מגיד משנה/הלכות מגילה וחנוכה/פרק ג

הלכה א-ג

בבית שני כשמלכו וכו' - סיפור המאורע הזה פשוט וידוע בפרק במה מדליקין בשבת (כא:): ת"ר בכ"ה בכסליו יומי חנוכה דלא למספד בהון, כשנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחו, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ימים טובים. ושם אמרו נח חנוכה מצווה להניח על פתח ביתו. ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית, אלא הן עצמן -אבל לפניהם ולאחריהם מותרין, וכשאמרו פ"ק דר"ה (יט:) לא בטלה מגילת תענית- לעניין חנוכה ופורים דווקא ביומן, אבל לפניהם ולאחריהם בטלה. וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר.

הלכה ד

כל שחייב בקריאת מגילה וכו'- שם (שבת כג.): אמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף היו באותו הנס. והשאר פשוט הוא שהן חייבין. ושם מפורש שחרש, שוטה וקטן - פטורין, א"כ הרי היא כמגילה.

והמדליק אותה וכו' - שם מימרא מבוארת, ואמרו בה: הרואה מברך שתיים. ופירש רבינו : הרואה אותה ולא בירך, דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצווה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו- מברך, וזה דעת קצת מהגאונים ז"ל.והרשב"א ז"ל כתב: מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לאו הכי אינו צריך לברך, דלא מצינו יוצא מן המצווה וחוזר ומברך על הראייה. ויש מרבוותא דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך הבית- צריך לברך על הראייה, ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב: ורואה- דווקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בייתו. וכן פירשו מפרשים אחרים. ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו.

הלכה ה

בכל יום ויום וכו' - פ"ב ממסכת ערכין (י.) א"ר שמעון בן יהוצדק ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: אלו הן שמונת ימי חנוכה, וכתבוה כאן בהלכות.

אע"פ שקריעת שקריאת ההלל וכו' - זה ידוע שמברכין על ההלל, ובפ' במה מדליקין (שבת כג.) שאלו גבי ברכת חנוכה היכן ציוונו? רב אויא אמר: מלא תסור, רנב"י אמר: 'שאל אביך ויגדך'. והקשה רב עמרם על מה שאמרו שמברכים על של דבריהם, מדתנן: הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות- ואי אמרת בדרבנן בעי ברכה, היכי מברך והא בעיניה והיה מחניך קדוש? ותירץ אביי: ודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דדבריהם- לא בעי ברכה. והקשו על תירוץ זה: והא יו"ט שני דספק דדבריהם הוא וקא מברכינן? ותירצו: התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה. ורבא תירץ על קושיית הדמאי ואמר רבא: רוב עמי הארץ מעשרים הן. ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהי טעמא דאביי, דהא בהדיא אמרינן בברכות (כא.) ספק קרא ק"ש, ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא ק"ש. מ"ט? ק"ש דרבנן- אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי למיהדר וברוכי. אלא טעמא דרבא, דכיוון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצווה של דבריהם ממש הוו להו לתקוני בברכה, אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן עבוד רבנן היכרא דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן. ומכאן למדו הגאונים ז"ל לספק מילה שאין מברכין עליה, וזה כדעת הרמב"ן ז"ל. אבל הר"א ז"ל סבור דרבא פליג אדאביי, ולרבא כל ספק - אפילו בדרבנן- בעי ברכה, וכן כתוב בהשגות, וקבלת הגאונים תכריע.

הלכה ו

ולא הלל של חנוכה וכו' - בפירוש אמרו פ' היה קורא (ברכות יד.) מי אמרינן ק"ו: ק"ש דאורייתא- פוסק, הלל דרבנן- מבעיא, אלמא הלל דרבנן. ושם בסתם הזכירו, אלמא בכל זמן הוא דרבנן. ויש מפקפקין בזה ואומרים שיש ממנו מן התורה. והר"א ז"ל כתב בהשגות- אמר אברהם: ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג עכ"ל. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (קיז.) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה, אבל לאמרו בימים קובעין מדבריהם הוא. ואע"פ שבערכין (י:) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה.

