עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אַשְׂכִּ֤ילָה ׀ בְּדֶ֬רֶךְ תָּמִ֗ים מָ֭תַי תָּב֣וֹא אֵלָ֑י אֶתְהַלֵּ֥ךְ בְּתׇם־לְ֝בָבִ֗י בְּקֶ֣רֶב בֵּיתִֽי׃
מתי תבא אלי - הטעם: כי הוא ישכיל תמיד בכל רגע להרגיל עצמו ללכת בה, עד שלא ייגע ללכת, וכאילו הדרך תבא אליו מאליה, כדרך הכינור מרוב הרגילות.
ורבי משה אמר: מתי תבא אלי כמו: ויבא אלהים אל בלעם שתשרה הרוח הקדש עליו בביתו בהתבודדו מבני אדם, ודיניהם וריבם.
ואיזה פירוש שיהיה הוא הנכון, כן פירש לי ואיזה פירוש הוא הנכון ידבר על עת התבודדו והבדלו והנה טעם אתהלך רגילות, כמו: ויתהלך חנוך.
"אשכילה בדרך תמים", גדר התמימות הוא שיעשה מעשה הצדק שלא בעבור שום פניה חיצונית מתקות שכר ויראת עונש או בעבור פניה אחרת כמו להתגאות ולהתפאר וכדומה, רק יעשהו מצד אהבת הטוב בעבור שהוא טוב ומצד שצוה ה' עליו, ובדרך ההרחבה יקרא תמים מי שנראה בחיצוניותו שמתמיד בצדק ואינו מט ממנו בשום פעם, ובכ"ז יוכל להיות שאינו תמים בלבו, כי לבו מלא פניות אחרות ותכליות זרות שבעבורם יעשה צדק, ולהבדיל ביניהם נקרא התמים באמת, בשם תם לבב, שהתמימות נשרש בלבו לא בחיצוניותו לבד, ויען שבקל יטעה האדם בעצמו ויחשב שעושה מעשהו בתמימות, ובאמת ימצא בלבו אחרי החפוש פניה נסתרת מכבוד או גאוה וכדומה, יאמר כי "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי" הדרך הזה, שיהיה תמים באמת עד שלא ילך הוא אל הדרך רק הדרך תבא אליו, ר"ל שלא יהיה ע"י הרגל, רק שיהיה מוטבע בנפשו, בענין שהדרך ימצא בטבעו, והבחינה לזה יהיה "כשאתהלך בתם לבבי" אף "בקרב ביתי" שאין שם פניה משבח בני אדם והתפארת, וזה סימן שיהיה תם לבבי, לא תמימות חיצוני, (והנה מי שאינו תמים ועושה מעשהו בשביל פניות חיצוניות הוא ישקיף על התועליות שיגיע לו בעשותו הטוב, ויתירא מן העונש שיגיע לו בעברו על מצות ה', ואצלו לא ישוה החסד והמשפט, ולא יהיה על שניהם בשוה, לא כן התמים באמת הוא ישוה בעיניו המשפט והעונש כמו הטוב והחסד שיקבל מאת ה', וע"ז הקדים חסד ומשפט אשירה שגם זה שייך לענין התמימות):
ביאור המילות
"תמים". התבאר אצלי בכ"מ שגדרו שיעשה מעשהו בתמידות לשם ה' לבד בלא שום פניה חיצונית. ותום לב, הוא שלא יעלה בלבו ציור אחר כלל:
