מ"ג ויקרא יד א

מ"ג ויקרא · יד · א · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וידבר יהוה אל משה לאמר

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

תרגום

​ ​

אונקלוס (תאג'):	וּמַלֵּיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר׃
ירושלמי (יונתן):	וידבר וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

דון יצחק אברבנאל

עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

זאת תהיה תורת המצורע וגומר עד סוף הסדר ויש בו שאלות:

השאלה הא' למה צותה התורה שיקריב המצורע ביום טהרתו שתי צפרים חיות טהורות והרי לא היה קרבן העוף אלא תורים ובני יונה אבל צפרים הוא שם כולל לכל עוף כקטון כגדול וכמו שאמר צפור שמים ודגי הים כל צפור טהורה תאכלו כל צפור כל כנף ולכך הוצרך הכתוב מפני זה לבאר שתי צפרים חיות טהורות פרט לעוף הטמא וכל שכן ששתי צפרים האלה ולא אחת מהן היה נקרב על גבי המזבח לא בתורת עולה ולא בתורת חטאת ולא בתורת אשם ולא נמלק ראשה. ומה היה אם כן ענין שתי הצפרים האלה אם לא היה לקרבן ומה תכלית השחיטה אם לא היה לזבח ומה תכלית הצפור החיה שישלח אותה על פני השדה:

השאלה הב' במה שצוה שיביאו עם שתי הצפרים עץ ארז ושני תולעת ואזוב כי הדברים האלה אינם מחומר הקרבנות. והרלב"ג כתב שהיה האזוב לענין הזאת הדם ולכן היה צריך שיצוה להביא אזוב. והנה ביום השמיני למלואים שהוא עקר הטהרה צוה בהזאת הדם והשמן ולא זכר שם אזוב. וגם ענין שני תולעת לקשור האגודה יראה שאין בו צורך שבכל חוט שיהיה היה די ואף שנקבל כל זה בשני תולעת ואזוב מה יאמר בעץ ארז ומה לו עם הדם ולדם עמו עם המים שזכר:

השאלה הג' למה זה נזכרו במצורע שתי טהרות בראשונה אמר והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטהרו וגומר וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר. ואחר עבור ז' ימים אחרים נאמר והיה ביום הז' יגלח את כל שערו וכבס את בגדיו ורחץ בשרו במים וטהר. הרי שזכר כאן שתי פעמים טהרתו ושתי פעמים שיגלח את כל שערו ושתי פעמים שיכבס את בגדיו. ושתי פעמים שירחץ את בשרו במים. ועל כל אחת מהפעמים אמר וטהר האם אין זה כפל ומותר:

השאלה הד' במה שצוה שיתן הכהן מדם האשם על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. וכן צוה שיעשה כזה מן השמן הנקרב שמה. וראוי לעיין למה היו הנתינות האלה מהדם והשמן על האברים האלה על המטהר והנה בפרשת תצוה צוה לעשות כן לענין קדושת הכהנים ומשיחתם ושם ביארתי סבתו. אבל כאן בטהרת המצורע איני רואה טעם לזה. ועוד יש לעיין למה היתה הזאה מהדם הזה נעשית על אברי המטהר מדם האשם ולא מדם החטאת ולא מדם העולה בהיות קרבנו כבש אחד לאשם וכבש אחד לעולה וכבשה לחטאת ולא צוה בהזאה אלא מדם האשם בלבד:

השאלה הה' למה בקרבן המצורע צוה שיזה הכהן מן השמן אשר על כפו השמאלית שבע פעמים לפני ה'. אמנם מדם האשם לא צוה שיזה שום פעם לפני השם והנה לענין המטהר היה נותן על תנוך אזנו הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מדם האשם ראשונה ואח"כ מלוג השמן. והיה ראוי שכן יהיה זה לפני השם מן הדם ראשונה ואחר כן מן השמן לא שיזה כנגד הקדש מן השמן לבד ולא מהדם:

השאלה הו' במה שצוה שאם דל הוא רוצה לומר המצורע ואין ידו משגת יביא כבש אחד לאשם ושתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה ויצא מזה בין שיהיה עשיר או דל אין מקבלים ממנו חליפים באשם כי כבש אחד יהיה לאשם תמיד לא יחליפנו ולא ימיר אותו בתור או בבן יונה כאשר עשה בחטאת ובעול' שאם לא תשיג ידו במקום כבש אחד לעולה וכבשה לחטאת צוה שיקריב שתי תורים או שני בני יונה ולמה זה לא יחליף כבש האשם בתור ובן יונה כחטאת כעולה:

השאלה הז' בפרשת כי תבואו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית. כי איך יתכן שיקרה נגע צרת בבתי' כי הנה עם היות שכבר ימצא בבגד מצד חבורו וקורבתו במצורע ורפיון הבגד מעצמו כמו שביארתי שם. איך יתכן שבאבנים ובעפר ובקירות הבית יחול הנגע בהיות הצרעת עפוש בדם וביתר הליחות ויציאה ממזג האדם ואין האבנים והעפר והעצים נושא לדבר מזה:

השאלה הח' למה זה בנגע הבית נאמר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב בבית יכבס בגדיו והאוכל בבית יכבס בגדיו ולא אמר דבר מזה בצרעת הבגדים וא"א לומר שבהיות נגע צרעת בבגד וטמאו הכהן לא יטמא כל הנוגע בו והשוכב עליו או הלובש אותו הבגד:

השאלה הט' במה שצוה ולקח לחטא את הבית שתי צפרים ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה לעשות כמעשה טהרת המצורע עצמו ולא תמצא שצוה דבר מזה בטהרת הבגד והעור אשר בו נגע צרעת והיה ראוי שיהיה הדין לשניה' שוה ומה היחס וההדמות אשר לאדם המצורע עם הבית שנראה בו הנגע ששניהם ישתוו בטהרה אחת ובאופן אחד שאין כמוהו בענין הבגד והעור לשיהיו נכללים באותו דין:

השאלה הי' אם היו הטומאות האלה שזכרה התורה בכאן מזב וזבה ונדה חלאים ודחיות מהטבע למה לא נזכרו כאן ג"כ חלאים אחרים ודחיות אחרות אשר יעשה הטבע אם מלמעלה מדרך הפה והנחירים ואם מלמטה מדרך המעים כשתן והיציאה. ולמה לא יהיו הדברים ההם שידחם הטבע מלמטה מטמאות והדם באשה ושכבת זרע באיש מטמא והיה ראוי שיהיו כלם ממין אחד בהיות כלם דברים שידחה הטבע. ולמה היה הדם היוצא מהאיש והאשה מהנחירים והפה וכל שכן בשלשול הדם בלתי מטמא ודם נדה ויולדת מטמא כי ראוי לבקש סבה לכל זה:

השאלה הי"א למה חייבה התורה את הזב שיביא קרבן שתי תורים או שני בני יונה ואת האשה הזבה דם בנידתה לא חייבה שתביא קרבן כלל בהיות הדם בשתיהם מטמא במגע ובמושב ובשאר הדברים בשוה. ולמה לא השתוו ג"כ בקרבן:

השאלה הי"ב למה הבדיל באשה עצמה שהנדה אינה מביאה קרבן על היותה זבה כימי נדת דוותה. והאשה הזבה דם בלא עת נדתה חייבה תורה שתביא שתי תורים או שני בני יונה ולמה לא היו שניהם שוות בקרבן כמו שהם שוות בענין הטומאה והרחיצה ושאר הדברים בכל דיניהם:

השאלה הי"ג למה זה האיש היוצא ממנו שכבת זרע בזובו היה מטמא ובטהרתו ז' ימים יספרו לו ויביא קרבנו אבל האיש שיצא ממנו שכבת זרע לא חייבתו תורה קרבן ולא ימי טהרה אלא שיכבס במים וטמא עד הערב ולמה הבדיל ביניהם בהיות הטומאה אחת:

השאלה הי"ד איכה ואיככה נמנה בהיות בכלל הטומאות האיש אשר ישכב את אשתו שכבת זרע כי הנה מה שהוא מצוה ממצות התורה אין ראוי שימנה בכלל הטומאו' ושכבת האיש עם אשתו ממצות התורה לישא אשה ושארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואיך יחשב זה אם כן לטומאה:

השאלה הט"ו אם כוונה התור' האלהית להזהיר כאן על הטומאות כלם ולכן בסדר ביום השמיני ביאר הטומאות מנבלות הב"ח והעופות ובסדר אשה כי תזריע זכרה טומאת האדם מהצרעת והנגעים למה לא זכר אם כן שם היותר חמורה מכל הטומאות שהיא טומאת מת אדם אשר היא אבי אבות הטומאה ונזכרה אח"ז בסדר זאת חקת התורה והיא שמה בזולת מקומו. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם בג"ה:

וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' עד כי תבואו אל ארץ כנען. אחרי שזכר הכתוב משפטי הצרעו' שיקרו באדם וגם אשר יקרו בבגדים המתחברים אליו לתשמישו זכר תורת המצורע ביום טהרתו ואמרו והובא אל הכהן אין הכונה שבהיות המצורע בנגעיו קודם שיטהר יובא אל הכהן שהרי הכתוב מפרש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כי הוא ילך שמה לראותו אם נרפא והמצורע לא יבא אליו. אבל ענין והובא אל הכהן הנזכר כאן הוא כאלו אמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו ומה שיובא אל הכהן רוצה לומר לענין טהרתו כי כל זה יבאר הכתוב בפרשה זו וז"ש ויצא הכהן אל מחוץ למחנה למקום שהיה בו המצורע וכאשר יראה שנרפא נגע הצרעת מן הצרוע ההוא יצוה הכהן שיקחו מנכסי המטהר שהוא הצרוע ומממונו שתי צפרים רוצה לומר שני עופות איזה שיהיו ובלבד שיהיו חיות לא שכבר הכה אותם הצייד ושיהיו טהורות ולא עוף טמא. והמפרשי' פירשו חיות עופפות כצפור דרור לא בייתיות שהן כבדות לעוף אלא חיות שלקלותן עופפות יותר ויקחו ג"כ עץ ארז רוצה לומר מקל מעצי ארזים שהם המובחרים שבעצים וכן כתוב כארז בלבנון ישגה. ושני תולעת שהוא חוט אדום צבוע בדם ואזוב. וידוע שבעצי היער היותר גבוה הוא הארז והיותר נמוך ושפל הוא האזוב וכמו שנאמר בשלמה וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר וצוה שהכהן ישחוט את הצפור האחת מהן אל כלי חרש שיהיו בו מים חיים רוצה לומר שלא נשתמש בהם אדם ושיטבול באותו מים ודם את הצפור החיה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב ויטבול אותם עם הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אשר הוא על המים החיים ואז יזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים מאותו דם ובזה יטהר אותו. ואז ישלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה כצפור לעוף כדרור לנוד. ואח"ז יכבס הצרוע הבא לטהר את בגדיו וגלח את שערו ורחץ במים את גופו וטהר ואח"ז ישוב אל המחנה כי לא ישב עוד בדד מחוץ למחנה כמצורע האמנם ישב מחוץ לאהלו שבעת ימים כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו כי הוא דבר מזיק מאד לקמים מהחולי הזה זהו הפשט בענין הזה ואמנם על מה היה מורה המעשה הזה כלו חכמינו ז"ל דרשו שהצרעת באה על גסות הרוח כמו שנאמר בעוזיהו (ד"ה ב' כ"ו) ובחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו ולפי שזה המשיל עצמו כגובה ארזים יביא עץ ארז ומאי תקנתיה שישפיל עצמו כתולעת וכאזוב שהוא השפל בעצים. והנראה לי בזה הוא שהמצורע יהיה הפסדו