מגיד משנה/הלכות מגילה וחנוכה/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלכה א-ג

בבית שני כשמלכי וכו'. ספור המאורע הזה פשוט וידוע בפ' במה מדליקין בשבת (דף כ"א:) ת"ר בכ"ה בכסליו יומי חנוכה דלא למספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה לילות לשנה אחרת קבעום ימים טובים ושם אמרו נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו. ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכשאמרו פ"ק דר"ה (דף י"ט:) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן אבל לפניהם ולאחריהם בטלה וזהו שאנו מתענין בי"ג באדר:

הלכה ד

כל שחייב בקריאת וכו'. שם (שבת דף כ"ג.) אמר ריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הם היו באותו הנס והשאר פשוט הוא שהן חייבין ושם מפורש שחש"ו פטורין א"כ הרי היא כמגילה: והמדליק אותה וכו'. שם מימרא מבוארת ואמרו בה הרואה מברך שתים. ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך דעתו ז"ל שאע"פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לא"ה אינו צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא דפירשו אע"פ שמדליקין עליו בתוך הבית צריך לברך על הראיה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו וכן פירשו מפרשים אחרים ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו:

הלכה ה

בכל יום ויום וכו'. פ"ב ממס' ערכין (י'.) ארשב"י ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל אלו הן ח' ימי חנוכה. וכתבוה כאן בהלכות: אע"פ שקריאת וכו'. זה ידוע שמברכין על ההלל ובפ' במה מדליקין (כ"ג.) שאלו גבי ברכת חנוכה היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רנב"י אמר שאל אביך ויגדך והקשה רב עמרם על מה שאמרו שמברכים על של דבריהם מדתנן הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות ואי אמרת בדרבנן בעי ברכה היכי מברך והא בעינא והיה מחניך קדוש וליכא ותירץ אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה והקשו על תירוץ זה והא יו"ט שני דספק דדבריהם וקא מברכינן ותירצו התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא תירץ על קושית הדמאי ואמר רבא רוב ע"ה מעשרים הן. ודעת רבינו והגאונים ז"ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות (כ"א.) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק"ש מאי טעמא ק"ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוו להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן עבוד רבנן היכרא דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן. ומכאן למדו הגאונים ז"ל לספק מילה שאין מברכין עליה וזה כדעת הרמב"ן ז"ל אבל הר"א ז"ל סבור דרבא פליג אדאביי ולרבא כל ספק אפילו בדרבנן בעי ברכה וכן כתוב בהשגות וקבלת הגאונים תכריע:

הלכה ו

ולא הלל של חנוכה וכו'. בפירוש אמרו פרק היה קורא (ברכות דף י"ד.) אמרינן ק"ו קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא אלמא הלל דרבנן ושם בסתם הזכירו אלמא בכל זמן הוא דרבנן ויש מפקפקין בזה ואומרין שיש ממנו מן התורה. והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע"כ. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי"ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואע"פ שהביאו בערכין (דף י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה: ושמנה עשר יום וכו'. מימרא פ"ב בערכין (דף י':) ושם ביארו הטעם שהזכיר רבינו למה אין קורים בראש השנה ויום הכפורים ולא בפורים:

הלכה ז

מקומות שעושין שם שני ימים וכו'. גם זה במימרא ההיא שם (דף י') ובגולה כ"א יום: אבל בר"ח וכו'. שם בערכין (י':) שאלו ר"ח דאיקרי מועד לימא ותירצו לא איקדיש בעשיית מלאכה ופרק בג' פרקים (תענית דף כ"ח:) רב איקלע לבבל בר"ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם ואמרו שם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ע"כ. והמעשה של רב מוכיח בבאור שאפילו מנהג פשוט בכל ישראל לא היתה קריאתו ואפילו בדלוג לא היו קורין בא"י שבא ממנה רב לבבל שאם היה מנהג פשוט בכל מקום לא לימרו סבר לאפסוקינהו דהא מנהג היה לקרותו בדלוג בכל מקום. ומפני שקריאתו תלויה במנהג כתב רבינו שאין מברכין עליו וכן אמרו קצת מפרשים והביאו ראיה ממה שאמרו בפ' לולב וערבה (מ"ד:) גבי ערבה ביום ז' חביט חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא ומכאן שאין מברכין על המנהג ויש מן הגאונים כדעת זו ויש בזה הרבה סברות ומנהגנו שצבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה. ומ"ש רבינו ויחיד לא יקרא הוא פירוש למה שאמרו (תענית כ"ח:) תנא יחיד לא יתחיל וכו'. ויש בזה פירושים אחרים וכבר כתבתי מנהגנו: וכן בשאר ימי הפסח וכו'. דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר"ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפי' יחיד מחוייב לקרותו בדלוג שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדלוג ולברך עליו:

הלכה ח

כיצד מדלגין וכו'. זה המנהג גם כן בינינו:

הלכה ט

כל היום כשר לקריאת ההלל וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה כ':): הקורא את ההלל וכו'. שם (דף י"ז) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ובגמרא תנא וכן בהלל: קרא ושהה וכו'. סוף ר"ה (דף ל"ד:) מוכיח דהלל ומגילה שוין בזה וכבר נתבאר הדין לענין מגילה פרק שני: ימים שגומרין וכו'. פ' היה קורא (ברכות י"ד) אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין ק"ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב' מהלכות ק"ש, וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז"ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק"ש ממש וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר זהו דעתם ז"ל:

הלכה י

כל יום שגומרין בו את וכו'. בסוכה פרק לולב הגזול (דף ל"ח ול"ט) ומקום שנהגו לברך אחריו יברך. ובגמרא לא שנו פירוש שתלוי במנהג אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך:

הלכה יא

יש מקומות שנהגו לכפול וכו'. שם במשנה ובגמרא מבוארין מנהגין אלו:

הלכה יב

מנהג קריאת ההלל בימי חכמים וכו'. המנהג הזה מבואר בגמ' (דף ל"ח:) שם. ומ"ש רבינו שהן קכ"ג פעמים הסימן שנתן להם הכל מבואר במדרש תהלים:

הלכה יג

וכן כשהקורא מגיע לראש פרק וכו'. ג"ז שם מצוה לענות ראשי פרקים וכן מפורש שם שעונין אחריו אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. והכל מבואר שם:

הלכה יד

ואם היה הקורא וכו'. שם במשנה ובגמ' (דף ל"ח):