ושמונה עשר יום וכו' - מימרא בפ"ב בערכין (י:) ושם ביארו הטעם שהזכיר רבינו למה אין קורים בר"ה ויוה"כ ולא בפורים.

הלכה ז

מקומות שעושין שם שני ימים וכו' - גם זה במימרא ההיא (ערכין י) ובגולה כ"א יום.

אבל בראשי חודשים וכו' - שם בערכין (י:) שאלו ר"ח דאיקרי מועד, לימא? ותירצו: לא איקדיש בעשיית מלאכה. ופרק בשלושה פרקים (תענית כח:) רב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא, סבר לאפסוקינהו כיוון דחזא דלא מדלגי, אמר: מנהג אבותיהם בידיהם, ואמרו שם, תנא: יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, ע"כ. והמעשה של רב מוכיח בבאור שאפילו מנהג פשוט בכל ישראל לא הייתה קריאתו, ואפילו בדלוג לא היו קורין בארץ ישראל שבא ממנה רב לבבל, שאם היה מנהג פשוט בכל מקום- לא לימרו "סבר לאפסוקינהו", דהא מנהג היה לקרותו בדלוג בכל מקום. ומפני שקריאתו תלוי במנהג, כתב רבינו שאין מברכין עליו. וכן אמרו קצת מפרשים, והביאו ראייה ממה שאמרו בפ' לולב וערבה (סוכה מד:) גבי ערבה ביום השביעי: חביט חביט ולא בריך- אלמא קסבר מנהג נביאים היא, ומכאן שאין מברכין על המנהג. ויש מן הגאונים כדעת זו ויש בזה הרבה סברת, ומנהגנו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה.

ומ"ש רבינו ויחיד לא יקרא - הוא פירוש למה שאמרו (תענית כח:) תנא יחיד לא יתחיל וכו' ויש בזה פירושים אחרים וכבר כתבתי מנהגנו.

וכן בשאר ימי הפסח וכו' - דעת רבינו להשוות חולו של פסח לראשי חודשים, וזה נרה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל (הובא בר"ן שבת) שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדלוג, שעיקר תקנה כך הייתה- לאומרו בחוך הפסח ולברך עליו.

הלכה ח

כיצד מדלגין וכו'. זה המנהג גם כן בינינו:

הלכה ט

כל היום כשר לקריאת ההלל וכו' - משנה פרק הקורא את המגילה למפרע (כ:).

הקורא את ההלל וכו' - שם (יז.) הקורא את המגילה למפרע - לא יצא, ובגמרא תנא וכן בהלל.

קרא ושהה וכו' - סןף ר"ה (לד:) מוכיח דהלל ומגילה שווין בזה, וכבר נתבאר הדין לעניין מגילה פרק שני (ב:).

ימים שגומרין וכו' - פ' היה קורא (ברכות יד.) אמר רבא: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: בין פרק לפרק - פוסק, באמצע הפרק - אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל: אפילו באמצע הפרק פוסק. ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר, ואינו כדין ק"ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב' מהלכות ק"ש (הט"ז), וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז"ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק"ש ממש, וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר - זהו דעתם ז"ל.

הלכה י

כל יום שגומרין וכו' - בסוכה פרק לולב הגזול (סוכה לח ולט) ומקום שנהגו לברך אחריו יברך. ובגמרא: לא שנו, פירוש שתלוי במנהג, אלא לאחריו- אבל לפניו מצווה לברך :

הלכה יא

יש מקומות שנהגו לכפול וכו' - שם במשנה ובגמרא מבוארין מנהגין אלו.

הלכה יב

מנהג קריאת ההלל וכו'- המנהג הזה מבואר בגמ' (סוכה לח:) שם. ומה שכתב רבינו שהן קכ"ג פעמים והסימן שנתן להם -הכל מבואר במדרש תהילים (פכ"ב).

הלכה יג

וכן שהקורא מגיע לראש הפרק וכו' - גם זה במשנה (שם) מצווה לענות ראשי פרקים, וכן מפורש שם שעונין אחריו אנא ה' השויעא נא אנא ה' הצליחה נא, והכל מבואר שם :

ואם היה קורא וכו'- שם במשנה ובגמ' (לח:) :

הלכה יד

ואם היה הקורא וכו'. שם במשנה ובגמ' (דף ל"ח):