בד' דברים. הא' בהעדר החוש מבשרו שהוא נרדם. הב' בליחותיו שיש בהם עפוש ורוע מזג. הג' במראהו שאור פניו אין אתו על שלמותו לפי שהכבד לא יוליד הדם והליחות בשלמותם והפסד הדם ולבניותו ישתנה מראה פניו של המצורע ויהיה נוטה אל הלובן המופלג כמו שאמר מצורעת כשלג. והד' הוא בריח שיש למצורע ריח מוסרח מפני עפוש ליחותיו והפסדם. והנה המצורע הזה היה מרוחק בשתי הרחקות אחת מאת עמו שהיה יושב בדד מחוץ למחנה מושבו. והשני ממקדש השם ומשכנו. ולכך היה צריך בשתי טהרות אחת שיתפרסם שהוא בריא אל המחנה ויתחבר לכל איש מהעם. והטהרה השנית היא בהקריבו קרבן לפני השם שיכפר לו ואז בכל קדש יגע ואל המקדש יבא ובעבור זה ביום טהרתו הראשונה צוה יתברך שיביא ד' דברים האלו שנזכרו בכתוב להורות שהוא בריא בכל א' מהד' דברים הרעים שהיו בו בחליו כי הנה הביא שתי צפרים להורות חיות שהוא כבר חי ואינו נעדר החוש כמצורע ועץ ארז שאמרו הטבעיים ונתאמת בנסיון שלא יתעפש כלל ויתמיד זמן ארוך להורות שהוא כבר נצול מעפוש ליחותיו. ושני תולעת שהוא ממראה אדום להורות על שלמות דמו שממנו יבא שלימות מראהו. ואזוב להורות על שלמות ריחו הטוב שכבר אין בו סרחון כלל. והיו אם כן ארבעת הדברים האלה מורים על ארבעת התקונים שנתקן מזגו וטבעו ממה שהיה בצרעתו. והנה צוה שישחטו את הצפור החיה אל כלי חרש אל מים חיים. ואת הצפור האחרת עם עץ הארז ושני תולעת ואזוב יטבול בדם הצפור השחוטה. לרמוז ששתי הצפרים האלו היו חיות קודם לכן ובמצות השם ודברו מתה אחת מהן. כן הם בני אדם שאם אחד מהם יחלה או ימות ואשר חיה יחיה הכל הוא בגזרת השם. ולכן צוה שישחטוה על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכלם לפניו כחומר ביד היוצר ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה עם שאר הדברים בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרע' חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא ולכך היו טובלים עמה עץ הארז ושני התולעת והאזוב. לרמוז שהאברים בחיותם והליחות והמראה והריח אשר ירמוז בהם אותם הדברים לא יפסדו באותו דבוק כי עם היותם נטבלים בדם השחוטה שרומז אל המצורע הגמור שאין בו חיות שלם ולא בריאות. הנה לא ידבק בהם החולי וההפסד ברצון השם ולזה ג"כ צוה בהזאת אותו דם על המטהר שבע פעמים לרמוז כי שבע יפול צדיק וקם ולא ידבק בו מאומה מהרע כמו שאמר השלם חטא ממית ואין ערוד ממית. ואמר בסוף ושלח את הצפור החיה על פני השדה ר"ל למעונה ולנפשה לרמוז שהמטהר ישוב אל המחנה וילך לנפשו כרצונו אנה ואנה ולא יסגר עוד. ולפי שלא היה ענין הצפרים קרבן לכן לא נשרפה השחוט' והרלב"ג כתב שנראה לו כי היו מקריבים אותה כי חטאת היא ותמהתי ממנו כי החטאת לא היתה נקרבת כי אם נשרפת: (אמר המגיה נ"ל חסר. ועוד כי משנה שלמה שנינו בפ' י"ד דנגעים חפר וקוברה בפניו. ע"כ): והנה צוה שיכבס הצרוע את בגדיו וגלח את כל שערו לפי שבגדי המצורע היו מזוהמים מהצרעת וכדי להסיר ממנו את הדמיון ולטהרם מהטומא' שנדבקה בהם ממנו והיה גלוח השער לפי שעם הצרעות יפול השער ויתראה באדם מקרה ההפסד. לכן צוה שיגלחהו כי בא שמה בריאות חזק וחדש והדברי' הראשונים יפלו. ואין ספק שרמז בזה אל המדות והמעשי' שהיו בו בזמן אחד מושחתים שבעבורם נענש באותו חולי ועתה ששב בתשובה וטהרו השם היה ראוי שיתקנם מכאן והלאה ויסיר הבגדי' הצואים מהמדות ומעשים המגונים מעליו הנרמזים בכבוס הבגדים וגלוח השער. וצוהו שיטהר במים להודיע שלא יצטרך לסמים ותרופות אלא למים קרים בלבד. וכן אמר הנביא אלישע לנעמן שר צבא מלך ארם (מלכים ב ה׳:א׳) לך ורחצת בירדן שבע פעמים ואולי שמזה המקום לקחו הנביא מן התור' גם רמז ברחיצה כמי שיתדבק אל התור' וירחץ במימיה ואז יטהר. וצוהו שישב מחוץ לאהלו שבעת ימים אם כדי שלא ישמש מטתו עם אשתו עד התחזקו בגבול הבריאות השלם ואם להודיעו שכל מה שנעשה עד עתה היתה מהטהרה הראשונ' כדי שיוכל המטהר ליכנס במחנה ישראל ולא ישב עוד בדד מחוץ למחנ' אבל משם ואילך יעשה עוד הנהגה ושמיר' אחרת וקרבנו' לאלהים כדי למרק עונותיו ולהתקרב אל אלהיו ואז יבא אל מקדשו ומפני זה הצריכו וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהיו שבעת הימים האלה נקיים מכל עון ומכל טומא' כמתקן עצמו ליכנס לטרקלין. הנה הותר' במה שפירשתי השאלה הראשונה מענין שתי הצפרים שלא היו לקרבן ולכך לא באו אל המזבח אבל באו להורות על בריאות המצורע ורפואתו והותרה ג"כ השאלה הב' מצורך עץ הארז ושני תולעת ואזוב. והותרה ג"כ השאל' השלישית ממה שנזכרו בפרש' שתי טהרות שהאחת לבא אל המקדש. והנה צוה יתברך שביום השביעי מהטהר' השנית יגלח את כל שערו ויכבס בגדיו להעיר שהיה לוקח עתה מזג חדש ועוזב המזג הראשון שהיה לו בחליו וכדי לקדם אלהיו צוה להביא שני כבשים וכבשה אחת נקבה. והיה הכבש הראשון לאשם וכבשה לחטאת והכבש האחד לעולה. והיה זה לפי שיסוד הדת ופנת האמונ' הוא שכל מה שיקרה לאנשי האומ' יהיה בהשגח' לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו ומפני זה יחשב המצורע שבחטאו ואשמו נצטרע ולפי שפשעו וחטאתו אולי יהיה נודע אליו נתחייב להקריב קרבן חטאת. ואם נעלם ממנו אם חטא אם לא ונתחייב אשם כי קרבן אשם תלוי כמו שנתבאר הוא למי שנעלם ממנו אם חטא אם לא לכן היה מביא המצורע שניהם החטאת והאשם. ולפי ששגיאות מי יבין איש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ביודעים או בלא יודעי' לכן בא האשם בראשונ' לכפר על מה שלא נודע לו וזהו ענין האשם שהי' כבש ואחריו החטאת שהיה כבשה נקבה כי הי' שואל הכפר' על הקל בראשונ' ואחר כך על הכבד. ואחרי שנתכפרו עונותיו שעש' בדעת או שלא בדעת באה העול' להקריבו ולדבקו לאלהי'. והנה לא פירש הכתוב כאן מה שיקבל המזבח מהקרבנות ומה שיאכלו מהם הכהנים לפי שכבר נכתב כל זה בסדר צו וגם בסדר ויקרא. וצוה שיעש' הכהן מדם האשם הזאה אל תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ושיעש' הזאה אחרת דומה לזאת מלוג השמן אשר יביא והנשאר ממנו בכף הכהן יתן על ראש המטהר לסבות. האחת לפי שבאיברי' ההם יתגלה הצרעת בראשונ' כי הם מורים מהרה עליה ברזון האברים ההם ודלותם בבשר וגם צוה בזה להעיר ולרמוז שהרפוא' האמתית היא מאת האלהים ע"י התשוב' ומעשים טובים ושעם התרופ' האלהית לא יצטרך אדם למלאכת הרפוא' האנושית ויען וביען המלאכ' ההיא תכלול רפואת הצרעת אם בהקזת הדם וזה יהיה אם בעורק האזנים שהוא משפך המוח ואם בזרוע הידים להקיז מהדם הסמוך ללב ואם ברגלי' להקיז מדם הכבד. לכן היה נרמז זה שלא די שלא יקיזו דם מאותם משפכות האיברים הראשיים אבל יתנו דם עליהם וזה על תנוך אזן המטהר ועל בהן ידו ועל בהן רגלו כאומר איני צריך להקיז דם מהאיברים הראשיים אשר אלה משפכות אליהם אבל בהפך שיזו דם על אותם המקומות עצמם ותבא רפוא' בצרוע הזה וכן הית' הזאת השמן לרמוז שג"כ לא יצטרך להריק הליחות אשר באותם המשפכות נשפכות מהאברים הראשיי' ההם לתרופת המצורע לפי שבדרך פלא תהיה רפואתו על ידי תשובתו והודא' אשמו ולא בהרקה והקזה. ולפי שהתחלה זה החולי או יהיה מן המוח או מן הלב או מן הכבד לכך צוה לעשות ההזאות המורו' הפך ההקז' וההרקות על האברים שהם בגוף משפכות אל האברים הראשיים ההם והם האזן והיד והרגל. ואמר בכל אחד מהם הימנית לפי שצד הימין הוא יותר חזק מהשמאל. ושאר השמן צוה שיתן על ראשו כאומר שמן מראשך אל יחסר שהוא משל אל השכל והחכמ' אשר תעוז לחכם והנה הותר' בזה השאל' הרביעית ומאשר היו אלו ההזאות על האברים מפני זה הרמז. והנה היו מדם האשם בלבד לפי שבו הודה המטהר עונותיו אל השם ועם תשובתו זאת זוכה לכפר'. וכבר התבאר שקרבן האשם ראוי שיהי' איל טוב ונערך ולכך לפחות צוה כאן שיהי' כבש שלם שיוליד בדמותו וגופו ואין כן בעוף ולכן לא ניתן להחליפו בתור או בן יונה שאינו ב"ח שלם כל כך. גם שהאשם ראוי שיהי' כבש עכ"פ כדי שיצא ממנו דם מספיק לכל ההזאות. אבל החטאת והעול' אם דל המקריב יחליפם בשתי תורים או בשני בני יונה. ולכן הוקבעו ההזאות בדם האשם שהיה כבש עכ"פ והנה צוה שיזה הכהן מן השמן לפני ה' שבע פעמים ולא צוה שיזה שמה מן הדם לפי שהית' הזאת השמן כנגד קדש הקדשים להתפלל אל השם שיתמיד בריאות האיש המטהר ההוא. ויען היה השמן רומז אל ליחותיו כמו שביארתי היה מזה ממנו להתפלל לאלהים השוכן שמה שכן יהיו ליחות המטהר ההוא באותו שווי ויושר המזג כמו שהם עתה ולכך היו ההזאות שבעה לרמוז אל הרבוי ואל ההתמדה. והותר' בזה השאל' הה'. ואמנם מדוע היה סדר הקרבנו' כן. כבר ביארתי סבתו שהי' הכרח בקרבן המצורע שיהי' דם הרבה בנקרב ראשונ' כדי לעשות ממנו ההזאות שזכר. וכאשר היה האשם הוא הנקרב ראשונ' ולא היה די בתור אחד או בן יונה להוציא ממנו כל כך דם שיספיק לכל ההזאות הוצרך שעל כל פנים יהי' האשם כבש כי כן התבאר בסדר ויקרא שיהי' האשם תמיד איל. אמנם החטאת והעול' שהי' אחד המרב' ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים נתן הכתוב מקום להחליפם. ובסוף הדברים אמר וכפר הכהן על המטהר לפני ה'. להגיד שהטהר' הראשונ' היתה בערך מחנה ישראל וההזא' השני הית' לבא במקדש והוא אמרו לפני ה'. והותרה השאל' הו':

מ"ג ויקרא · יד · א · >>