מ"ג ויקרא כג א

מ"ג ויקרא · כג · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):	וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' וגו' עד בחדש השביעי באחד לחדש וגו'. ויש בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' אם היה השבת מכלל המועדים אם לא. ואם הוא מכללם ולכך בא בפרשת המועדים. למה זה אחרי זכרונו חזר לומר שנית מועדי ה' והיה לו לזכור הפסח מיד אחרי השבת כדרך שאר המועדים זה אחר זה ולא יבדיל בין השבת וביניהם בפסוק אלה מועדי ה' גם שבסוף הפרשה אמר אלה מועדי וגו' מלבד שבתות ה' וזה מורה שאין השבת מכלל המועדים ואם אינו מכללם יקשה למה נזכר כאן עמהם ומה ענין אמרו עוד אלה הם מועדי כי הוא כפל מבואר גם שכל דברי הפרשה באו בלשון שלישי המדבר והמאמר הזה בלבד בא בשמו יתברך כמדבר בעדו. ורש"י סבר שאין השבת מכלל המועדים ושבא לדרוש שכל המחלל את המועדים כאלו לא קיים את השבת ודרך דרש הוא. והרמב"ן כתב שאין השבת מהמועדים אבל שהקדימו הכתוב להודיע כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בו אוכל נפש. והטעם הזה אינו מספיק כי גם שיסמך השבת למועדים מאותו טעם לא היה ראוי שיבא מועדי ה' לפניו וגם לאחריו:

השאלה הב' למה לא זכר בשבת הקרבן שיקריבו כמו שאמר בכל אחד מהמועדים והקרבתם אשה לה' ולמה לא אמר כן בשבת:

השאלה הג' למה לא אמר בשבת בעצם היום הזה כמו שאמר בכל אחד משאר המועדים ואם היה ענין בעצם היום הזה שלא ידחה מיום אל יום אבל בעצומו של אותו יום יהיה למה לא אמר כן בשבת:

השאלה הד' למה במצות הפסח לא אמר וידבר ה' אל משה לאמר כמו שאמרו בכל אחד משאר המועדים. והנה חג הפסח הוא הראשון שבמועדי ה' ולמה לא נאמר בו דבור בפני עצמו:

השאלה הה' באמרו בי"ד לחדש בין הערבים פסח לה' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות. והנה הפסח על מצות ומרורים יאכלוהו ולכך יהיו בהכרח שניהם המצה והפסח ביום אחד ובשעה חדא:

השאלה הו' למה לא נאמר בפסח שבתון כמו שנאמר ביום תרועה ובחג הסוכות כי עם היות שאמר בהם כל מלאכת עבודה לא תעשו אמר הכתוב בהם שבתון. ומה ענין פסח לה' והוא לישראל:

השאלה הז' למה לא אמר בפסח בעצם היום הזה כמו שאמר בחג השבועות וביום הכפורים ויהיה מה שיהיה מאמר בעצם היום הזה אין ספק שהיה ראוי שיאמר בפסח כמו שנאמר בחג השבועות וביום הכפורים:

השאלה הח' למה לא אמר בפסח עצרת כמו שאמרו בחג הסוכות. והנה בסדר ראה אנכי אמר בחג המצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך ולמה אם כן לא נאמר כאן בו עצרת:

השאלה הט' למה לא נאמר בפסח חקת עולם לדורותיכם כמו שנאמר בשאר המועדים וגם אמר בהם בכל מושבותיכם ובהיות חג הפסח לדורות בארץ ובחוצה לארץ שחקת עולם ובכל מושבותיכם מורה על נצחיות המצוה:

השאלה הי' איך אמר בעומר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם והנה אין מצות העומר נוהגת בחוצה לארץ ולא יתכן לומר בו כן:

השאלה הי"א למה בשבועות נאמר בו לשון שבת ממחרת השבת שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת והיה ראוי לקראם שבוע ושבועות ולא שבת:

השאלה הי"ב היא בקרבן העומר מדוע היה כבש אחד בלבד והנה קרבן מוסף פסח היה בכל יום ז' כבשים וקרבן חג השבועות שהיתה מנחה חדשה היתה ז' כבשים ופר אחד מלבד החטאת והשלמים ולמה אם כן היה קרבן העומר כבש אחד בלבד משונה מכל הקרבנות:

השאלה הי"ג במנחת קרבן העומר שהיתה משונה מכל מנחות הקרבנות כי בכל הקרבנות היה עשרון אחד סולת לכבש האחד ובזה הקרבן היו שני עשרונים לכבש הזה האחד מהעומר. גם היתה המנחה הזאת כלה אשה לה' בלי קמיצה ואזכרה מה שאין כן שאר המנחות ועם כל זה היה נסכו רביעית ההין יין ככל שאר המנחות בשוה:

