לדלג לתוכן

כלכלה בשיעור אחד/קללת המכונות

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בין האשליות הכלכליות העמידות ביותר היא הרעיון שמכונות מייצרות אבטלה. הועברה מהעולם אלף פעמים, היא קמה לתחייה מתוך אפרה אלף פעמים, איתנה ונחושה מתמיד. כל פעם שיש אבטלה נרחבת ממושכת, מכונות חוטפות את האשמה מחדש. הדעה המופרכת הזאת עומדת בבסיסו של חלק ניכר מהתנהלותם של וועדי עובדים. הצבור מקבל את ההתנהלות הזאת, או מפני שהוא מאמין בצדקת דרכה של הוועדים, או מפני שהוא פשוט מבולבל מדי כדי להבין מדוע הם טועים.

הדעה הסוברת שמכונות גורמות לאבטלה, אם הולכים איתה עד הסוף, מובילה למסקנות מגוחכות ביותר. לא רק שבתקופה שלנו אנחנו גורמים לאבטלה עם כל התקדמות טכנולוגית, אלא אדם הראשון כבר התחיל בכך עם מאמציו הראשונים לחסוך עבודה וטירחה מיותרים.

בלי ללכת אחורה יותר מדי, בואו נעזר בספרו של אדם סמית', "עושר העמים”, שיצא לאור ב1776. הפרק הראשון של הספר האדיר הזה קרוי "על חלוקת העבודה", ובעמוד השני של הפרק הזה המחבר מספר לנו, שפועל שאיננו מתמצא בשימוש במיכשור המיועד ליצירת מחטים "בקושי יכול לייצר מחט אחד ביום, ובוודאי שהוא לא יכול לייצר עשרים", אבל עם שימוש במיכשור הזה הוא יכול לייצר 4,800 מחטים ביום. אז, כבר בימי אדם סמית', מכונות העיפו ממעגל העבודה בין 240 ל4,800 פועלי ייצור בתחום המחטים עבור כל אחד ששימר. אם מכונות באמת רק מנשלות אנשים מעבודה, אז בענף ייצור המחטים כבר היתה 99.98 אחוז אבטלה. האם המצב היה יכול להיות יותר קודר? המצב אכן יכול להתקדר, כי המהפכה התעשייתית היתה אז רק בחיתוליה. בואו נבדוק חלק מהאירועים וההיבטים של אותה מהפכה. בואו נבדוק מה התרחש בתעשיית הגרביים הארוכים. כשמסגרות הייצור החדשות הוכנסו לשימוש בראשונה, פועלי הייצור התפרעו. המסגרות הושמדו (יותר מ1000), בתים נשרפו, הממציאים אוימו בחייהם ונאלצו לברוח כל עוד נפשם בם, והסדר לא הושב על כנו עד שהצבא הוזעק וראשי ההתפרעות נתלו או גורשו מהמדינה. עכשיו, כדאי מאד לזכור, שבהתחשב בכך שהמתפרעים חשבו על עתידם המיידי או אפילו הרחוק, ההתנגדות שלהם למכונות היתה הגיונית. הרי וויליאם פלקין, בספרו "ההיסטוריה של ייצור מכונאי של גרביים ובגדים תחתונים" (1867), מספר לנו (אפילו שההכרזה נשמעת בלתי הגיונית), שרק לאחר 40 שנה הצליחו מרבית מ50,000 פועלי הסריגה ומשפחותיהם לצאת עד הסוף מהרעב והמחסור שמהם סבלו עקב אימוץ המכונה. אבל עד כמה שהמתפרעים חשבו, ובוודאי רובם אכן חשבו, שהמכונות באופן קבוע יחליפו בני אדם, הם טעו, מפני שעד סוף המאה ה19 תעשיית הגרביים הארוכים העסיקה לפחות מאה אנשים עבור כל אדם אחד שהיא העסיקה בתחילת המאה.

ארקרייט (Arkwright) המציא את מכונת טוויית הכותנה שלו ב1760. ההערכה היא, שבאנגליה של אותו הזמן היו 5,200 טווים בכישור ופלך ו2,700 אורגים - סך הכל 7,900 בני אדם המעורבים בייצור בדים מכותנה. ההתנגדות לאימוץ המצאתו של ארקרייט היתה על בסיס כך, שהוא מהווה איום לפרנסתם של הפועלים, והתנגדותם היתה צריכה להיות מדוכאת בכוח. אבל ב1787 – עשרים ושבע שנים לאחר הופעתה של ההמצאה – וועדת חקירה פרלמנטרית הראתה, שמספר האנשים המעורבים בפועל בטווייה ואריגה של כותנה עלה מ7,900 ל320,000, עלייה של 4,400 אחוזים.

אם הקורא יוועץ בספר כמו של דייויד א. וולס (David A. Wells), “תמורות כלכליות מהתקופה האחרונה", שיצא לאור ב1889, הוא ימצא פסקאות, שלהוציא תאריכים וסכומים מוחלטים נקובים, היו יכולות להיות פרי ידם של הטכנופובים של היום. הרשו לי לצטט כמה מהם:

"במהלך עשר השנים בין 1870 ל1880, כולל, הצי המסחרי האנגלי הגדיל את מחזורו, רק של סחורה נכנסת בלבד, בטווח של 22,000,000 טון... אמנם מספר בני האדם המועסקים בפעילות המרשימה הזאת ירדה ב1880, בהשוואה ל1870, בערך בשלושת אלפים (2,990 בדיוק). מה גרם לכך? תחילת השימוש במכונות הנפה ומסועים ממונעי קיטור במזחים וברציפים, השימוש במנועי קיטור וכו. “
"ב1873 פלדת בסמר (Bessemer) באנגליה, מקום בו המחיר שלו לא היה מושפע על ידי מכסי מגן, שווקה ב$80 לטון; ב1886 היא יוצרה ושווקה ברווחיות באותה מדינה בפחות מ$20 לטון. במשך אותה תקופה יכולת הייצור השנתית של ממיר בסמר הוכפלה פי ארבע, בלי שום גידול אלא הקטנה בעבודה הנדרשת.”
"קבלת הכח המסופקת על ידי כלל מנועי הקיטור הקיימים ופועלים בעולם לשנת 1887 מוערכת על ידי לשכת הנתונים המספריים בברלין כשוות ערך ל200,000,000 סוסים, מה ששווה לבערך 1,000,000,000 בני אדם; או לפחות פי שלוש מהאוכלוסייה העובדת בעולם...”

ניתן היה לחשוב שהנתון האחרון היה גורם לאדון וולס לעצור שנייה, ולתהות איך בכלל נותרה תעסוקה כלשהי בעולם בשנת 1889; אבל הוא בסך הכל הסיק, עם קורטוב של פסימיות, ש"בתנאים האלה ייצור תעשייתי עודף... יכול לההפך לכרוני.” במיתון של 1932, המשחק בו מאשימים את הטכנולוגיה באבטלה התחיל מחדש. תוך חודשים ספורים הדוקטרינות של קבוצה שכינתה את עצמה ה"טכנוקרטים" התפשטו במדינה כמו אש ביער. אין ברצוני לייגע את הקורא עם חזרה על הנתונים הבלתי יאומנים שהקבוצה הזאת הציגה לעולם או עם תיקונם כדי להראות מה באמת היו העובדות האמיתיות. מספיק לומר שהטכנוקרטים חזרו על הטעות בכל טהרתה, שמכונות מחליפות בני אדם – רק שבבורותם הם הציגו את הרעיון הזה כתגלית מקורית ומהפכנית משלהם. זה פשוט היה עוד הדגמה למימרה של סנטייאנה שאלה שאינם מסוגלים להזכר בעבר יהיו מוכרחים לחזור עליו.

הטכנוקרטים נעלמו מהעולם כבדיחה חולפת; אבל הדוקטרינה שלהם, שקדמה להם, ממשיכה להתקיים איכשהו. היא משתקפת במאות ההנחיות והנהלים של וועדי העובדים המיועדים לייצר עבודה ולתת יתרון כלכלי לפועל; והנהלים וההנחיות האלה נסבלים ואפילו מאושררים על ידי הצבור מפני הבלבול השורר בסוגייה הזאת.

קורווין אדוארדס (Corwin Edwards) במתן עדותו במרץ 1941 בפני הוועדה הזמנית לכלכלה לאומית (TNEC – Temporary National Economic Committee) כנציג משרד המשפטים האמריקאי, הציג דוגמאות אינספור לנהלים מסוג זה. איגוד החשמל של ניו יורק הואשם שלא הירשה להתקין ציוד חשמלי שנוצר מחוץ לניו יורק אלא אם כן הציוד פורק והורכב מחדש באתר העבודה. ביוסטון, טקסס, שרברבים ואיגוד השרברבים הסכימו שצנרת המוכנה להתקנה רק תותקן על ידי שרברבי האיגוד אם קצה אחת של כל צינור יוסר וקצה חדשה תחובר אליה באתר. חברים של איגוד הצבעים כפו הגבלות בשימוש באקדחי צבע, הגבלות שבמקרים רבים נועדו לייצר עבודה על ידי כך שהוכרחו צבעים לצבוע במברשת, אמצעי עבודה פחות יעיל. סניף אחד של הסתדרות העובדים הכריח כל משאית הנכנסת לניו יורק הרבתי להושיב בתוכה נהג מקומי בנוסף לנהג הנוהג כבר במשאית. בערים שונות איגודי החשמלאים הכריחו שיוחזק חשמלאי אחזקה במשרה מלאה, הרשאי לבצע כל עבודה העולה על רוחו, בכל אתר בנייה בו משתמשים בחשמל או תאורה זמניים. הנוהל הזה, לפי אדון אדווארדס, “במקרים רבים מצריך העסקה של אדם שמבלה את יומו בקריאה או משחק סוליטייר ולא עושה דבר חוץ מלהזיז מתג בתחילה וסוף של כל יום.”

אפשר להמשיך ולהזכיר עוד נהלים המיועדים רק לייצר עבודה בהרבה תחומים אחרים. בענף מסילות הרכבת, האיגודים מתעקשים שכבאים יהיו מועסקים על קיטורים שללא צורך. בתיאטרונים, איגודים מתעקשים על שימוש בפועלי תפאורה אפילו במחזות שאין בהן שימוש בתפאורה. איגוד הנגנים דרש שיועסקו נגנים או תזמורות שלמות במקרים רבים בהם רק היה צורך בפטיפון.

עד ל1961 לא היה סימן לכך שהרעיון המופרך הזה הגיע לקיצו. לא רק ראשי איגודים, אלא נציגים ממשלתיים דיברו ברצינות אודות ה"אוטומציה" כגורם בעל משקל של אבטלה. דובר על האוטומציה כאילו היא היתה דבר חדש בעולם. היא באמת פשוט היתה שם חדש להתפתחות טכנולוגית מתמשכת והשתכללות ציוד חוסך עבודה.

אמנם ההתנגדות למכונות החוסכות עבודה, אפילו היום, לא מוגבלת לבורים כלכליים. עוד ב1970 הופיע ספר של מחבר המוערך עד כדי כך, שהוא מאז זכה בפרס נובל לכלכלה. בספרו הוא התנגד לשימוש במכונות חוסכי עבודה במדינות פחות מפותחות מפני שהן "מקטינות את הביקוש לעובדים"!* המסקנה המתבקשת מדבר זה היא שהדרך לייצר מקסימום משרות היא לגרום לכך שכל עבודה תהיה כמה שפחות יעילה ויצרנית. היא רומזת לכך שהמתפרעים הלודים (Luddite) האנגלים, שבתחילת המאה ה19 הרסו מסגרות לייצור גרביים ארוכים, נולים ממונעי קיטור, ומכונות גזיזה, עשו בסך הכל את הדבר הצודק.

ניתן להביא ערימות של נתונים כדי להראות עד כמה הטכנופובים של העבר טעו. אבל זה לא היה עוזר לנו אם לא היינו מבינים בבירור מדוע הם טעו. הרי סטטיסטיקה והיסטוריה לא יועילו במאומה בכלכלה אלא אם כן הן מלוות על ידי הבנה דדוקטיבית בסיסית של העובדות – שמשמעותה במקרה דידן היא להבין מדוע התוצאות של אימוץ מכונות ומכשירים חוסכי עבודה בעבר היו כורח המציאות. אחרת הטכנופובים יקבעו (כמו שהם קובעים כל פעם כשאתה מראה להם שהנבואות של קודמיהם היו מגוחכות):

“אולי אתה באמת צודק לגבי העבר, אך היום התנאים הם שונים במהותם; וכעת אין אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לפתח עוד מכונות חוסכי עבודה.” 

אכן הגברת אליאנור רוזוולט (Eleanor Roosevelt), בטור מה19 בספטמבר, 1945 כתבה:

“הגענו למצב כזה היום, שמכשירים חוסכי עבודה הם טובים רק במקרים בהם הפועל לא נדחק מעבודתו.”

אם זה באמת היה נכון שאימוץ מכונות חוסכי עבודה הוא הגורם של אבטלה וייאוש העולים בעקביות, המסקנות שהיינו מתבקשים להסיק כך היו מהפכניות, לא רק בתחום הטכני, אלא בכל ההבנה שלנו אודות האנושות. לא רק שהיינו צריכים להתייחס לכל התקדמות טכנולוגית עתידית כאסון; היינו צריכים גם להתייחס לכל התקדמות של העבר גם כן באימה. בכל יום ויום כל אחד מאיתנו עסוק בפעולות שלו, בנסיון לחסוך כמה שיותר מאמץ שיידרש להשיג תוצאה מסויימת. כל אחד מאיתנו מנסה לייעל את עבודתו, לחסוך באמצעים הדרושים להשיג את מטרותיו. כל מעסיק, גדול כקטן, מחפש איך להגיע ליעדיו בצורה היותר כדאית והיעילה – זאת אומרת, על ידי חיסכון בעבודה. כל בעל מלאכה אינטליגנטי מנסה להמעיט במאמץ הנדרש לבצע את משימותיו. השאפתנים מבינינו משתדלים ללא לאות להגיע לתוצאות הטובות ביותר תוך מספר שעות. הטכנופובים, לו היו הגיוניים ועקביים, היו צריכים לנפנף כל התקדמות ותיחכום כחסרי תועלת וכאכזריים. למה שנוביל מטען משיקגו לניו יורק ברכבת אם יותר אנשים יהיו מועסקים כאשר הם יסחבו אותו על הגב שלהם?

תאוריות ריקות כאלה לעולם אינן מוחקזות בעקביות הגיונית, אך הן עדיין מזיקות מפני שהן מוחזקות בכלל. לכן, בואו נבדוק מה מתרחש כששיפורים טכניים ומיכשור-חוסך-עבודה נכנסים לשימוש. הפרטים ישתנו בכל מקרה, בהתאם לתנאים הייחודיים שבכל תחום ותקופה. ניעזר בכל זאת בדוגמה הכוללת בתוכה את האפשרויות העיקריות.

נניח שיצרן בגדים מגלה מכונה שאיתה אפשרי לייצר מעילים עם חצי מכמות העבודה הדרושה עד עכשיו. הוא מתקין אצלו את המכונה ומפטר חצי מכוח האדם שלו.

במבט ראשוני, זה נראה כמו הפסד ברור של מקומות עבודה. אבל בשביל לייצר את המכונה עצמה היה צורך בעבודה; אז דבר ראשון, מקומות העבודה חדשים הגיעו לעולם בעקבות המכונות. היצרן אמנם, היה רק מתחיל להשתמש במכונה אם היא היתה מייצרת חליפות טובות יותר עם חצי מכוח האדם שהיה לו לפני כן, או אם היא היתה מייצרת אותן חליפות במחיר נמוך יותר. אם נניח שהדבר השני קורה, לא מסתבר שנדרשה יותר עבודה כדי לייצר את המכונות מהעבודה שיצרן המעילים מקווה לחסוך בטווח הארוך על ידי השימוש במכונה; אחרת, זאת לא היתה החלטה כלכלית בשבילו.

אז בסוף החישוב שלנו עדיין יש הפסד נטו של עבודה. אבל יכול להיות שכבר התוצאה הראשונית של השימוש במכונות-חוסכי-עבודה תהיה יותר תעסוקה באופן כללי; זאת מפני שבדרך כלל, רק לטווח הארוך יצרן הבגדים מצפה לחסוך כסף על ידי השימוש במכונה: יקח ככל הנראה כמה שנים עד שההשקעה במכונה "תשתלם”.

ברגע שהמכונה תהיה כלכלית דיה היא תכסה את מה שעלתה וליצרן הבגדים יהיו יותר רווחים מלפני כן. (בהנחה שהוא מוכר את מעיליו באותו המחיר של מתחריו ולא מנסה למכור במחיר נמוך מהמצופה.) בשלב הזה, נדמה שהמשק איבד משרות בנטו, כאשר רק בעל אמצעי הייצור, בעל ההון, הוא המרוויח. אך בדיוק מתוך הרווחים הנוספים האלה נוצרות הטבות עבור החברה כולה. היצרן מחוייב לנצל את הרווחים הנוספים האלה באחת משלוש דרכים, ואולי אף בכולן: (1) הוא ישתמש ברווחים הנוספים האלה להרחבת פעילות וירכוש עוד מכונות כדי לייצר עוד מעילים; או (2) הוא ישקיע את הרווחים הנוספים האלה באיזושהי תעשייה אחרת; או (3) הוא ישתמש ברווחים האלה כדי להגביר את הצריכה שלו. לא משנה בחירתו, היא תוביל להגדלת תעסוקה.

היצרן, כתוצאה מהתנהגותו הכלכלית, מרוויח עכשיו יותר. כל דולר שחסך ממשכורות של פועלי ייצור יכול ללכת לקראת המכונה החדשה, ליצרנים שלה, לפועלים בתעשייה עתירת הון אחרת, או ליצרנים של בית או רכב חדש שהוא ירכוש לעצמו או לאשתו. בכל מצב (אלא אם כן מדובר בקמצן לא הגיוני), הוא מספק בעקיפין כמות דומה של תעסוקה שכבר איננו מספק בצורה ישירה.

אך העניין לא נגמר ולא יכול להגמר בשלב הזה. אם היצרן החרוץ הזה מתנהג בכזו יעילות לעומת מתחריו, הוא יתחיל להרחיב את הפעילות שלו על חשבונם, או שהם בעצמם יוכרחו לקנות את המכונה. שוב, יותר תעסוקה תיווצר עבור פועלי הייצור של המכונה. אבל התחרות אז תתחיל לגרום לירידת מחירי מעילים. הרווחים כבר לא יהיו גבוהים לאלה שכעת מתחילים להשתמש במכונות. קצב הרווחיות של היצרנים יתחיל לרדת, כאשר היצרנים שעוד לא התחילו להשתמש במכונה כרגע לא ירוויחו בכלל. החסכון, במילים אחרות, יתחיל לעבור לקונים – לאלה שרוכשים מעילים.

אז עכשיו, כאשר מעילים זולים יותר, יותר בני אדם יקנו מהם. משמעות הדבר היא, על אף שדרושים פחות בני אדם כדי לייצר מעילים מלפני כן, יותר מעילים מיוצרים כעת. אם הביקוש למעילים הוא בגדר מה שכלכלנים מכנים "גמיש", זאת אומרת, אם ירידה במחירי המעילים גורמת לכך שסכום גבוה יותר יהיה מוצא על מעילים - אזי יותר בני אדם יהיו מועסקים בייצור מעילים לעומת התקופה שקדמה לשימוש הראשוני במכונה חוסכת העבודה החדשה. כבר ראינו איך דבר כזה קרה באופן היסטורי עם גרביים ארוכים וטקסטילים אחרים.

אך תעסוקה חדשה איננה תלוייה בגמישות הביקוש עבור המוצר המסויים הזה. נניח, שמחירי המעילים ירדו בכמעט חצי - ממחיר מקורי של, נגיד, $150, למחיר חדש של $100 - אבל אף מעיל נוסף לא נמכר. התוצאה תהיה, שלצרכנים יהיו מעילים כמו לפני כן, אבל לכל קונה יהיו $50 שלפני כן לא נשארו אצלו. לכן, הוא יוציא את $50 האלה על משהו אחר, ועל ידי כך יספק תעסוקה נוספת בענפים אחרים. בקיצור, במאזן הכולל, שיפורים טכנולוגים, אוטומציה, כלכלנות ויעילות לא גורמים לבני אדם להיות מובטלים.

לא כל ההמצאות והפיתוחים, כמובן, הם מכונות "חוסכי עבודה". חלק מהם, כמו כלי עיבוד מדוייקים, ניילון, זכוכית אקרילית, עץ לבוד ופלסטיקים מסוגים שונים פשוט משפרים את איכותו של מוצר כלשהו. אחרים, כמו הטלפון והמטוס, מבצעים פעולות שעבודת כפיים אנושית לא מסוגלת לבצע בכלל. ועוד אחרים מביאות לעולם חפצים ושירותים, כמו מכונות רנטגן, מקלטי רדיו, טלוויזיות, מחשבים ומזגנים שבשום מצב אחר לא היו מתגשמים. אך בדוגמה הנ"ל השתמשנו בדיוק בסוג המכונה שבו מתמקדת הטכנופוביה העכשווית.

כמובן שאפשר לקחת רחוק מדי את הטיעון שמכונות לא גורמות לאיבוד נטו של מקומות עבודה. לפעמים נטען, שמכונות מייצרות מקומות עבודה נוספים שלא היו באות לעולם במצב אחר. תחת תנאים מסויימים אולי זה היה נכון. הן בוודאי מסוגלות ליצור מקומות עבודה רבים ביותר בתחומים מסויימים. נתונים מתעשיית הטקסטילים של המאה ה18 הם דוגמה לכך. עמיתיהם המודרנים בוודאי לא פחות בולטים. בשנת 1910, 140,000 בני אדם הועסקו בארה"ב בתעשייה החדשה של רכבים. ב1920, כאשר המוצר שופר ועלויות ירדו, התעשייה העסיקה 250,000. ב1930, כאשר שיפור המוצר והורדת עלויות המשיכה, תעסוקה בתעשייה עמדה על 380,000. בשנת 1973 היא עלתה ל941,000. עד ל1973, 514,000 בני אדם היו מועסקים בייצור מטוסים וחלקי מטוסים, ו393,000 הועסקו בייצור רכיבים אלקטרונים. וכך הדבר בכל ענף חדש, ברגע שהטכנולוגיה משתפרת והעלויות יורדות.

אפשר גם לומר שמכונות באופן מוחלט הגדילו את מספר מקומות העבודה. אוכלוסיית העולם כיום היא פי ארבע ממה שהיא היתה באמצע המאה ה18, לפני שהמהפכה התעשייתית החלה. אפשר לזקוף את הגידול הזה באוכלוסייה למכונות; מפני שללא מכונות העולם לא היה יכול לתמוך בה. לכן, ניתן לומר ששלושה מכל ארבעה בני אדם חייבים לא רק את פרנסתם אלא את חייהם למכונות.

על אף כל אלה, עדיין לא יהיה מדוייק לחשוב על התוצאה או הפונקציה של מכונות במובן של יצירת משרות. התוצאה האמיתית של המכונה היא הגדלת הייצור, שיפור איכות החיים, שידרוג הרווחה הכלכלית. גם בכלכלה הפרימיטיבית ביותר, אין בעיה בלהעסיק את כולם. תעסוקה מלאה – מלאה מאד; עבודה מפרכת של שעות ארוכות – היא אופיינית בדיוק לאותן מדינות שמפגרות מבחינה תעשייתית. במקום בו כבר יש תעסוקה מלאה, מכונות חדשות, המצאות וגילויים לא יכולים – עד שיעבור זמן מספיק כדי שהאוכלוסייה תגדל – להביא לתעסוקה נוספת. הם ככל הנראה יביאו לאבטלה נוספת (במקרה הזה אני מתייחס לאבטלה מבחירה ולא נכפית) מפני שבני אדם יכולים להרשות לעצמם לעבוד פחות שעות, כאשר ילדים וזקנים לא חייבים לעבוד בכלל.

מה שמכונות משיגות, שוב, זה הגדלת הייצור ועלייה באיכות החיים. הן משיגות אותם באחת משתי דרכים. הן משיגות את הדברים האלה על ידי כך שהם גורמות למוצרים להיות יותר זולים עבור צרכנים (כמו שראינו בדוגמה של המעילים), או על ידי כך שהן גורמות לעליית השכר כי הן מגבירות את התפוקה של הפועלים. במילים אחרות, הן או מגדילות את השכר המשולם בכסף; או, על ידי הנמכת מחירים, הן מגדילות את כמות המוצרים או השירותים שבכח אותו כסף לקנות. לפעמים הן עושות את שניהם. מה שיקרה במציאות תלוי במידה מרובה במדיניות הממונית של כל מדינה נתונה. אבל בכל אופן, מכונות, המצאות וגילויים מגדילים את השכר הריאלי.

לפני שעוזבים את הנושא הזה יש צורך באזהרה. הגדולה של הכלכלנים הקלאסים בדיוק נעוצה בכך שהם חיפשו תוצאות משניות, שמה שהטריד אותם היה ההשפעות של מדיניות או התפתחות כלכלית נתונה לאורך זמן ועל כלל הקהילה. אך היא גם היתה החולשה שלהם: כאשר הם ראו למרחקים ולמרחבים, הם לפעמים שכחו לראות מקרוב ובאופן צר. הם נטו להמעיט או להזניח לגמרי את ההשפעות המיידיות של התפתחויות על קבוצות מסויימות. ראינו, לדוגמה, שרבים מאורגי הגרביים הארוכים האנגלים סבלו אסונות אמיתיים כתוצאה מתחילת השימוש במסגרות ייצור חדשות, אחת מההמצאות הקדומות של המהפכה התעשייתית.

אך העובדות האלה הובילו כמה הוגים לקצה השני, בו הם רואים רק את ההשפעות המיידיות על קבוצות מסויימות. ג'ו סמית' מפוטר מעבודתו כתוצאה מתחילת השימוש במכונה חדשה כשלהי. "נא לא להסיט את המבט מג'ו סמית'”, מתעקשים הוגים אלה. “לא לשכוח את ג'ו סמית'.” ומה שהם בדיוק עושים זה להביט בג'ו סמית' בלבד, ולשכוח את תום ג'ונס, שכעת התחיל לעבוד בייצור אותה מכונה חדשה, ואת טד בראון, שכרגע השיג עבודה בהפעלת אחת כזו, ואת דייזי מילר, שעכשיו יכולה לקנות מעיל בחצי ממחירו המקורי. ומפני שהם מתחשבים רק בג'ו סמית', הם בסוף מקדמים מדיניות נפסדת וריאקציונריות.

בוודאי, עלינו לחשוב על ג'ו סמית'. הוא הפסיד את עבודתו בגלל המכונה החדשה. אולי עוד מעט הוא יוכל להשיג עבודה אחרת, אפילו טובה יותר. אבל אולי גם, הוא הקדיש שנים רבות מחייו לקנות ולשכלל מיומנות מיוחדת שלשוק כבר אין צורך בה. ההשקעה הזאת בעצמו הלכה לטמיון, כמו שמעסיקו לשעבר, אולי, הפסיד את השקעתו במכונות ישנות שפתאום כבר לא בנות שימוש. הוא היה פועל מיומן, והשתכר כפועל מיומן. עכשיו, בין לילה, הוא הפך לפועל לא מיומן ויכול לקוות כעת, רק לשכר של פועל לא מיומן מפני שהכישור הבודד שהיה לו כבר לא נדרש. אסור לנו ואנחנו לא יכולים לשכוח את ג'ו סמית'. שלו הוא אחד מהאסונות האישיים ששכיחים, כמו שנראה, בכל התקדמות תעשייתית וכלכלית.

לדון באיזו צורה נטפל בג'ו סמית' – בין אם לתת לו להסתדר לבד, להעניק לו פיצויים, לשים אותו על הבטחת הכנסה, או להכשיר אותו מחדש מקצועית באמצעות תוכנית ממשלתית – יהיה מעבר לנושא הדיון שלנו פה. הלקח המרכזי הוא, שעלינו להשתדל לראות את כל התוצאות העיקריות של כל מדיניות או התפתחות כלכלית - התוצאות המיידיות עבור קבוצות מסויימות, והתוצאות לאורך זמן עבור כלל הקבוצות. אם הקדשנו עמודים מרובים לנושא הזה, זה מפני שהמסקנות שלנו אודות ההשפעות של מכונות חדשות, המצאות וגילויים על תעסוקה, ייצור ורווחה הן חשובות. ככל הנראה, אם נטעה באלה, יהיו דברים מועטים בכלכלה שנהיה צודקים לגביהם.