לדלג לתוכן

מגילת האש פרק ח

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

עם ניקוד

[עריכה]

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.

וְהַמַּיִם הֵקִיאוּ אֶת-הָעֶלֶם אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד, אֶל אֶרֶץ נֵכָר, הִיא אֶרֶץ הַגָּלוּת.
וַיָּשָׁט בְּכָל-הַמְּדִינֹות וַיָּבֹא בִּבְנֵי הַגּוֹלָה, וַיַּעֲבֹר בֵּינֵיהֶם כְּאַגָּדָה מִנִּי-קֶדֶם וְכַחֲזוֹן עֲתִידוֹת. וַיְהִי מוּזָר וְאִישׁ חִידוֹת לְכֻלָּם.
וַיַּרְא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְהִנֵּה הֵם נָכְרִים לוֹ, וְאֶל-אֶרֶץ יַבִּיט וְהִנֵּה הִיא זָרָה – וַיְלַמֵּד אֶת-עֵינָיו לְהַבִּיט נִכְחוֹ, אֶל-אַפְסֵי עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר הִבִּיטָה אֵלָיו כֵּן דְּמוּת הָעַלְמָה בַּשַּׁחַר הַהוּא.
מָתַי רָאָה אֶת-הַשַּׁחַר הַהוּא?
וַיֵּתַע הָעֶלֶם בָּאָרֶץ כִּתְעוֹת כּוֹכָב נִדָּח בַּחֲלַל הָעוֹלָם, וַיְהִי הוֹלֵךְ עָרֹם וְיָחֵף וִישַׁר עַיִן, אֵין לוֹ כֹּל, בִּלְתִּי אִם-הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה בְּמַעֲמַקֵּי לִבּוֹ וְעֵיפַת הַשַּׁחַר בִּתְהוֹמוֹת עֵינָיו.
מָתַי יָרְדָה הָאֵשׁ אֶל-לְבָבוֹ?
כִּי-הִנֵּה צָרֹף צֹרַף לְבַב הָעֶלֶם בְּכוּר מְשֻׁלָּשׁ, וְאֵשׁ גְּדוֹלָה, מְדוּרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, בָּעֲרָה בוֹ, הֲלֹא הִיא אֵשׁ הָאֱלֹהִים וְאֵשׁ הַשָּׂטָן, וְהָעַזָּה מִשְּׁתֵּיהֶן – אֵשׁ הָאַהֲבָה.
וַיִּשָּׂא אֶת-הָאֵשׁ הַהִיא אֶל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָעוֹלָם, וַיַּצֵּת לְבָבוֹת בְּרוּחַ פִּיו וּבְתוֹךְ עֵינַיִם כָּבוֹת הִדְלִיק נֵרוֹת.
וְאֶל-אֶחָיו הַגּוֹלִים יָצָא וַיִּרְאֵם בְּשִׁפְלוּתָם וּבֶעֱנוּתָם – וַיִּכְאַב אֶת-מַכְאוֹבֵי כֻלָּם, וַיִּשְׁאַג אֶת-שַׁאֲגָתָם. וַתִּשָּׁמַע מִתּוֹךְ הַשְּׁאָגָה זַעֲקַת הַשָּׁמַיִם וְהַשְּׁאוֹל, קִנְאַת אֱלֹהִים וְסַעֲרַת חֲמָתוֹ, נַהֲמַת נֶפֶשׁ גֹּוַעַת בְּחֶבְלֵי אַהֲבָה-לֹא-בָאָה וְאַנְחַת הָעוֹלָם בְּלֵיל הַחֻרְבָּן.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יַחֲרִישׁ הָעֶלֶם בְּמַכְאוֹבָיו, וַתְּהִי שַׁאֲגָתוֹ דּוּמִיָּה – וְלֹא הָיָה יָגוֹן כִּיגוֹנוֹ הָאִלֵּם וְצַעַר כְּצַעֲרוֹ הַחֲרִישִׁי.
וְאִישׁ לֹא-עָמַד בִּפְנֵי מַבָּטוֹ הַיָּשָׁר. יֵשׁ אֲשֶׁר-יָנִיס הָאִישׁ אֶת-עֵינָיו מִפְּנֵי מַבַּט הָעֶלֶם שָׁמַיְמָה וְיֵשׁ אֲשֶׁר-יַבְרִיחֵן אָרְצָה, וְהִבִּיט הָעֶלֶם בִּדְמָמָה אַחֲרֵי הָאִישׁ הַהוּא עַד-עָבְרוֹ – וְחָמַל עָלָיו חֶמְלָה גְדוֹלָה.
וְגַם בְּאַנְשֵׁי הַזַּעַם וְהַמַּשְׂטֵמָה פָּגַע הָעֶלֶם – וְחָרְדוּ אַנְשֵׁי הַזַּעַם מִפְּנֵי מַבָּטוֹ, וְשָׂטוּ מֵעָלָיו בְּחִפָּזוֹן, וְהִקְדִּירוּ מִצְחָם, וְהֶאֱפִילוּ בְגַבּוֹתָם עַל-עֵינֵיהֶם וְהִבִּיטוּ אַרְצָה, וְאֶת-כַּפָּם יָשִׂימוּ עַל-לִבָּם, וְהָיוּ כְּמַסְתִּירֵי גְנֵבָה מֵעֵינֵי הָעֶלֶם אִישׁ הַחִידוֹת.
וְאוּלָם רָאֹה רָאָה אִישׁ הַחִידוֹת לִלְבָבָם, וַיָּבֹא בְנַפְשָׁם כִּמְבוֹאֵי עִיר מְבֻקָעָה, וּמָצָא שָׁם אֶת כָּל-נִגְעֵיהֶם הַנַּעֲלָמִים, וּפִרְפֵּר עִם-לִבָּם בְּכָל אֲשֶׁר יְפַרְפֵּר, וְהִתְעַנָּה שִׁבְעָתַיִם בְּכָל-עֱנוּתָם.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר-תִּמְצָא עֵינוֹ לֵב שַׁאֲנָן וּבוֹטֵחַ – וְנָקְבָה עֵינוֹ אֶת-הַלֵּב הַהוּא, וְהֶחֱלִיאָה אוֹתוֹ עַד-מָוֶת, וְנָסָה הַמְּנוּחָה מִקִּרְבּוֹ עַד-עוֹלָם, וְלֹא-יָדַע עוֹד הָאִישׁ הַשַּׁאֲנָן שְׁנַת מַרְגֹּעַ בַּלֵּילוֹת.
וּבָאוּ רַבִּים וְכָפְפוּ בִדְמָמָה אֶת-רֹאשָׁם תַּחַת קִלְלָתוֹ וּבִרְכָתוֹ, וּבִקְּשׁוּ מִפִּיו תּוֹכֵחָה וּתְפִלָּה, וּמֵעֵינָיו – רַחֲמִים וְתִקְוָה... וְהָמָה יָם חֶמְלָה בְּלֵב הָעֶלֶם, וְנָזְלוּ נִחוּמָיו כְּטַל בֹּקֶר עַל-לְבָבוֹת נְכָאִים, וְהִבִּיט אֲלֵיהֶם בְּרַחֲמִים וְעַפְעַפָּיו – עַפְעַפֵּי שַׁחַר.
כִּי גַּם-אֶת זָהֳרֵי הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתָם נָשָׂא הָעֶלֶם בְּלִבּוֹ, וְאֶת-מַחֲשַכֵּי הַלַּיְלָה וְרָזֵיהֶם – וְאוּלָם צָמֹא לֹא צָמְאוּ עֵינָיו בִּלְתִּי אִם-אֶל-הַשַּׁחַר, וַיְהִי נֹגַהּ הַצְּפִירָה חוֹתַם נַפְשׁוֹ וְדִמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר שִׁירַת חַיָּיו – –

ללא ניקוד

[עריכה]

והמים הקיאו את העלם אל ארץ רחוקה מאד, אל ארץ נכר, היא ארץ הגלות.
וישט בכל המדינות, ויבוא בבני הגולה, ויעבור ביניהם כאגדה מני קדם וכחזון עתידות, ויהי מוזר ואיש חידות לכולם.
וירא את השמים, והנה הם נכרים לו, ואל ארץ יביט, והנה היא זרה. וילמד את עיניו להביט נכחו, אל אפסי עולם, כאשר הביטה אליו כן דמות העלמה בשחר ההוא.
מתי ראה את השחר ההוא?
ויתע העלם בארץ כתעות כוכב נידח בחלל העולם, ויהי הולך ערום ויחף וישר עין, אין לו כל, בלתי אם האש הגדולה במעמקי לבו ועיפת השחר בתהומות עיניו.
מתי ירדה האש אל לבבו?
כי הנה צרוף צורף לבב העלם בכור משולש, ואש גדולה, מדורה משולשת, בערה בו: הלוא היא אש האלהים ואש השטן, והעזה משתיהן – אש האהבה.
וישא את האש ההיא אל ארבע כנפות העולם, ויצת לבבות ברוח פיו, ובתוך עיניים כבויות הדליק נרות.
ואל אחיו הגולים יצא, ויראם בשפלותם ובענותם; ויכאב את מכאובי כולם, וישאג את שאגתם. ותישמע מתוך השאגה זעקת השמים והשאול, קנאת אלהים וסערת חמתו, נהמת נפש גוועת בחבלי אהבה לא באה ואנחת העולם בליל החורבן.
ויש אשר יחריש העלם במכאוביו, ותהי שאגתו דומיה; ולא היה יגון כיגונו האילם, וצער כצערו החרישי.
ואיש לא עמד בפני מבטו הישר. יש אשר יניס האיש את עיניו מפני מבט העלם שמימה, ויש אשר יבריחן ארצה. והביט העלם בדממה אחרי האיש ההוא עד עברו, וחמל עליו חמלה גדולה.
וגם באנשי הזעם והמשטמה פגע העלם, וחרדו אנשי הזעם מפני מבטו, ושטו מעליו בחיפזון, והקדירו מצחם, והאפילו בגבותם על עיניהם והביטו ארצה, ואת כפם ישימו על ליבם, והיו כמסתירי גניבה מעיני העלם איש החידות.
ואולם ראה ראה איש החידות ללבבם, ויבוא בנפשם כמבואי עיר מבוקעה, ומצא שם את כל נגעיהם הנעלמים, ופרפר עם ליבם בכל אשר יפרפר, והתענה שבעתיים בכל ענותם.
ויש אשר תמצא עינו לב שאנן ובוטח, ונקבה עינו את הלב ההוא והחליאה אותו עד מוות, ונסה המנוחה מקרבו עד עולם, ולא ידע עוד האיש השאנן שנת מרגוע בלילות.
ובאו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, ובקשו מפיו תוכחה ותפילה, ומעיניו – רחמים ותקוה. והמה ים חמלה בלב העלם, ונזלו ניחומיו כטל בוקר על לבבות נכאים, והביט אליהם ברחמים, ועפעפיו – עפעפי שחר.
כי גם את זהרי השמש בגבורתם נשא העלם בליבו, ואת מחשכי הלילה ורזיהם. ואולם צמוא לא צמאו עיניו בלתי אם אל השחר, ויהי נוגה הצפירה חותם נפשו, ודמדומי השחר – שירת חייו.

פרק ט