מגילת האש פרק ז

עם ניקוד

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

וּכְשֶׁהִרְחִיק הָעֶלֶם לָלֶכֶת – וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׂפַת הַנָּהָר אֲשֶׁר הוּא עוֹלֶה בָּהּ, הוֹלֶכֶת וּגְבֹהָה מְאֹד, עַד שְׁוֹתָהּ בְּקוֹמָה אֶל-הַכֵּף שֶׁכְּנֶגְדָּהּ; וּשְׁנֵי הַכֵּפִים הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים, הוֹלְכִים וּמַאֲפִילִים עַל-עֲרוּץ הַנַּחַל הַסָּגוּר בֵּינֵיהֶם; וַיְהִי דִמְיוֹנָם כִּשְׁנֵי מְצוּקִים אֲשֶׁר חָבְרוּ עַל-הָאֲבָדוֹן, וְהֵם חֹרְשִׁים מְזִמָּה לַהֲבִיאוֹ בֵּין מְצָרֵיהֶם וּלְחַנְּקוֹ שָׁם בָּאֲפֵלָה...
וַיָּבֵּט הָעֶלֶם בְּשַׁלְוָה אֶל-פִּי הַתְּהוֹם, וַיִּשְׁאַל בִּלְבָבוֹ: הֲיֵרֵד אִישׁ לְגֵיְא צַלְמָוֶת זֶה וְנִמְלָט?
וְאוּלָם לֹא-עָצַר הָעֶלֶם בְּלֶכְתּוֹ כִּי-נֶחְפַּז לַעֲלוֹת... וַיְהִי הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה, הוֹלֵךְ וְצוֹעֵד בְּמַעֲלֵה הַכֵּף – וְהָעָב בַּמָּרוֹם וְהַצֶּלֶם בַּמַּיִם עוֹבְרִים לְפָנָיו.
וּפִתְאֹם עָמְדָה הָעָב הַצְּחֹרָה וַתָּנַח בְּרוּם עוֹלָם עַל-שֵׁן-סֶלַע. וַיִּצֶף הָעֶלֶם לְמֵרָחוֹק, וַיַּרְא וְהִנֵּה כְּעֵין צוֹק גָּדוֹל וְשָׁחֹר מִתְנַשֵּׂא שָׁם מִתּוֹךְ עַרְפִּלֵּי שַׁחַר, וְהַצּוֹק גָּבֹהַּ וְתָלוּל וְעַל כִּתְפֵי הַכֵּפִים יִשְׁכֹּן. תַּחְתָּיו עוֹבֵר נְהַר הָאֲבַדּוֹן וְעַל-רֹאשׁוֹ דוֹלֵק כִּדְמוּת נֵר קָטֹן...
וַיָּרַח לְבַב הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ מֵרָחוֹק וַתִּפָּעֵם רוּחוֹ... הִנֵּה הִנּוֹ נֵר הָאֱלֹהִים הַגָּנוּז, רוֹעֵד מֵעַרְפִּלֵּי יְשִׁימוֹן וְקוֹרֵץ מֵרֹאשׁ צוּרִים. רוֹתֵת הָאוֹר וְחָרֵד, וְרֶמֶז לוֹ כְּרֶמֶז הַגְּאֻלָּה... מִי הִדְלִיק אֶת-הַנֵּר הַהוּא בְּרֹאשׁ הַצּוּק וּמִי נָקִי וְטָהוֹר יִזְכֶּה בוֹ?.. הַאֻמְנָם הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר-מִנָּה לוֹ אֱלֹהִים בָּאִי הַזֶּה?
וְחֶדְוַת אֱלֹהִים אַדִּיָרה, בְּלִי מְצָרִים חֶדְוָה, פָּרְצָה כְּנַחַל אֵיתָן אֶל-נֶפֶשׁ הָעֶלֶם, וַיִּרְחַב וַיִּפְחַד לְבָבוֹ, וַיָּגֶל בְּרַעַד תּוֹחֶלֶת וֶאֱמוּנָה. רַגְלָיו קַלּוּ וּצְעָדָיו רָחֲבוּ – וַיְהִי הוֹלֵךְ וְטָס לִקְרַאת נֵר הָאֱלֹהִים. קְרִיַאת הָאֵשׁ צָלְלָה בְאָזְנָיו וּבִלְבָבוֹ פִעֲמָה בִּרְכַּת הַשַּׁחַר.
וֹשְׁבִיב הָאוֹר הוֹלֵךְ וְגָדֵל לְעֵינָיו. הִנֵּה הוּא כִּלְשׁוֹן אֵשׁ קְטַנָּה רוֹקֶדֶת בְּאַהֲבָה כְּנֶגֶד אֲחוֹתָהּ הַצְּפִירָה. וְהִנֵּה הוּא כְּתַלְתַּל שַׁלְהֶבֶת, וְעֵינוֹ כְּעֵין אֵשׁ הָאֲרִיאֵל, אֲשֶׁר רָאָה בְּיוֹם נִזְרוֹ... וַיַּכֵּר הָעֶלֶם אֶת-אֵשׁ הַקֹּדֶשׁ, וַיֵּעוֹר הַנֶּשֶׁר בְּקַן-לְבָבוֹ, וַיָּעָף דֶּרֶךְ פִּיו בְּצִוְחַת מְרוֹמִים: אֵשׁ יְיָ, אֵשׁ יְיָ! – וַיִּשְׁכַּח הָעֶלֶם שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַיְזַנֵּק אֶל-רֹאשׁ הַצּוּר, וַיַּעַט אֶל-שַׁלְהֶבֶת הַקֹּדֶשׁ, וַיְנִיפֶהָ תְנוּפָה שָׁמָיְמָה. נֶהְדָּר בַּמָּרוֹם נִצָּב בִּכְלִיל עֲלוּמָיו וְתַלְתַּלָּיו. רוֹם זָקַף רֹאשׁוֹ הַמְעֻטָּר וְלַפִּיד הַיְשׁוּעָה בְּיָדוֹ יִבְעָר, הָעָב הַצְּחֹרָה כְּרוּב סוֹכֵךְ לְרֹאשׁוֹ וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר תְּבָרֵךְ עֻזּוֹ.
וּתְרוּעַת גִּיל אַדִּירָה נָכוֹנָה עַל שִׂפְתֵי הָעֶלֶם – וְאוּלָם בָּרֶגַע הַזֶּה נִגְלְתָה לְפָנָיו שֵׁנִית דְּמוּת הָעַלְמָה מִתְּהוֹם הָאֲבַדּוֹן... הִנֵּה הִיא הִיא, כְּלִילַת חֶמְדָה וְתִפְאֶרֶת. בִּמְלֹא זָהֳרָהּ הוֹפִיעָה וּצְפִירַת הַנֹּגַהּ בְּמִצְחָהּ. עַפְעַפֶּיהָ יַיְשִׁירוּ נֶגְדוֹ, וַתַּשְׁלֵךְ חַכָּה בִּתְהוֹם נִשְׁמָתוֹ. דּוּמָם תִּמָּשֵׁךְ אֵלָיו לַמָּרוֹם, וְדוּמָם תִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלֶיהָ שְׁאוֹלָה. יָדֶיהָ פְּרוּשׂוֹת לְעֻמָּתוֹ, פְּשׁוּטוֹת לְקַבֵּל וְלָתֵת. מֶבָּטָהּ – אַהֲבַת מָוֶת, וּרְגָעִים כִּנְצָחִים יִשְׁקֹל.
וַיְאַמֵּץ הָעֶלֶם אֶת-לַפִּיד הַקֹּדֶשׁ אֶל-לִבּוֹ, וַיַּעֲצֹם אֶת-עֵינָיו בִּרְעָדָה, וַיִּקְרָא: שָׁמַיִם – אֲבַדּוֹן – אָתְּ... וַיִּתְנַפֵּל מֵרֹאשׁ הַצּוֹק אֶל-הַזְּרוֹעוֹת הַפְּשׁוּטוֹת בִּתְהוֹם הָאֲבַדּוֹן.
וְנֵרוֹת אֱלֹהִים כָּבוּ בַמָּרוֹם, וְעַרְבוֹת שָׁמַיִם חֲוַרְוָרוּ, וּמַרְאֵיהֶן עָגוּם וְעֶרְיָה, כִּשְׂדֵי אֱלֹהִים אַחֲרֵי הַקָּצִיר. וְשָׁם בִּפְאַת הַשָּׂדֶה מָשְׁלָךְ כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ חֶרְמֵשׁ הַיָּרֵחַ.
וַתֶּחֱרַד הָעָב הַצְּחֹרָה וַתִּמּוֹג, וְאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר הִזְדַעְזְעָה – וְאֵינֶנָּה, כִּי נֵעוֹרָה לְבִיאַת הַבֹּקֶר מִמְעוֹנָהּ, וַתִּדְרֹךְ בְּעֹז מַלְכוּת עַל-סַף הָרָקִיעַ. מְעֻטֶּרֶת בְּרַעְמַת זְהָבָהּ נִנְעָרָה, וַיִּז זָהֳרָהּ אֶל אַפְסֵי הָרִים...

ללא ניקוד

וכשהרחיק העלם ללכת, וירא והנה שפת הנהר אשר הוא עולה בה הולכת וגבוהה מאד, עד שוותה בקומה אל הכיף שכנגדה; ושני הכיפים הולכים ומתקרבים, הולכים ומאפילים על ערוץ הנהר הסגור ביניהם, ויהי דמיונם כשני מצוקים אשר חברו על האבדון, והם חורשים מזימה להביאו בין מצריהם ולחנקו שם באפילה...

ויבט העלם בשלווה אל פי התהום, וישאל בלבבו: "הירד איש לגיא צלמוות זה ונמלט?"

ואולם עצור לא עצר העלם בלכתו, כי נחפז לעלות. ויהי הולך ועולה, הולך וצועד במעלה הכיף; והעב במרום והצלם במים עוברים לפניו.

ופתאום עמדה העב הצחורה ותנח ברום עולם על שן סלע. ויצף העלם למרחוק, וירא והנה כעין צוק גדול ושחור מתנשא שם מתוך ערפילי שחר, והצוק גבוה ותלול ועל כתפי הכיפים ישכון. תחתיו עובר נהר האבדון, ועל ראשו דולק כדמות נר קטון...

וירח לבב העלם את אש הקודש מרחוק, ותיפעם רוחו... הנה הנו נר האלוהים הגנוז, רועד מערפילי ישימון, וקורץ מראש צורים. רותת האור וחרד, ורמז לו כרמז הגאולה... מי הדליק את הנר ההוא בראש הצוק, ומי נקי וטהור יזכה בו? האומנם הוא הדבר אשר מינה לו אלוהים באי הזה?

וחדוות אלוהים אדירה, בלי מצרים חדווה, פרצה כנחל איתן אל נפש העלם, וירחב ויפחד לבבו, ויגל ברעד תוחלת ואמונה. רגליו קלו וצעדיו רחבו, ויהי הולך וטס לקראת נר האלוהים. קריאת האש צללה באוזניו, ובלבבו פיעמה ברכת השחר.

ושביב האור הולך וגדל לעיניו. הנה הוא כלשון אש קטנה רוקדת באהבה כנגד אחותה הצפירה. והנה הוא כתלתל שלהבת, ועינו כעין אש האריאל, אשר ראה ביום נזרו. ויכר העלם את אש הקודש, וייעור הנשר בקן לבבו, ויעף דרך פיו בצווחת מרומים: אש ה', אש ה'! – וישכח העלם שאול תחתית, ויזנק אל ראש הצור, ויעט אל שלהבת הקודש, ויניפה תנופה השמיימה. נהדר במרום ניצב בכליל עלומיו ותלתליו. רום זקף ראשו המעוטר, ולפיד הישועה בידו יבער, העב הצחורה כרוב סוכך לראשו, ואיילת השחר תברך עוזו.

ותרועת גיל אדירה נכונה על שפתי העלם – ואולם ברגע הזה נגלתה לפניו שנית דמות העלמה מתהום האבדון... הנה היא היא, כלילת חמדה ותפארת. במלוא זוהרה הופיעה, וצפירת הנוגה במצחה. עפעפיה יישירו נגדו, ותשלך חכה בתהום נשמתו. דומם תימשך אליו למרום, ודומם תמשכנו אליה שאולה. ידיה פרושות לעומתו, פשוטות לקבל ולתת. מבטה – אהבת מוות, ורגעים כנצחים ישקול.

ויאמץ העלם בחוזקה את לפיד הקודש אל ליבו, ויעצום את עיניו ברעדה, ויקרא: "שמים – אבדון – את..." ויתנפל מראש הצוק אל הזרועות הפשוטות בתהום האבדון.

ונרות אלוהים כבו במרום, וערבות שמים חוורוורו, ומראיהן עגום ועריה, כשדי אלוהים אחרי הקציר; ושם בפאת השדה מושלך ככלי אין חפץ בו חרמש הירח.

ותחרד העב הצחורה ותימוג, ואיילת השחר הזדעזעה ואיננה. כי ניעורה לביאת הבוקר ממעונתה, ותדרוך בעוז מלכות על סף הרקיע. מעוטרת ברעמת זהבה ננערה, ויז זוהרה אל אפסי ההרים...

פרק ח