כרתי/יורה דעה/יח
הרי זה נבילה היינו ספק נבילה כ"כ הרמב"ם להדיא וכ"כ הש"ך. ועיין מש"ל בסי' א' מה שבררתי באריכות לחלק בין מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטריפין למפרע ודאי ולא ספק ע"ש:
חיישינן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואם יש ספק בשחיטה העמד הבהמה על חזקתה ואסורה.
אפי' בעוף שעורו רך וקשה במציאות לעשות פגימה מ"מ מחמירין והב"ח כתב אפי' נגע במפרקת. ונראה אפי' לא שחט רק הקנה ויש כאן ספיקא טובי דלמא אח"כ נפגם ואת"ל מקדם דלמא נגע בפגימה קודם ששחט המחצה קנה וא"כ אין פגימה פוגם מ"מ אסורה דכל ספק בשחיטה אסור':
שיעור פגימה כ"ש עיין ש"ך שכתב אפי' פחות מחגירת צפורן והא דבעינן בדיקת צפורן דלא חיישינן לפגימה קטנות ומסתמ' נחגרים בצפורן אבל באמת אם הם פחותים מ"מ אוסרין וכ"כ מהרש"ל והב"ח דעתו להכשיר אם הפגימה קטנה מן חגורת צפורן והאחרונים חולקים ועיין פלתי שעלה מתחילה דעתי אם שחט רק קנה בוודאי הנכון עם ב"ח דאם אין חוגר בצפורן דכשר ובזה ישבתי סתירת הרמב"ם זה לזה אבל לבסוף העליתי דכל פגימה הנרגשת טריפה מדינא ואין להקל בו כלל והכל קרוי חגירת צפורן:
כל שהוא בספר לחם הפנים נתן טעם לפגימה ע"פ סוד שמעכב הנשמה אשר בו ע"ש ושתיקותו יפה מדבורו וח"ו ליתן טעם למצות ה' וכך היה הלכה למ"מ ואין בו טעם כי בטעמים נותן מכשול בעו"ה כי רבים אשר אין שומעים בקול הסוד ההוא ותפק תורה להקל בדינים הללו.
אפילו חוט שערה ובעו"ה הרבה מקילין ואומרים על הסכין שהוא אינו פגימה רק בלשון אשכנז רויך והיא לחסרון הרגשתם וידיעתם כי רויך הוא פגימות קטנות נרגשי' ברוב השגחה ומי ששחט בסכין שהוא רויך הוא רשע ומאכיל טרפות לישראל בעו"ה ויש להחרים שזה השם רויך לא יזכר ולא יפקד והוא פגימה גמורה:
צריך לבדוק וכו' ודאי אם אין סכין בחזקת בדוק כלל פשיטא דאסור לשחוט בו דשוחט בו טרפה ואם לסמוך דאח"כ יבדוק אסור דאולי ישכח מלבדוק וקעביד איסורא. אבל בסכין שהוא בחזקת בדוק מ"מ יש לבדוק אותו קודם שחיטה ולא לסמוך אחזקתו וע"ז מורה הפריש' דעשאו סמך מקרא לא תאכלו על הדם דבאינו בדוק כלל א"צ קרא:
שחיטתו פסולה הואיל לא ידע לא נזהר זהיר ולא רמי' עלי' ולאו אדעתא:
אפי' כולן מסוכסכת זה יליף מן גמר' סכין שיש לו פגימ' הרבה תדון כמגירה ופי' הם במסוכסכ' דאי באוגרת מה נ"מ אם יש פגמים הרבה או א' אף אחד מעכב השחיטה. והט"ז פי' בשם בעל העיטור דמיירי באוגרת ומ"מ נ"מ דאף ביפה א"י לשחוט הואיל ויש בו הרבה ה"ל כמגירה אפי' היפה פסול:
סכין שפיה חלק עמ"ש לקמן בסי' כ"ג כי שם מקומו האמיתי:
לכתחלה אפי' כמה עולה ויורד מ"מ כשר ש"ך:
וצריך לשנות הצפורן גם צריך לרחוץ הסכין שלפעמים טפת דם בסכין ועי"כ אין פגימה נרגשת:
אפילו אם מכוון וכו' ואם אמר ברי לי שלא נגעתי בפגימה אם יודע הי' מפגימה מותר ואם לאו אסור דכל מילתא דלא רמי' אנפשי' וכו' ש"ך:
צריך לבדוק בכל פרטי בדיקה י"ב בדיקות הנהוגים וכדומה ועם כל זה אינו הפסק בין ברכת שחיטה לשחיטת כל בהמות דהכל צורכי שחיטה. ולא הוי הפסק:
ואפי' הראשונ' דשמא בעור הראשונ' נפגמה. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:
להכניס עצמו בספק ומ"מ אסור משום בל תשחית במקום שהבשר טרפה פחות מדמי הכשרה עי' פלתי:
בספק הלזה ואם שחט לאחרים ולא בדק בין שחיטה לשחיטה ואח"כ נמצא פגימה ועי"כ טרפו כל בהמות למפרע דעת העט"ז דמחויב השוחט לשלם דהוא פושע ודעת הט"ז דפטו' והש"ך בנה"כ השיג עליו ועי' פלתי דבררתי דהדין עם הט"ז והממע"ה מ"ש. מיהו איסורא קעביד ולא טוב עושה בעמו לא יהיה אלא גרמא בנזקין קי"ל אסור אע"פ דאין חיוב לשלם. ואם רואה הב"ד דהוא מועד לכך וזה לאות שהוא מקלי דעת ראוי לחייבו לשלם למגדר מילתא. והנה בעיו"כ ששוחטין כפרות ומרבים העם להביא וממהרים על השוחט כלה מעשיך כי ממנו יאכלו האנשים בצהרים ומחמת זה אין לשוחט פנאי לבדוק סכין כראוי בין שחיטה לשחיטה ושוחט הרבה עופות זא"ז מבלי בדיקה בנתיים וא"כ אם ימצא אח"כ סכינו פגום הלא הכל למפרע טריפה ולמי יטרוף הלא רבו הנכנסים והיוצאי' וא"כ בעו"ה התקלה לפניך חששות רבות וביום צום הנבחר מכניסין עצמן לספיקות עצומות וטוב היה שלא לאכול כלל. וכמה פעמים הזהרתי יותר טוב לעשות כסדר הכפרה אבל מבלי למה' לשחוט עד זמן פנאי לשוחט במתון וישוב ואף שהאר"י זצ"ל מזהיר למהר לשוחטו לא דיבר במקום חשש ספק איסור. וא"כ כל העומד לשחוט כשחוט דמי ואם מכינו לשחיטה רק המניעה מבלי להעמיס על השוחט הרי זה עושה פעולתו למעלה למתק הגבורות כאלו שחוט ועומד רחמנא לבא בעי ובפרט אשר הכוונה לשם שמים כמ"ש. ועכ"פ יש לרב המורה להשגיח ע"ז בשוחטים ביום הנבחר הנ"ל לבל יתפרצו ויקילו ראשם בענין בדיקת סכין ובדיקת סימנים וכדומה לרב טורח המלאכה שלהם ויצא שכר אנשים שוחטי עופות הנ"ל לכפרה בהפסדן בעו"ה:
ואם נגע במפרקת דיותר שכיח פגימה במפרקת מן פגימה ע"י עור פשוט אחרונים:
שחיטתו כשרה האחרונים הט"ז והש"ך האריכו מ"ש זה מלקמן סעיף ט"ו דאם אין ידוע דנפלה בחודה לקרקע דאסור מספק והעלו הדברים דכאן כיון דנאבד כבר יצא הדבר בהיתר. ועיין פלתי דכתבתי דיש לפקפק עליו מסוגיא דגמ' ולכן כתבתי לחלק בסט"ו ליכא ספיקא רק זה דלמא נפלה בחודה לארץ דזולת זה ליכא ספיקא דהסכין בחזקת משתמר משא"כ כאן דסכין אין בחזקת משתמר דנאבד ואיכא ספיקא טובי איך קרה לסכין הפגימה לכך מותר:
שחיטתו כשרה ולא חיישינן דלמא בעמידת הסכין קרה פגימה כיון דלא עשה בסכין שום דבר מיהו השוחטים אומרים ומעידים אם יעמוד הסכין זמן מעצמו יקרה בו פגימה. ובאמת במרדכי ודכותי' לא נזכר רק יום ויומים ולא יותר ובאמת יש להחמיר בעמדו זמן רב להצריך בדיקה אבל יום יומים לית לן ביה מעיו"ט לשני יו"ט של גליות יוכיח:
ויצנענו וכו' דלמא ישתמש בו ויפגמנו והוא ישכח וישחט בו ויאבד הסכין ויהיה בחזקת בדוק וכשר ובאמת הוא שימש בו ועשאו פגום רשב"א:
אפי' דרך שבירה והאחרונים חולקים ודעת' דרך שביר' להתי' ואומר אני כי בא לפני מעשה כזה שהכה בכח במפרק' כי השר הי' נחוץ ליקח הראש והכה בכח במפרק' כדי שיוכל הטבח ללוקחו ואח"כ בדק הסכין ונמצא פגימה והיה קשה עלי להורות נגד הש"ע וצויתי לשחוז הסכין מבלי פגימה ולהכות שני בכח בעצם מפרקת ונראה אם יהיה פגומ' הרי דאין רך וסכין ההוא מקבל פגימה. ואם לאו ניכרים דברי הש"ע והכה ונמצא בו פגימה והכשרתי כדברי אחרונים:
הראה סכין לחכם עיין פלתי שכתבתי בפ"א ובאקרויי בעלמא א"צ להראות לחכם כלל ע"ש:
מנדין אותו משום דפגם בכבוד ת"ח:
יכול החכם למחול עיין ש"ך דכ' לפי דעת הרמב"ם א"י למחול רק באתחזק השוחט לשוחט מומחה אבל בלא"ה אין רשות למחול ועיין פלתי:
ולהם מחלו חכמים ונתנו עוד טעם בישוב דברי הר"ם כי אין לנו מצוי ת"ח בעו"ה ותמול נתנו ולא נדע בעו"ה. וזהו הכל לפי דאמרו דבעי להראות לחכם מפני כבודו של חכם ואין חכמים בדורנו כדאי' לחלוק להם כבוד הזה אבל לדעת הרמב"ם דהו' לפרוש מאיסורא דאם שחט בינו לבין עצמו אולי ישחוט בסכין פגום אף בזה"ז שייך ומה בכך דאינם יודעים במס' כלה. ונראה הנהוג בלי לשחוט מבלי קבלה מחכם א"כ היינו הרשאה והיינו מחילה דהא מרשהו לשחוט בלי שום אדם ולהעמיד סכין ולכן הן הן הדברים שכתבתי בסי' א' שצריך דוקא קבלה מהרב המורה ולא מן שוחטים אף שהם מומחים כי הם אינם יכולים למחול כבוד המורה:
שלא יבא להקל האחרונים תמהו על מנהג שנהגו השוחטים ליטול בשכרן הכרכשת' מכשר ולא מטרפות ומנהג קדמון היה בזמן הטור כנר' ממנו ח"מ סי' ש"ו ובזמן הא"ז קדמון לטור היה צוות' בזה על שוחטים עיין הג"ה פ' א"ט. ואחרונים יגעו ליישב מנהג. ולי נראה דמזה נתפשט המנהג ודאי ב"ב יחידי שוחט בהמה ואם נטרפה לא ישחוט עוד א"כ יש כאן חשש דיבא להקל כדי לקבל כרכשת' דאם יטרוף יפסיד אבל המנהג הוסד בטבתי עיר אשר עליהן לפרנס העיר בבשר שלא יחסר בשר לכל שואל בשר וא"כ אם יהי' טרפות בבהמה זו מהר ימהר לשחוט אחרת כדי להכין בשר לעם ה' וא"כ מה תועלת יש לשוחט אם מטריף בהמה זו שוחט אחרת עד שיהיה כשר ויקח ממנה כרכשת' ואם היא הראשונה יוכשר לא יהיה שוחט עוד וא"כ מה ריוח ומה היזק יש לו אם מכשיר או פוסל ואם יש לצייר שלפעמים ידחוק השעה ולא ירבו לשחוט ואפשר יפסיד כרכשת' בשביל זה לא תקנו כלל ופשוט. ולחוש כיון דע"י קבלת כרכשת' וכיוצא בזה נעשה ש"ש ויצטרך לשלם אם שהה וכו' זהו לא שכיח ולא חיישינן ליה:
שאין אדם שוחט לעצמו והט"ז דייק מ"ש מנגעי' שאין רואה נגעי עצמו וכדומה ובאמת הואיל ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין התירו ות"ח ודאי מותר לשחוט לעצמו כדאמרינן פרק הדר ת"ח חזי לנפשיה פירש"י כששוחט לעצמו ובת"ח ליכא חשש אבל במי שאין בעל תורה יש למחות מבלי לשחוט לעצמו בכל אופן: