כרתי/יורה דעה/יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

ואם שחט ולא בירך ה"ה דלא בירך במזיד ג"כ כשרה אפי' לשוחט עצמו דלא כב"ח אשר דעתו לקנוס לשוחט ולאסור הבהמה עליו. ועיין פלתי:


בלא ברכה דאולי טרפה ואין כאן ברכה ואף דשחיטה מטהר מידי נבילה מ"מ בזה לא שייך מצות שחיטה ולא על זה נתקן השחיטה ומכ"ש המצוה וברכה דלא כמהרש"ל אחרונים:


וכשימצא כשר דוקא בכה"ג מברך אח"כ אבל בשחט ולא בירך א"י לברך אחר שחיטה כן הוא דעת רמב"ם והסכים עמו הש"ך ופר"ח דעתו כדעת הגהת הרא"ש דס"ל ברכות מצות אם לא בירך קודם עשי' יכול לברך אח"כ ואין דבריו נראי' וע' פלתי. והנה דעת הפר"ח אחר גמר מצוה תוך כ"ד לכ"ע יכול לברך דהוי כמברך בשעת עשיית המצוה ועיין פלתי שכתבתי שאין דבריו נראי' וא"י לברך וכלל הוא ספק ברכות להקל משום חשש איסור לא תשא ע"ש וכתבו דעכשיו נוהגין ביש ריעותא לשחוט מקדם עוף וכיוצא ולברך ולכוון להוציא גם זה דאיתיליד בי' ריעותא ותו ליכא חשש ופשוט. ובי"ט דאין להרבות שחיטה דא"צ ינהוג כמ"ש הרמ"א:


שיהא סמוך לשחיטה פי' שלא יסיח דעתו בין השחיטה לברכה:


ברחוק ד' אמות לא הבנתי מה צורך לד"א תיכף חוץ לבית מטבחים יכול לברך ועיין פלתי רק במטבחים אם מקום מיוחד לשחוט ושם טנופת יכול להרחיק ד' אמות ולשחוט. אבל אם כל חדר מלא טנופת ומוכרת לברך חוץ לחדר א"צ הרחקת ד' אמות כלל רק יכול תיכף לשחוט עיין פלתי. והא דיכול לשחוט חוץ היינו שאין משם עד מקום שישחוט כ"ב אמה ואף דהוי בשני חדרים מ"מ לא קרוי הפסק הואיל ודעתו הוא כשמברך לשחוט בפנים אבל אם יש מרחק כ"ב אמה הוי הפסק ואסור לשחוט על סמך ברכה זו. כן העלתי בפלתי:


יכול לברך אחד ולהוציא חבירו משמע מתחילה הרשות לעשו' כמו שירצה וכ"כ בא"ח סי' ח' ס"ה גבי ציצית דרשות או כל א' לעצמו או א' מוציא לחבירו ואולם בהל' מילה סי' רפ"ח כתב בשני מולים לשני תנוקות א' יברך ויוציא השני וצריך טעם למה נשתנה זה מזה ודוחק לומר הואיל דמילה נעשה לרוב בכנופי' וקהל יש בו יותר רב עם הדרת מלך כטעמו של בית הלל בפ' אלו דברים גבי נר דס"ל א' מברך לכולם. משא"כ בשארי דברים שאין רגיל להיות ברב עם לא חששו כל כך ועדיין צ"ע.


בין שחיטה לכסוי דמצוה בפ"ע היא והואיל הרבה אומרים דשייך לשחיטה לכך כ' רמ"א דלכתחילה לא ידבר:


לשחוט הרבה עיין פלתי שהעלתי דאם נטרפה יש ספק אם צריך לברך מחדש ולכך יניח לשוחט אחר לשחוט ואז יכול לשחוט:


ואם דיבר וכו' הוי הפסק אף דקייל בשופר שח בין תקיעה לתקיעה לא הוי הפסק שם חד מצוה וכאן שני מצות.


לא הוי הפסק והאחרונים הסכימו דהוי הפסק דשתי מצות הן והוי כמו תפילין של יד לשל ראש ולהיות כי הוא ספק ברכות אם יש שוחט אחר ישחוט אחר ויברך ויוצא ידי הספק


וכן עיקר עיקר מקומו בא"ח סי' ר"ו וכו' ושם האריך המג"א ואף אני בחידושי הארכתי ואכ"מ:


ולכתחילה וכו' וכתבו אחרונים שוחט קבוע הוי כאלו דעתו על כל מה שיביאו לו. וכן נהוג בעיוה"כ דשוחטין כפרות ומביאין זא"ז ואין שוחט מברך: אך גם בזה נהגו קלות שמפסיקין בשיחה וכדומה. בין שחיטה לשחיטה וראוי למחות.


מכסה דכיסוי לא קרוי הפסק אפי' צריך לבדוק הריאה קודם כיסוי ואם לפניו בהמה וחיה או בהמה ועוף ישחוט בהמה תחלה כדי שלא יפסיק בין שחיטה לשחיטה בכיסוי פר"ח: