"קנה חכמה". הנה קנין החכמה טוב מאד מקנין הזהב וקנין הבינה נבחר מקנין הכסף ורמז בזה כי אין לאלו הקנינים יחס וערך לקנין החכמ' והבינה והנה המשיל החכמ' בקנין יותר יקר מהבינ' כי השגת החכמה היא יותר שלימה מהשגת הבינה כמו שהתבאר מדברינו ואע"פ שכבר יקרה בבינ' שתחקו' בנושא יותר נכבד ועוד כי הבינ' תהי' ג"כ בדברי המוס' והוא הפילוסופי' המדיני' ואולי אל זאת הבינ' כיון בזה הפסו':
"קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף", החכמה היא הלמודים המקובלים איך להתנהג בכל תכונת הנפש והמדות, והבינה הוא מה שמבין דבר מתוך דבר מעצמו, הן בעניני חכמה שמוציא דבר מדבר, הן בדברים שהשכל שופט עליהם ע"פ ההיקשים התבוניים בין אמת ושקר, ויש הבדל בין הכסף והחרוץ שכספת טבעא ודהבא פרי, הכסף ישתמשו בו להוצאה ולסחור בו דברים אחרים. הזהב יסגלוהו באוצרות ולא יוציאו אותו, כמ"ש כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, והנה החכמה היא סגולה יאסוף אותה באוצרות לבבו ולא יוציאנה לסחור בה, רק היא התבואה שאוכלים לשובע הנפש, ועז"א "קנה חכמה מה טוב מחרוץ", שהוא קנין יקר מן החרוץ, כי הוא הטוב בעצמו מצד עצמו. אבל הבינה עושים בה מסחר שע"י ההיקשים מוציאים דבר מדבר ומבינים ומחליפים רעיון ברעיון מושכל במושכל ומרויחים כדבר שסוחרים בו, ועל זה מדמה הבינה כדמיון הכסף שאין טובו מצד עצמו רק מצד מחירו, שמקבלים בעדו סחורות אחרות, רק שקנות הבינה נבחר מכסף, כי בעדו יקחו דברים מושכלים יקרי הערך:
ביאור המילות
"חכמה, בינה". הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, והבדל "הכסף והחרוץ" (למעלה ג' י"ד):