השאלה הי"ד באמרו תספרו חמשים יום. וידוע שאין אנו מונין חמשים יום כי אם עד יום תשעה וארבעים אמנם יום חמשים אינו נמנה:

השאלה הט"ו למה צותה התורה ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים כי אם אמר מושבותיכם על הדורות אין הקרבן ההוא נוהג כי אם בארץ ואם בא לשלול שלא הביאום מחוצה לארץ הנה אמר בתחלת הפרשה כי תבואו אל הארץ גם כי הבכורים לא אמר הכתוב ממושבותיכם תביאו ולמה אם כן אמרו במקום הזה:

השאלה הט"ז באמרו חמץ תאפנה ולמה צוה יתברך שיהיה הלחם הזה הנקרב חמץ בהיות כי כבר הזהיר כי כל שאור וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לה':

השאלה הי"ז למה לא נתנה התורה טעם לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו כמו שנתן בחג הפסח ובחג הסוכות וביום הכפורים הטעמים שבעבורם נצטוו ישראל עליהם:

השאלה הי"ח למה בכל אחד מהמועדים אמר לבד אשה ה' בכלל מבלי ביאור מה יהיה האשה והקרבן ההוא אמנם בחג השבועות בלבד זכר קרבנו בפרטיו ושינה בו הסדר שנהג בשאר המועדים:

השאלה הי"ט מה ענין האשה הזה הנזכר כאן בכל אחד מהמועדים ואם הוא קרבן מוסף כדעת המפרשים למה זכר הכתוב כאן שהיה בשנה השנית לצאתם ממצרים ובפרשת פנחס בשנת הארבעים זכר המוספים הנקרבים בהם והיה ראוי שיזכור זה וזה יחד כיון שזכרם מכוין לזה כמ"ש אלה מועדי ה' להקריב אשה וגו':

השאלה הכ' באמרו ובקצרכם את קציר ארצכם וגו' כי הנה הפרשה הזאת באה לזכור מועדי ה' ומצות ובקצרכם אינה מכלל המועדים ולמה נכתבה כאן:

השאלה הכ"א למה לא אמר בחג השבועות שבתון כמו שאמרו בחג הסכות וביום תרועה ואם היה שבתון נאמר על איסור מלאכה הנה כל המועדים שוים בזה ולמה אם כן אמר שבתון בקצתה ולא בקצתם:

השאלה הכ"ב למה לא אמר בחג השבועות וידבר ה' אל משה לאמר ונסמך על העומר והנה בשאר המועדים בא הדבור על כל אחד מהם:

השאלה הכ"ג למה לא אמר בחג השבועות עצרת כמו בחג הסכות כי אם היה הכונה בעצרת איסור מלאכה היה ראוי שיאמר בו ככל המועדים:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו כל השאלות האלה כלם:

וידבר ה' אל משה וגו' ואמרת אליהם מועדי ה' עד בחדש השביעי. אחרי שצוה יתברך לכהנים שיזהרו בקדושתם וכבודו שלא יטמאו אל המתים בפרשה הראשונה מזה הסדר, ושהכהן שיהיה בעל מום לא יגש להקריב קרבן בפרשה השנית. ושהכהן בהיותו טמא לא יאכל בקדשים בפרשת השלישית. ושלא יקריבו על המזבח קרבן שיהיה בו מום בפרשה הד', וששור או שה עד שבעת ימים לא ירצה לקרבן אשה לה' בפרשה הה'. ואמר בסוף פרשיות אלו ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל שלא יהיה כבודו מחולל בתוכם וסמך לזה ענין המועדים שיבאר לבני ישראל הזמנים שיכבדו השם בהם בזכרון נפלאותיו כי על כן צוה יתברך במועדים כדי שישמחו ויחוגו בהם ויתקבצו כל הזכרים לעלות ולראות לפני ה' ולהשתחוות נגד מקדשו ולהרבות בצדקה ומתנות לאביונים ולשמח כהני השם וכל זה לזכר ולראיה שהאלוה יתברך משגיח על עמו ונחלתו ולכך צוה למשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' מקראי קדש רוצה לומר דבר אל בני ישראל שיתקבצו לשמוע ולבאר להם מועדי ה' כל אחד בפני עצמו לפי שהיה ענין המועדים תלוי במהלכי השמש והירח וצריך עבור השנים שיעשו חכמי ישראל והדבר מסור לבית דין הגדול יודעי העתים. לכן אמר מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש כי הנה כפי קריאתם תהיה קדושתם והם היו מצווים להשמיע כרוז גם לשלוח בכל גבול ישראל שלוחים להודיעם מועדי ה' וע"כ היו מקראי קדש אותם המועדים שבית דין הגדול יקראו ויפרסמו שהם קדש כי לא יתכן שכל איש ישראל יסמוך על ראשית הלבנה ויעשה חג לעצמו שלא תהיה תורת ה' אחת כי אם רבות כפי עדות כל איש כמו הקראים היושבים במצרים אינם עושים יום הכפורים ביום שעושים בקושטאנטונ"א. והיושבים בדמשק ובירושלם ג"כ בלתי מסכימים לא עם אלו ולא עם אלו כי כל אחד בודה חג מלבו ותהי האמת נעדרת. לכך מסר יתברך הדבר הזה לבית דין הגדול ובזה לבב ישראל כאחד יעבדו את האלהים. ואמנם אמרו עוד כאן אלה הם מועדי נראה שאינו חוזר למועדים אשר זכר אבל הוא נמשך למה שאחריו לענין השבת. יאמר שיספר ויודיע לבני ישראל מועדי ה' אשר הם תלוים בקריאתם כי הנה אמר זה כדי להבדילם מהמועד האלהי שאינו תלוי בקריאתם והוא שבת ולזה אמר אלה מועדי ה' ששת ימים כאלו אמר אבל מלבד המועדים שתלויה קריאתם בחכמים ובבית דין הגדול יש מועדים אחרים אלהיים שאינם תלויים בקריאתם והם שבתות ה' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון והוא באמת מקרא קדש וכל מלאכה לא תעשו בו לפי ששבת הוא לה' רוצה לומר ששבת ביום הזה במעשה בראשית וינהג זה בכל מושבותיכם בארץ או בחוצה לארץ כי תמיד היום ההוא קדש לה' אע"פ שישראל לא יקדשו אותו. הנה אם כן אמרו אלה הם מועדי אינו הודעה כי אם ביאור ונתינת צורך למה אמר למעלה אשר תקראו אותם לפי שהמועדים מהם אלהיים בלבד כמו השבת שהוא זכר למעשה ה' כי נורא הוא בחדוש עולמו ולכך אמר אח"ז מלבד שבתות ה' ואמר בלשון מדבר בעדו אלה הם מועדי ומהם מיוחסים לישראל כפי מה שצוו עליהם על החסדים שהגדיל השם לעשות עמהם וכפי זה מה שהובא כאן ענין השבת היה אגב גררא כי לא הובא הנה להיותו מהמועדים אלא להבדילו מהם. והותרה בזה השאלה הא'. ולפי שלא בא השבת מכוון לעצמו לכן לא זכר בו קרבנותיו כי הם נזכרו במקומות אחרים. ולא נאמר בו בעצם היום הזה לפי שלא בא מזמן לזמן מהשנה כי אם מהקף להקף כל שבעת הימים גם. שהשבת קדושתו אינה מפני דבר שנתחדש ביום השבת הפרטי ההוא אלא לזכרון שבת בראשית. והנה יאמר בו שבת שבתון כמו שנאמר ביוה"כ ובשאר המועדים נאמר שבתון בלבד סבתו אצלי לפי שבמועדים שהמלאכה אסורה בהם נסתפק הכתוב לומר בלבד שבתון שהיא שביתת מלאכה. ולא אמר בהם שבת שבתון. לפי שמלאכת אוכל נפש מותרת בהם. אבל ביום השבת וביוה"כ שהם אסורים במלאכה וג"כ באוכל נפש אמר בהם מפני זה שביתה מכופלת שבת שבתון והענין שתהיה שביתה שלימה לגוף מכל מיני המלאכות ואוכל נפש ג"כ לנפש כי שם ינוחו הנשמות הטהורות במושגותיהם. שזה גם כן מורה מאמר שבת שבתון כמו שאזכור ולפי שהאריך הכתוב בזה להבדיל השבת מהמועדים חזר לענינו אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם רוצה לומר שיהיו קרואים על ידי בית דין וחכמי העבור. והותרו בזה השאלות הב' והג':

והנה התחיל בחג הפסח כי הוא הקודם בזמן וגם בסבה לשאר המועדים וצדקו דברי הרמב"ן שכתב שבא דבור מיוחד לכל מועד מאלה לפי שחדש בו הכתוב כאן דברים שלא נכתבו עדיין בתורה. ואומר אני שמזה הטעם לא בא כאן במצות הפסח דבור בפני עצמו לפי שכבר צוה יתברך עליו בשלמות גדול בסדר בא אל פרעה ובשאר המקומות ולא נתחדש בו כאן דבר ולכך לא עשה כאן בזה המועד כי אם זכרונו לבד והותרה בזה השאלה הד'. ולזה עצמו לא נאמר בפסח חקת עולם לדורותיכם לפי שכבר נאמר זה במקום הנזכר כאשר צוה על הפסח והותרה השאלה הט'. ואמרו בין הערבים פסח לה'. אין הכוונה שאז יאכלו את הפסח כי הפסח אינו נאכל אלא בלילה. אבל פירושו שביום י"ד ישחטו את הפסח בין הערבים לשם ה' ותהיה אכילתו בלילה שהוא התחלת היום הט"ו כי אז בלילה ההוא תהיה אכילת הפסח ועל מצות ומרורים יאכלוהו והותרה בזה השאלה הה'. ואתה תמצא שבשבת אמר שבת לה' ובפסח פסח לה' ובחג הסוכות חג ה' שבעת ימים תחוגו את חג ה'. והסבה בזה כלו היא להזהיר שלא יעשו חגיהם ומועדיהם לשבעה ולמכסה עתיק ולא לעבודת הככבים כי הנה לא נשבות בשבת מעמל ימי השבוע ולא לכבוד כוכב שבתאי אלא שבת לה' מפני שהוא שבת וינפש במעשה בראשית. וכן לא יחוגו את חג הפסח להתענג בימי האביב או מפני שנכנס השמש במזל טלה אלא פסח לה'. מפני שפסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים וכן חג המצות לה' מפני שבחפזון הוציאם ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וכן חג הסכות לא יעשו להתענג ברוב הטובה שיאספו מן השדה ולא להכנס השמש במזל מאזנים אלא להיותו חג ה' שהוליכם במדבר וענן כבודו עליהם ולשבח ולהודות לשמו על אסיפת תבואותיהם כי ממנו הכל וברכתו היא תעשיר. ולזה אמר בכלם קדש יהיה לכם שיהיו קדושים בנפשותם ובמועדים ההם לזכור מעללי יה ונפלאותיו אשר עשה והודיעתם התורה שביום הראשון מחג הפסח יהיה מקרא קדש רוצה לומר שיכריזו ויקראו אותו לקדושה וכל מלאכה לא יעשה בו רוצה לומר כל מלאכה שהיא עבודה להוציא אוכל נפש וכן זכר היום השביעי כי הנה היום הראשון זכרון יציאתם ממצרים והיום השביעי זכרון לקריעת ים סוף. ובאמצעיתם אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים להגיד שעם היות איסור המלאכה לבד ביום הראשון וביום השביעי הנה האשה והקרבן ינהג כל שבעת הימים. והאשה הנזכר כאן במועדים כתבו המפרשים שהם המוספים. ואינו נכון בעיני כי הפרשה הזאת לא באה כי אם לבאר הימים האסורים למלאכה והמקודשים לכבוד הגבוה ואיך יאמר בהם והקרבתם אשה לה' אם עדיין לא פירש האשה. ולכן היותר נכון הוא שאמר בכל אחד מהמועדים והקרבתם אשה על התמידין הנקרבים בכל יום שכבר צוה עליהם בסדר ואתה תצוה. כלומר שגם במועדים יהיו נזהרים בקרבן התמיד כמו בימי החול כי הוא האשה הנבחר. אבל המוספים לא נצטוו עד שנת הארבעים מפני הסבה שאבאר בסדר פנחס בג"ה. ואמנם למה לא אמר בחג המצות שבתון ולא בעצם היום הזה. הוא ששבתון נאמר בעצם וראשונה על מנוחת הנפש ושמחתה וזה יצדק במועדים שיש מנוחה בהם ולא טרדת הלב בעניני העולם הזה כיום תרועה ויום הכפורים מפני הענין הנרצה בהם וכן בחג הסוכות להיותו זמן שמחה ובלתי טרדת הנפש בעבור אסיפת התבואות, אמנם בחג הפסח שלב האדם טרוד ומחשבותיו רבות על תבואתו אשר הוא בשדה וחייו תלוים לו מנגד ובעבור שאין בו כי אם זכרון ליציאת מצרים ואין במועד הפסח מפני זמנו מנוחה ושביתה לכן לא אמר בו שבתון כי עם היותו אסור במלאכה הנה נפש האדם טרודה בעבור תבואתו אשר בשדה ואין לו אם כן שבתון נפשיי עד שמפני זה צוה יתברך בסדר ראה אנכי שבחג הסוכות ישב אדם בירושלם כל שבעת הימים להיות נפשו כבר במנוחה ובחג הפסח שתבואותיו עדין בשדה לא צוה כן ואמר ופנית בבקר והלכת לאהליך וכן לא אמר בפסח בעצם היום הזה לפי שהוא הלשון הנאות למועד שביומו הפרטי יתחדש דבר בעצם מה שאין הפסח כן שאין עצומו של היום ההוא מחדש דבר כי אם זכרון העבר. וכן לא אמר בפסח עצרת לפי שהוא מלשון עצור עצר ה' אם תעצרני לא אוכל בלחמך. ובעבור שהיה היום השביעי מחג הסוכות נעצר האדם בירושלם לחוג ולשמוח נקרא עצרת ולא נקרא כן השביעי של פסח לפי שלא היה נעצר בו בירושלם כל שבעת ימי חג המצות כמו שהיה בשבעת ימי הסוכות. האמנם בסדר ראה אנכי אמר בשביעי של פסח עצרת לה' אלהיך להגיד שבאיסור חמץ וענין המצות ישמור גם כן היום השביעי מהחג ולהיות העוצר בזה לא לשבת בירושלם כי אם לשמור חג המצות גם היום השביעי לכן אמר שם עצרת לה' אלהיך אבל כאן לא היה מדבר מזה כי אם מהיותו עצור בירושלם ולכן מזה הצד אמר עצרת בחג הסוכות ולא אמר בחג המצות הנה הותרו במה שפירשתי שלש שאלות הו' והז' והח'. ואחר שצוה על חג המצות צוה גם כן על חג השבועות לפי שהיה זמן זה החג תלוי בעומר והספירה בסופה התחיל לצוות עליו, ובעבור שהיתה מצות העומר תלויה בארץ אמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה רוצה לומר בעבור שאתם תזכו ותבואו אל הארץ וזרעתם אותה ותקצרו את קצירה אני מצוה שתביאו את העומר ראשית קצירכם אל הכהן ושם עומר היא מלשון וחצנו מעמר והוא חבור שבלים שיבא מהם עשירית האיפה שהוא מדת העומר וצוה שזה יהיה ראשית קצירם לפי שהיו בכורי השעורים לה'. ואפשר לפרש כי תבואו אל הארץ שאחרי שיבואו אל הארץ ויכבשוה ויזרעו אותה ויקצרו את קצירה אז ינהגו המצוה הזאת מהבאת העומר. ומפני זה כשנכנסו ישראל לארץ אכלו ממחרת הפסח מצות וקלוי ולא עברו על המצוה הזאת לפי שעדין לא כבשו את הארץ ולא היה להם קציר שעורים בשדה ולא חלה אם כן המצוה הזאת עד כבוש וחלוק, ואמר והבאתם עומר. להגיד שיביאו את העומר משל צבור. ולפי שהשעורים בעת הקצירה לא תפול בהם השערה. ראוי לפרש העומר הנזכר כאן שהוא אלומה אחת משעורים שיצאו ממנה בהשערה טובה עומר עשירית האיפה, ולכך אמר והניף את העומר שהוא כמו ושכחת עומר בשדה. ואמר ראשית קצירכם מהחל חרמש בקמת השעורים שזה יהיה על הרוב בארץ כנען אחרי התקופה של ניסן והוא חדש האביב מעת כניסת השמש בראש מזל טלה בצד צפון. ואף שיקצרו האביב של שעורים קודם זמן זה לא היו מניפים את העומר כי אם ממחרת השבת וההנפה היתה מעלה ומוריד מוליך ומביא לששת צדדי העולם להראות כי לה' הארץ ומלואה. ואמר לפני ה' ממחרת השבת. להגיד שתהיה ההנפה באהל מועד ויהיה להם לרצון לפני האלהים. או יאמר שהכהן המניף את העומר יהיה לרצונכם רוצה לומר הכהן שיבחרו וירצו בו לאותה ההנפה. ואמנם אמרו ממחרת השבת המועד הראשון של פסח נקרא שבת כמו שנקרא יום תרועה שבתון. ולהיות היום הראשון של פסח ראש למועדים נקרא היום ההוא מחג הפסח השבת בה"א הידיעה כי בו שביתת המלאכה הראשונה שבמועדים ואין לפרש המחרת השבת כדברי הקראים הטועים שהוא ממחרת שבת בראשית כלומר היום הראשון מהשבוע שיבא אחר הנפת העומר וכן וספרתם לכם ממחרת השבת שמשם תהיה הספירה. לפי שהרי נאמר מהחל חרמש בקמה שהיא מאיזה יום שיהיה מהשבוע שיזדמן וכן נאמר וספרתם לכם ממחרת השבת ואיני יודע מאיזה שבת אלא פירש ואמר מיום הביאכם את עומר התנופה שמזה היום יתחילו לספור שבעה שבועות תמימות שהם חמשים יום מיום ההבאה כמ"ש מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות. ואם היה ראשית הקציר מהחל חרמש עד"מ ביום השני מהשבוע ומאז לא יתחילו לספור עד ממחרת השבת יעברו אם כן ששה ימים ועוד שבע שבועות ולא יהיו אם כן כלם חמשים יום בחג השבועות אלא חמשים ושש ימים ואם לא תהיינה תמימות עד ממחרת השבת השביעית של תחלת חרמש שיזדמן ביום הששי לא יעלו ימי הספירה לחמשים יום אלא לארבעים וארבע ימים לכן אין לנו לזוז מדברי הקבלה הקדושה שקבלו הראשונים ממשרע"ה כי הם ידעו דרך ה' שממחרת השבת הוא יום ששה עשר בניסן והנה נקרא יום חמשה עשר שהוא היום הראשון של פסח שבת מפני שהוא היום ששבתה בו המלאכה מהמועדים ולמה יקשה עלינו לקרא המועד הבא בדרך שביעיות שבת והנה השמיטה נקראה כן לזה הטעם בעצמו בשם שבת. והחכם אמר למלך הכוזר במ"ג מספרו טעם אחר בזה וגם נכון הוא ואין אנו צריכין אליו בזה המקום. והנה מה שאמר בעומר חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם לא בא להגיד שינהג מצות העומר גם בחוצה לארץ אבל הוא לענין איסור אכילת החדש עד הבאת העומר שהאיסור ההוא נוהג גם בחוצה לארץ והותרה בזה השאלה הי'. וכן השאלה הי"א הותרה ממה שפירשתי. ולפי שלא יביאו השעורה לבדה להקריבה לגבוה צוה יתברך שיביאו עמה קרבן כבש אחד ומנחתו שני עשרונים סולת. ומה שיראה לי מזה הקרבן בדרך הסברא הוא כי הנה צוה יתברך על קרבן העומר להיותו בכורי קציר השעורים שכל הבכורים יובאו בית ה' וגם כן לרמוז שכל ישראל היו בצאתם ממצרים כבהמות ולכך היו קרבנם אזי שעורים. והנה בימי הפסח היו מקריבים בכל יום שבעה כבשים כנגד ימי החג שהיו שבעה כי היו כבשי הקרבן כמספר ימי החג להיות כלם שוים במצות איסור החמץ שלכך נקרא חג המצות. ומפני שביום הראשון מהחג היה נקרב העומר שהוא דבר מיוחד ליום ההוא בלבד ואינו כן בשאר ימי החג. לכן צוה יתברך שיקריבו בו על ענין העומר כבש אחד לרמוז אל העומר שהיה אחד ואל היום הראשון מהחג שהיה אחד. ומפני שהיה קרבן השעורים גרוע כדי שלא יחשב שבזה קרבן ה' נבזה הוא צוה שיביאו עמו שני עשרונים לחם סלת הבא בשאר הקרבנות עם הכבשים ושתהיה כל המנחה ההיא אשה לה' לא לבד קמיצה ואזכרה אלא המנחה כלה להגיד שאף שהיה העומר גרוע משעורים הבא עם הכבש הרומז לישראל שהוא שה פזורה מנחתו טובה ונקיה וכפולה כי בקרוב יבואו לקבל את התורה. גם נוכל לומר שהיה התוספת הזה להיותו סימן ברכה בתוספת התבואה ואין ספק שגם היה התוספת בשמן לבלול וזה טעם הקרבן הזה. והותרו במה שפירשתי השאלה הי"ב והי"ג. ואמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו להגיד שיהיה אסור לאכול מן השעורים החדשים לא לחם אפוי ולא קלי שהוא קמח של שעורים שנתיבשו בתנור ולא כרמל שהם השעורים הרכים הנמללים כי דבר מזה אין ראוי שיאכלו עד הקריבם את קרבן אלהיהם שהוא העומר והכבש ומנחתו ונסכו. וצוה יתברך שאחרי הבאת עומר התנופה יספרו בני ישראל או ב"ד מן הימים שבע שבתות שכל שבת תמימה היא שבעת ימים שלמים כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת ונמצא שבע שבתות תמימות הן רק שבעה שבועות ימים שהם מ"ט ימים ומחרתו יום חמשים שהוא יום ששי לחדש השלישי. וזכר שתהיה התחלת הספירה ממחרת השבת מיום הביאם את העומר שהנה נקרא שבוע כאן בשם שבת כמו השמיטה כי כל שנה שביעית תקרא שבת לזכרון היום השביעי שהוא שבת בראשית ולכך אמר כאן ממחרת השבת שלהיותו התחלת שבעת ימי החג נקרא שבת ועל שמו אמר שבע שבתות. ואמר ממחרת השבת השביעית. ואמר תספרו חמשים יום, ואין הכונה שיספרו גם כן יום החמשים. אבל פירוש הכתוב כך הוא עד ממחרת השבת השביעית תספרו שהם מ"ט ימים. וחז"ל אמרו חמשים יום. והקרבתם מנחה חדשה לה' רוצה לומר שביום החמשים יביאו קרבן חדש כלומר מחדש על התמיד הנהוג. ולזה בא במלת תספרו טרחא שמבדיל בינו ובין חמשים יום. והותרה בזה השאלה הי"ד, ואמנם אמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. אינו למעט שלא יביאו אותו מחוצה לארץ כדברי המפרשים אבל ענינו שהעומר היה הבכורים מראשית קציר השעורים שהיה בא ביום הראשון מחג הפסח כפי טבע ארץ ישראל שהיו התבואות ממהרות לבא, ולפי שישראל בצאתם ממצרים היו כבהמות מבלי תורה ודעת כמו שזכרתי צוה יתברך שיקריבו אז עומר השעורים ובחג השבועות שקבלו את התורה ונעשו בעלי שכל ומביני מדע צוה שיקריבו מנחה חדשה כמו שהיה בהם אז רוח חדשה ושהמנחה תהיה שתי הלחם מאכל בני אדם החכמים והנבונים ולכך היתה הספירה מחג הפסח עד חג השבועות לאמר מתי יבא יום ה' לדבר עמנו כי האדם כשיכסוף דבר מאד ויקוה ביאתו יספור הימים עד בואו. והנה המנחה חדשה הבאה בחג השבועות היתה בכורים לה' מן החטים כי מכל הפירות צוה יתברך שיביאו בכורים לפניו ושיהיו הבכורים ההם באים שמה כמו שמנהג בשר ודם להביא הפירות והתבואות ההם לפני מלך או שר. והנה השעורה נאכלת כמות שהיא לבהמות ולכן הבכורים ממנה שהוא העומר היו מביאים למקדש מן השדה כמות שהיא. והפירות הנאכלים כמות שהם באים מן השדה כן היו באים בבכורים. אבל החטים שאין אכילתם כמות שהם כי אם אחרי הטחינה והלישה והאפיה צוה יתברך שבאותו צד ואופן שיאכלו החטים תבא המנחה חדשה לפניו רוצה לומר בלחם אפוי כמו שיאכלו אותו בני אדם ומפני זה הבכורים מהפירות היו נבדלים מהשדה וכאמרם ז"ל (דברים כ"ו) רואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זו לבכורים וכן העומר בכורי השעורים היה בא מן השדה לכן הוצרך לומר שבכורי קציר חטים לא יהיה כן כי לא יבדילום מן השדה אבל ממושבותיהם יביאו לא חטים כמו שנולדו כי אם לחם תנופה ויהיו שני הלחם גדולים ויפים משני עשרונים ושניהם מקמח סולת ולכך צוה שיהיו חמץ לפי שככה יאכלו בני ישראל את לחמם ולהיותם בכורים היו באים בדרך אכילתם וז"ש בדרך הסבה בכורים לה' רוצה לומר ששתי הלחם הנזכרים היו בכורי קציר חטים שהיו מביאים לפני ה' כמו שבני אדם אוכלים את החטים. וכמו שהמלכים והשרים לא על הלחם לבדו ישומו שלחנם כי אם על מיני בשר הנבחרים שבמינם, כן מפני הדמוי צוה שיקריבו על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר ואיל ומנחתם ונסכיהם וכל זה לכבד השלחן אלהי בבשר ובלחם ממינים שונים בשמן וביין ולכך אמר והקרבתם על הלחם מנחה חדשה לה' שענינו שיקריבו בעבור שמחת הלחם שהוא קציר חטים המנחה החדשה ההיא לה' לשבח ולהודות לשמו על אשר לא נפסדה תבואת החטה. הנה התבאר סבת קרבן עומר השעורים וסבת קרבן שתי הלחם וענין הספירה ולמה אמר ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ולמה צוה שיהיו שתי הלחם חמץ והותרו בזה השאלה הט"ו והט"ז. ויש מי שאמר שהעומר הנקרב ביום הראשון מהפסח היו הכהנים מיבשים אותו באלה שבעה שבועות עד שהיה נטחן וממנו היו עושים סולת ושתי הלחם והיא המנחה חדשה שיביאו בחג השבועות. ואינו נכון בעיני. כי הכהנים היו אוכלים העומר אם בלחם ואם קלי. ואמנם טעם קרבן השבועות נראה לי שהיו שבעה כבשים כנגד שבע שבתות תמימות שספרו והיה פר אחד כנגד יום החמשים שהוא היה היום המקודש שבו נתנה התורה ושעיר החטאת היה מפני טומאת המקדש והשלמים כדי שיאכלו הכהנים וישמחו גם הבעלים עמהם. ואמר וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש להגיד שבכל שנה ושנה חקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם באיזה ארץ שיהיו ואף בגולה יקדשו זה היום בעצמו כי אין ענינו חג הפסח שהוא בלבד זכרון יציאת מצרים כי זה היום מחג השבועות מפני עצמותו יהיה מקרא קדש בכל שנה ושנה מפני בכורי קציר חטים ולכך נאמר בעצם היום הזה, והנה לא נתנה תורה טעם לחג הזה שיהיה זכר ליום מתן תורה לפי שלא הוקבע החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלהית אשר היתה בידינו והנבואה אשר היא בידינו עדי' על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה. אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חטים, כי כמו שהיה חג הסוכות לתכלית אסיפת התבואות כך היה חג השבועות בתחלת אסיפתם כי רצה יתברך שבהתחלת האסף התבואות שהם מזון האדם שהראשונה מהן היא החטה שבחג השבועות היו מתחילים לקצור יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר ובתכלית התבואות יעשו חג אחר, ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה אבל לא נצטווה החג על זכירתה וכן תמצא ביום התרועה שנאמר זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון עכ"ז לא נאמר. שע"כ צוה יתברך לעשות יום תרועה זכרון לבריאת עולם אלא להיותו יום הדין. כן הוא בחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו אבל לא נצטוה החג לזכרון זה כי אם להיותו תחלת קציר החטים, וכן נאמר בסדר משפטים וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה ובסדר כי תשא אמר חג השבועות תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה. ובסדר פנחס נאמר וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם. ובסדר ראה אנכי נאמר שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות. הנך רואה שלא נקרא זה החג אלא על שם השבועות ולא נצטווה כי אם מפני הבכורים לא לזכרון מתן תורה ולזה נאמר בחג השבועות בעצם היום הזה כי מפני עצומו של אותו יום להיותו בכורי קציר חטים נצטווה לא מפני מה שהיה ממתן תורה ומפני זה זכר בחג השבועות אשר יקריבו את שתי הלחם, כי ענין האישי' שנזכר בכל אחד מהמועדים כבר ביארתי שלא נאמר אלא על התמידין שכבר צוה יתברך על מה שעבר והותרו במה שפירשתי בזה ג' שאלות י"ז י"ח י"ט, ולפי שהיה זה החג מורה על התחלת קציר חטים כמו שביארתי לכן צותה תורה מיד על תכליתו באמרו ובקצרכם את קציר ארצכם. רוצה לומר כשם שיהיה התחלת הקציר לכבוד בחג השבועות כך יהיה תכליתו גם כן בעבודתו בעזיבת הפיאה והלקט לעניים גם כיון בזה שלא יאמר אדם שכיון שהוא בא מן השדה לחם ובכורים לא יניח ממנו עוד פאה ושכחה לכן הזהירו במקום הזה עליו והותרה בזה השאלה העשרים. ואמנם למה לא אמר בחג השבועות שבתון ולא עצרת סבתו מבוארת ממה שביארתי כי לפי שהיה חג השבועות יום אחד לבד לא היה ראוי לומר בו עצרת כי הוא שם נאמר על היום השביעי מהחג אם לישיבה בירושלם ואם להיות נעצר בו גם כן איסור החמץ וחג המצות כשאר ימי החג. ואמנם שבתון לא נאמר כי אם בימים שנחי בהם היהודים מנוחת הלב והשקט טרדתו ומחשבותיו כמו שהוא בחג הסוכות מפני שכבר אספו כל תבואותיהם. אבל בחג השבועות שהיה לבם טרוד על תבואותיהם שהם עדין בשדה לא אמר בו שבתון כמו שאמרו בחג הסוכות כי לזאת הסבה גם כן לא נאמר בחג הפסח כמו שביארתי. ולהיות חג השבועות מחובר בעומר לכן לא בא עליו דבור בפני עצמו ונסמך לדבור שנאמר בעומר להדבקם יחד ובזה הותרו השאלות הכ"א והכ"ב והכ"ג:

מ"ג ויקרא · כג · א · >>