את עצמו בזה שהרי היה קפדן כמו שהזכירו בשני משבת. והפירוש הנכון הוא שהוא סמוך למה שלפניו שאם יכניס אורחים בתוך ביתו יאמר מעט ויעשה הרבה ויקבלם בסבר פנים יפות שאם יתן להם בפנים כבושות בקרקע יתביישו וכן אמרו חכמים אם נתן ופניו כבושות בקרקע כאלו לא נתן אבל המקבל בסבר פנים יפות אפילו לא נתן כלום מעלין עליו כאלו נתן כל מתנות שבעולם. וכן אמרו במדרש חזית על הצרפת שלא אכל אליהו משלה אלא שקבלה אותו בסבר פנים יפות הא למדת שעל הכנסת אורחים נאמר. בסבר מלשון תרגום רואה אנכי את פני אביכן חזי אנא ית סבר אפי אבוכון ולשון תלמוד הוא בפרק הרואה אמר לו הקב"ה למשה לך והסביר להם פנים יפות כמו שהסברתי לך. ושלש אזהרות הזהיר שמאי כנגד שלש שלמיות שיש באדם כמו שהזכירם ירמיה חכמה גבורה עושר כנגד החכמה אמר עשה תורתך קבע. וכנגד העושר אמר אמור מעט ועשה הרבה. וכנגד הגבורה אמר והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות שיכבוש את כעסו ואי זה הוא גבור הכובש את יצרו. ובירושלמי פרק שני שעירי אזהרה לדיין שלא יסביר פנים לזה ויעיז פנים לזה. נראה שהסבר הוא הפך העזות והכעס:

משנה טז

הפירוש אחר שהשלים סדר הזוגות שקבלו זה מזה התחיל לסדר סדרן של נביאים שנשתלשלו מהלל הזקן וכן הוא סדרן הלל הזקן עלה מבבל ששם נשארו כל המיוחסין כמו שאמרו באחרון מקדושין לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סלת נקייה והיתה משפחת אמו מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל בן דוד המלך כמו שנזכר בכתובות בפרק אע"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואביו היה משבט בנימין כמו שהוא בירושלמי ובמדרש רבה ומינוהו בני בתירא נשיא עליהן לפי שנסתפק להם אם פסח דוחה את השבת והוא למדם שהוא דוחה את השבת ונסתלקו מהנשיאות והושיבוהו ראש עליהם כמו שהוא מוזכר בפסחים בפרק אלו דברים. ואמרו בירושלמי דפסחים כי לא שכחו בני בתירא דין זה מפני דוחק הזמן שהרי אי אפשר לשתי שביעיות שנים שלא יבא י"ד בשבת אלא כדי שיעלה הלל לגדולה. ואמרו בראשון משבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנים וזה שמעון לא נזכר במשנה בשום מקום אבל גמליאל הראשון שהיה נשיא אחר שמעון או היה בן שמעון כמו שכתב רבינו משה ז"ל בפתיחת ספר המדע או אחי שמעון בן הלל לפי מה שכתב בעל ספר הקבלה הוא רבן גמליאל הנזכר כאן והוא רבן גמליאל הזקן שתקן אותן תקנות הנזכרות בראש השנה פרק אם אינן מכירין ובגיטין פרק השולח ועליו נאמר באחרון מסוטה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה והוא הנזכר בכתובות פרק ראשון בבתולה שנבעלה ממשפחת דורקטי ואומרים העכו"ם כי בימיו היה ישו ועל רבן גמליאל זה אמר אבא חלפתא לרבן גמליאל השני שהיה אחר החורבן זכורני ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובפרק על אלו מומין ובפ' בתרא דיבמות. ואחריו היה שמעון השני הנזכר כאן שמעון בנו אומר והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר במכילתא פרשת וגונב איש ומכרו ובמדרש קינות ובמדרש תהלים. וכן נזכר בתלמוד ירושלמי ובפסחים בפרק האשה במלך ומלכה שעשו פסח ובאו ושאלו את רבן שמעון ולא נתבאר איזה רבן שמעון הוא אם זה או הראשון בנו של הלל. ועל זה האחרון אמר שמואל הקטן בסנהדרין פ"א ישמעאל ושמעון לחרבה והוא ר' ישמעאל בן אלישע שהיה כהן גדול ומשמש על גבי מזבח כמו שנזכר בראשון מברכות והוא נשבה בין העכו"ם ופדה אותו ר' יהושע בן חנניה שהיה בזמן החורבן כמו שנזכר באגדת הניזקין. ומה שאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ בפרק מצות חליצה אינו זה שהוא מהרוגי מלכות שהרי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה אחר החורבן הרבה שהרי תלמידו של רבי היה ורבי יוסי אביו היה תלמידו של רבי עקיבא שהיה אחר החורבן אלא רבי ישמעאל בן אלישע אחר היה. ובן רבן שמעון זה השני היה רבן גמליאל השני בימי רבי עקיבא שסילקוהו מהנשיאות מפני שציער רבי יהושע בן חנניא כמו שנזכר בפר' תפלת השחר ונהג נשיאותו אחר החורבן ובזמן הבית בסופו והוא ראה החורבן וקטן היה והיה נוהג הנשיאות רבן יוחנן בן זכאי שהיה זקן וקבל מהלל הזקן כמו שנזכר בפרק שני מזאת המסכתא. ורבן יוחנן שאל מאספסינוס שלא תפסיק הנשיאות משלשלת זה רבן גמליאל כמו שנזכר באגדת הניזקין ובודאי כי זה רבן גמליאל ראה הבית בבניינו שבימיו היו עושין פסח כמו שנזכר בסנהדרין פרק ראשון וכן אחר שהעבירוהו וכן אמר רבי צדוק בפסחים בפרק כיצד צולין שאמר לטבי עבדו צא צלה לנו את הפסח על האסכלה וזה טבי היה עבדו של זה רבן גמליאל השני כמו שנזכר בפרק הישן ובפרק היה קורא וכן בפרק מרובה שהוא היה רוצה לשחררו מפני שסימא את עינו ור' יהושע אמר לו אין בדבריך כלום לפי שהיה מודה בקנס ופטור ורבי צדוק שסיפר מעשה של פסח היה בזמן החורבן כמו שנזכר בפרק הניזקין. ומה שלא הזכירוהו בנשיאי זמן הבית שלא הוזכר אלא הלל ושמעון גמליאל ושמעון זה הוא לפי שהיה קטן ורבן יוחנן היה נוהג הנשיאות. וזה רבן גמליאל לא נזכר במשנה זו והוא שביטל שני פרקים של תוספת שביעית אחר החורבן כמו שנזכר בריש מועד קטן ובתוספתא בריש שביעית. ואחר רבן גמליאל זה היה רבן שמעון השלישי הנזכר בסוף הפרק שהיה בימי ר' יוסי ור' יהודה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים שאמר לו לרבי יוסי רצונך נפסוק ונחוש לדברי רבי יהודה חבירינו והוא הנזכר בראשון מסנהדרין שהודיע לכל ישראל שהוא עיבר השנה ורצו רבי מאיר ורבי נתן לביישו ולסלקו מהנשיאות ולא עלתה בידם כמו שהוא מוזכר בהוריו' בסוף המסכתא. והיה ענותן ביותר שהיה אומר לבנו רבי יהודה הנשיא על רבי אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל כמו שהוא נזכר בפרק הפועלים. ובנו היה רבי יהודה הנשיא והוא רבי הנזכר סתם במשנה ובברית' כמו שנזכר בשני משבת ובשני מגיטין ובפרק החולץ ולפי שהיה גדול הרבה עד שאמרו עליו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כמו שנזכר בגיטין פרק הנזיקין ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונו' שהיה לו עושר גדול מבית אנטונינוס כמו שנזכר בראשון מע"ז ובפרק הפועלים וכן בפרק אלו קשרים שאמרו אהוריריה דרבי עתירי משבור מלכא על כן היו קורים אותו סתם כמו שהיו קורין תלמידי בבל לרבם רב סתם והיה שמו אבא אריכא כמו שנזכר בפרק ראשית הגז וכן היה אומר שמואל אי הכי אמר אבא עליו ובירושלמי דקמא אמר שמואל מודה לי אבא מאן אבא רב ובראשון מקמא אמר שמואל על רב מודה לי אבא בגמרא שלנו. וכן אמר רב כהנא רמי פומי דאבא. וכן היה אומר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה. וזה רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש לפי שלא הכניס ידו תחת אבנטו לעולם ולא נסתכל במילתו לעולם כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובירושלמי ובמדרש קהלת ואמרו עליו בסוף סוטה משמת רב בטלה ענוה ויראת חטא וזה הוא רבי הנזכר בראש פרק שני והוא חיבר המשנה כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו בפירוש ובפרק מי שהיה נשוי ובראשון מיום טוב ובחולין ובשבועות ובראשון מראש השנה ובפרק כל הבשר ובפר' כיסוי הדם ובראשון ממגיל' שבכל אלו המקומות אמרו רבי הוא ונסיב לה אליבא דתניא. ובגיטין ובקמא וביבמות אמרו כאן שנה רבי וכו' והיו לו שני בנים גמליאל ושמעון ובשעת מיתתו אמר רבי אע"פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כמו שנזכר בפרק הנושא לפי שאע"פי שלא היה ממלא מקום אביו בחכמה היה ממלא מקום אביו ביראת חטא והיה בכור. ונסתפק לבעלי התלמוד אם זה שמעון נהג נשיאות אם לא כמו שנזכר בגיטין בסוף פרק ראשון והיו קורין להם רבן גמליאל ברבי ורבי שמעון ברבי. וזה רבן גמליאל הוא נזכר במסכתא זו בפרק שני ובראשון מכתובות בשני מקומות ובפרק גיד הנשה ובשבת פרק שואל וכן בהרבה מקומות מהתלמוד ואחריו לא היו נקראים תנאים אלא אמוראים. ובן רבן גמליאל זה האחרון היה רבי יהודה נשיאה כמו שקרא עצמו יהודה בן גמליאל בפרקא דחסידי והיה אמורא בימי רבי ינאי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובימי רבי יוחנן וריש לקיש ועליו אמרו בפרק מי שאחזו רבותינו התירוהו לינשא כמו שנזכר שם. ותלמידו של רבי יוחנן היה כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובפרק בא סימן יש אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה אף על פי שהיה תלמידו הלך אצלו מפני כבוד הנשיאות כנ"ל. ובפר' השותפין שרצו אמרו רבי יהודה נשיאה רמא שזרא ארבנן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש וכו' ובפרק ר' אליעזר דמילה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה ובפרק כל כתבי ובפרק כל היד ובפרק יוצא דופן והאריך ימים כי בימי רבי ינאי שהיה רבו של רבי יוחנן היה. והיה אחר שמת רב יהודה תלמידם של רב ושמואל כמו שאמרו בפרק אלו מגלחין שכיב רב יהודה אמרו ליה זיל לגבי ר' יהודה נשיאה. מכל זה נראה כי בימי האמוראים היה והוא התיר השמן של עכו"ם וקורין אותו בי דינא דשרו משחא בפרק אין מעמידין ואינו נזכר במשנה כלל ולא בבריתא. ובנו של רבי יהודה הנשיא הזה היה הלל האחרון שהיה בימי אביי ורבא ובהרבה מקומות הוא נזכר בתלמוד בימי האמוראים האחרונים. וכתב הרמב"ן ז"ל בס' המצות שחיבר שהוא תיקן לנו זה העיבור שבידינו מענין קביעות חדשים ועיבור השנה לפי שראה פזור הגלות ואי אפשר על כל ישראל לסמוך על בית דין על כן סדר לנו אלו החשבונות שאנו מתנהגים על פי שני שרשים והם שאין חדשה של לבנה פחות מתשעה ועשרים יום וחצי יום ושתי ידות שעה וע"ג חלקים סימן להם כ"ט י"ב תשצ"ג כמו שאמר רבן גמליאל בקבלה מבית אביו כמו שנזכר בראש השנה פרק אם אינן מכירין. והשני לעבר בכל מחזור של תשע עשרה שנה שבע שנים וכזה יהיו החדשים חדשי הלבנה והשנים כשנות החמה והיא חכמה מפוארה שיבוא לעולם הפסח בזמן האביב וכבר ראו חכמי העכו"ם זה הסדור ושבחוהו הרבה כמו שזכר רבי אברהם ברבי חייא ז"ל על תלמי אלמגסטי היוני ונזכר בס' יסוד עולם על חכמי ישמעאל אל אנדולסיין חקרו בחכמה זו ועלתה בידם יפה יותר ממי שקדמם.

עשה לך רב. כבר נזכר זה בדברי יהושע בן פרחיה ומה בא ללמדנו על כן פירש רבינו משה ז"ל שיש הפרש ביניהם וכל אחד מהם יגיד עליו רעו כי למעלה נאמר על ענין הלימוד ולזה סמך לו וקנה לך חבר וכאן נאמר לענין הוראה ולזה סמך לו והסתלק מן הספק שאם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה אם תאסור ושמא תאבד ממונן של ישראל והתורה חסה עליו כמו שלמדנו מן וצוה הכהן ופנו את הבית שחסה על כלי חרס כמו שנזכר בספרא. או שמא תתיר האיסור ותבוא תקלה על ידך ותעבור על ולפני עור לא תתן מכשול וכן אמרו בירושלמי דתרומות כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור בסוף פרק חמישי על כן עשה לך אחד מהחבירים רב ואם הוא ברור לו תורה על פיו וכן אמרו הגאונים ז"ל כל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה עבדינן כמאן דפשיטא ליה אפילו תלמיד במקום הרב וכן אמרו בראשון מסנהדרין רבא כי הוה אתייא טרפתא לגבי' הוה מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא כי היכי דלמטיין שבא מכשור' משל הוא שהנושא קורה כבידה מאסף עמו הרבה בני אדם שיבוא לכל אחד מהם קיסם קטן. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמיך עליה ואשרי לך. ובאבות דרבי נתן פירשוהו כמו הראשון עשה לך רב לחכמה ולפי זה יהיה פירוש והסתלק מן הספק ענין נפרד שיתרחק מן הספקות שהתורה החמירה על הספק שחייבה עליו אשם בכסף שקלים ועל שגנת ודאי אינו חייב אלא חטאת בת דנקא כמו שנזכ' בפרק איזהו מקומן ובכריתות פרק דם שחיטה ובפרק שבועת הפקדון:

ואל תרבה לעשר אומדות. ידוע הוא שהתרומה אין לה שיעור מהתורה דחטה אחת פוטרת את הכרי כמו שנזכר באחרון מע"ז ובראשון משבת ובשני מקדושין ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים בינונית אחד מחמישים רעה אחד מששים זה הוא מדרבנן כמו שנזכר בפרק ראשית הגז על כן הנוטל תרומה מאומד בין ירבה בין ימעיט אין שם איסור מן התורה כמו שנזכר בפרק כל הגט ועושה אדם כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה ובלבד שישייר מקצת כמו שנזכר בפרק ראשית הגז ובפרק בכל מערבין דבעינן ראשית שיהיו שיריה ניכרין ולכן אמרו שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה בפרק כל הגט והציווי הזה אינו אלא לענין מעשר שהוא שיעור קצוב מן התורה אחד מעשרה והניטלו מאומד יבוא לידי חטא שאם ימעט אעפ"י שמעשרותיו מתוקנים פירותיו מקולקלין כמו שנזכר בסדר זרעים במסכת דמאי בירושלמי תני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלין המעדיף על המעשרות מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנים. והביאוה בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו ובפרק כל המנחות ויהיה טבל מעורב בהן. ורבינו משה ז"ל פירש שסמך זה למצוה ראשונה שזה מענין הספקות הוא שחייב אדם להסתלק מהם. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש שהוא מענין ההוראה ודרך משל הוא שלא יורה לא היתר ולא איסור דרך אומד וסברה וכן פירש רבינו יונה ז"ל וכתב כי יש סברות שהחכם עצמו מכיר שאותה סברא אי איפש' לשום חכם לחלוק עליה ויש סברות שהחכם עצמו מכיר שיש לה פנים ואפשר לחלוק עליה ועל כיוצא באלו הסברות צוה זה החכם שלא ירבה לעשר אומדות שיסמוך על עצמו ובמשניות כתוב עומדות במקום אומדות:

משנה יז

הפירוש כבר פירשתי שזה הוא רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן כי כן אמרו בסנהדרין פרק היו בודקין מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים על רבן יוחנן בן זכאי לפי שבאותו מעשה היה תלמיד היושב לפני רבו כן פירשו שם בגמרא. וקצת קשה לזה שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים:

כל ימי גדלתי בין החכמים. וראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת:

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ואפילו יבזוהו ויחרפוהו ישתוק ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תען כסיל כאולתו וכן היו עושים חסידים הראשונים כמו רבי ורבי חייא כמו שנזכר בשבת פרק שני. ואמר אחד מהחכמים במצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחד לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעהו ותשיב צור חרבו ותשלוף עליו חרבות העדים אשר יראו מחילתך ויקחו נקמתך ממנו. ואמר על זה שלמה ע"ה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך אשר לא תשמע את עבדך מקללך. ואמרו חכמים ז"ל בפרק השולח ובפרק רבי עקיבא וביומא פרק בראשונה כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומד ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שמדריגתו יותר גדולה לעולם הבא מהצדיקים שנאמר בהם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים ולא נתנה מדריגה זו אלא לחכמים כמו שאמרו פרק ראשון מבתרא על פסוק והמשכילים ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודמו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרג' ואמרה אי איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כמו שהוא בפרק ואלו טריפות ובראשון משבועו' כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וזהו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלש פעמים יותר מעכשיו כמו שתרגם יונתן בן עוזיאל וזה המספר יוצא משבעה על שבעה שהם מ"ט ושבעה על מ"ט ולזה אמר כצאת השמש בגבורתו. ובמדרש תהלים אמרו כל מי שמחרפים אותו ויכול להשיב ואינו משיב יכול לקרות את עצמו חסיד כמו שהיה אומר דוד ע"ה לא תתן חסידיך לראות שחת ובבבל היו שם משפחות פסולות ומשפחות מיוחסות וכשהיו מתגרות זו בזו אותה שהיתה שותקת היתה אצלם בחזקת מיוחסת. וזה הוא שאמרו באחרון מקדושין מיחסותא דבבל שתיקותא. ואפילו בשבחו של מקום היא משובחת השתיקה שנא' לך דומיה תהלה ואמרו בפ"ב ממסכת מגילה על זה מלה בסלע משתוקא בשתים ואמרו שם סמא דכולא משתוקא וכ"ש לספר בשבחו של בשר ודם ועל זה נאמר מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו ועל זה אמרו במסכת ערכין פרק יש בערכין אל יספר אדם בשבחו של חבירו שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן בפרק גט פשוט כשאמר רבי כמה מיושר כתב זה על ספר תהלים ואמר לו ר' חייא יהודה חייטא כתביה אמר לו רבי כלך מלשון הרע שבזה יבוא השומע שבחו לספר גנותו ועל כל זה אמר שלמה ע"ה גם אויל מחריש חכם יחשב ואמרו בבריתא של דרך ארץ והביאוה בפרק מי שהיה טמא וכן בירושלמי אמרו תני ר' חייא יפה שתיקה לחכמים ק"ו לטפשים וכן הוא אומר גם אויל מחריש חכם יחשב וכל שכן שבמילי דעלמא יפה השתיקה ולזה אמרו על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטילה מימיו וכן בפרק הישן אמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא שח שיחת חולין מימיו וכן היה עושה ר' אליעזר תלמידו ועל כיוצא בזה דבר זה החכם שאין לגוף יפה מהשתיקה שהיא פתח תקוה לכל מעלה כי יעשה עיקר ישיבתו בין החכמים לשמוע תוכחותם וכמו שאמר שלמה ע"ה אוזן שומעת תוכחות חיים בקרב חכמים תלין וממופתי החכם היא השתיקה וממופתי הכסיל רבוי דברים כמו שנא' כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. והדברים הם נחלקים לחלקים יש דבור אסור והוא לשון הרע ומזה לא הוצרך החכם להזהיר כי אין זה ממדת החסידים שיהיה צריך להעיר להם אוזן עליהם אלא ממדתן של רשעים כדואג ואחיתופל שאין להם חלק לעולם הבא וכבר אמרו במס' ערכין פרק יש בערכין המספר לשון הרע כפר בעיקר ומזה החלק היא שבועת שוא ועדו' שקר וברכת השם וקללת הנשיא והדיין וכל ישראל בשם. ויש דבור הפך זה שהוא כולו חובה כגון קריאת התורה שהתורה צוותה ואמרה ודברת בם ולא בא זה החכם למנוע האדם מלדבר בהם וכבר אמרו בירושלמי דברכות פרק הרואה כל פטיטא בישין ופטיטא דאוריתא טבין. ואמרו בפרק כיסוי הדם א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מה אומנותו של אדם בעולם הזה ישים עצמו אלם יכול אפי' לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון אבל בא להזהיר התלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו אבל הרב מצוה עליו ללמד לתלמידיו וגם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו בא' מפסחים ובפרק אלו טריפות לעולם ישנה אדם לתלמידיו לשון קצרה. ומזה החלק הוא קריאת שמע ותפלה ושבועה בב"ד והבאת שלום בן אדם לחבירו ומזה לא נתחייבנו בשתיקה ואם יש חיוב בזה אינו אלא בריבוי דברים בלא תועלת. ויש דיבור אמצעי בין שתי אלו הקצוות האסור והמחוייב והוא הדיבור שאין בו לא מצוה ולא עבירה והוא נחלק לשני חלקים האחד נוטה אל החלק האסור. והשני נוטה אל החלק שהוא חובה והוא הדיבור במילי דעלמא אם היא שיחה בטילה הוא נוטה לעבירה שהרי אמרו ביומא בפרק ראשון השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בשיחה בטילה ואם היא שיחה בצורכי מזונותיו הוא נוטה לדבר שיש בו חובה ועל זה הוא משובח הממעט בדיבור זה ולא ידבר אלא ההכרחי בלבד ובמשניות כתוב לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה.

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. סמך זה לשתיקה והקדימו למרבה דברים לומר שהוא מעניינם שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה ואמרו התלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם וכן אמרו ביבמות בפרק ב"ש האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שנאמר ולמדתם ועשיתם ובפרק ראשון מע"ז אמרו העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובפ"א מבבא קמא אמרו כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים (א"ה הוא מפרש כפי' שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז"ל ע"ש) ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר זה החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר שאם אינו יודע היאך יעשה ועל זה אמרו אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד ואחר שהמעשה הוא עיקר דיי לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם.

וכל המרבה דברים מביא חטא. זה הדבר שלמה המלך ע"ה אמרו שנאמר ברוב דברים לא יחדל פשע וזה תוספת אזהרה לבחור השתיקה לפני החכמים כי המתיר לעצמו לדבר בפניהם אפי' בדברים קצרים יבוא להמשך להרבות דבר ליכשל בהם ויחטא כי אי איפשר ברוב דברים מבלי מכשל כמו שלמדנו מחוה שאמרה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והוסיפה נגיעה שלא נאסרו בה ובאה לידי גרעון כמו שהזכירו בפרק ארבע מיתות ועל זה אמרו כל המוסיף גורע ואמר שלמה אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. ואפי' בתפלה צריך אדם למעט דבריו שלא יכשל בהם וכן אמר קהלת אל תבהל ברוחך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. ועל זה תקנו בתפלה היה עם פיות שלוחי עמך בית ישראל שלא יכשלו בלשונם. וחנה בתפלתה אלו אמרה ונתתיו לה' כל ימי חייו ולא הוסיפ' היה דיי לה וכשאמרה וישב שם עד עולם קלקלה בתפלתה כמו שנזכר בירושלמי במסכת בכורים ובפרק בג' פרקים בתענית שלא חיה שמואל אחר כך אלא חמישים שנה עולמו של לוי כי לוי היה וכתיב ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה על כן לא היו שנותיו של שמואל אלא חמשים ושתים כי הוא היה בן שתי שנים כשגמלתו ונתנתו לה' לקיים נדרה כמו שנזכר בתענית והאדם יש לו שתי אזנים ואין לו אלא לשון אחד לומר שיהיה דבורו מועט ושמיעתו מרובה וכתיב בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. ובירושלמי בראשון מברכות ובראשון משבת אמר רבי שמעון בן יוחאי אלו הוינא על טורא דסיני בעינא תרי פומי הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כ"ש אי הוו לן תרין. ופירש רבינו יונה ז"ל כי החכמים הקדושים היו עושין עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול כך לא היו מוציאים מפיהם דברים של חול והיה רוצה זה החכם שיהיו לו שתי פיות אחת לדבור של קדש ואחת לדיבור של חול וחזר ואמר שחשש שלא ירבה נזקין שאפי' בפה אחד אין אדם ניצול מלשון הרע או מאבק לשון הרע וכמו שאמרו בפרק גט פשוט שזה הוא אחד מהעבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום כל שכן אם היו שנים. וכבר אמרו מכריז רבי אלכסנדרא מאן בעי חיי מאן בעי חיי אתו כוליה עלמא לגביה אמר להו מי האיש החפץ החיים נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה בא' מע"ז. ואמרו במדרש תהלים ובילמדנו כי ר' ינאי נתן לו זוז א' בשכר שהזכירו הפסוק אע"פי שכבר היה יודע אותו: