כל בו/נא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נא
[עריכה]נא. דין פירוש ההגדה והיא במכילתא
הא לחמא עניא. פי׳ זו הודעה לתינוקות למה אנו מחלקין המצה לשתים כדרכו של עני דלחם עוני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון. והיו אומרים זה אל זה כל דכפין ייתי ויכול כלומר כל מי שלא התקין יבא אצלי שהרי אצלי מתוקן וכל מאן דצריך ייתי ויפסח ולא יתמהמה על זה. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל. כלומר יש לנו לשמוח על זה שאנו נאכל עתה בחפזון לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ונאכל שם במתון כרצוננו ואם השתא אנו עבדים לשנה הבאה נהיה כלנו חפשי׳ כל זה מספר שאמרו אבותי׳ ואנו עושין דוגמתן.
והתקינו מסדרי ההגדה ז״ל המאמר הזה בלשון ארמי כדי שיבינו הנשים והטף שהיו מספרים בלשון ארמי והתקינו לשנה הבאה בני חורין בלשון הקדש שלא יבינו המאמר הארמיים ויחשבו אותם מורדי׳ במלכו׳. ויש מפרשי׳ שלפיכך קורא הלחם הזה לחם עוני לפי שמדת הפסח היא עשירית האיפה והיא גם כן מנחת הדל שאין ידו משגת.
ויש מפרשים שכונת זה המאמר שאנו צריכין לומר כל דכפין ייתי ויכול פירוש מי שאין לו מה יאכל יבא אצלי. וכל מאן דצריך כלומר מי שצריך כרפס וחרוסת ומרור ויין לד׳ כוסות יקח ממני ויפסח. פי׳ יקח צרכי הפסח שכן ראוי לעשו׳ למי שהיכולת בידו.
מה נשתנה. אין אנו מטבילין אפי׳ פעם אחת. פי׳ קודם האכילה הלילה הזה שתי פעמים. וכל כך כדי שיראו התינוקות וישאלו וכו׳. ונהגו לומ׳ הא לחמא עניא כלו ומה נשתנה בלעז כדי להבין לנשים ולטף. ויש נהגו להוסיף ללעוז גם כן הפיסקא של עבדים היינו כלה. והטעם כדי שידעו התשובה אחר ששמעו השאלה. וכן ראוי לעשות.
עבדים היינו. פי׳ עתה משיב לתנוקות ששאלו מה נשתנה כי עבדים היינו ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור כאשר אכלו אבותינו וחייבין אנו לעמוד בהסבה ודרך חרות כדרך שעמדו אבותינו כשהוציאם הקב״ה משם ביד חזקה. ואלו לא הוציא. כלומר אם הם עמדו כן שיצאו משם אנו מה לנו שלא היינו שם. התשובה שאלו לא הוציא הב״ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וכו׳. ואם תאמר נאכל מצה ומרור ולא נספר הענין. ואפילו כלנו חכמים מצוה עלינו לספר. וכ״ש שיש לנו להודיע אל שאינן יודעים שנא׳ ואמרתם זבח פסח וכו׳. ועוד והגדת לבנך. ונאמר כי ישאלך בנך ויש לנו לספר כל הענין כמו שכתו׳ למען תזכור. ומתחילין בגנות ומסיים בשבח ואז יצאנו ידי חובותינו. אך המספר ביציאת מצרים אחר אכילתו הרי זה משובח.
מעשה ברבי אליעזר. וזה ודאי היה אחר אכילה דאי קודם אכילה הא אמרינן חוטפין מצה בלילי הפסח בשביל שלא ישנו וא״ת נזכור ביום כמו שכתוב למען תזכור את יום אך בלילה לא מצינו מצוה בכתוב ועוד שעקר הגאולה ביום לכך מביא ראיה מדרש בן זומא במאמר רבי אליעזר בן עזריה שדרש כל ימי חייך הלילות.
הרי אני כבן שבעים שנה. פירוש ולא בן שבעים שקפצה עליו זקנה כשנתמנ׳ נשיא שלא יחלקו על נשיאותו אם יראה בחור כמו שהיה כמו ששנינו בברכות אהדרו ליה תליסר דרי חיורתא ואותו היום דרש בן זומא אותה דרשה. ולא זכיתי. פי׳ לא נצחתי חברי החולקים עלי בדבר שתאמר יציאת מצרים בלילות שהיו אומרים שעקר הגאולה ביום ואני לא נצחתים על זה לפי שהייתי יחיד במקום שנים עד שבא בן זומא וסייעני בדרש שדרש ולשון זכיתי נצחתי מלשון זכוהו לרבנן. וכן מאן דמזכי למלכא.
ברוך המקום. אמר כאן ד׳ ברוך לפי שרצה לומר אחר זה כנגד ד׳ בנים דברה תורה ואלו הן בפרשת משכו והיה כי יאמרו אליכם. ובפרשת ואתחנן כי ישאלך בנך ומפסוקים אלו נוכל להבין שכנגד ד׳ בנים דברה תורה שהם ד׳ ענינים שטבע העולם מתנהג בהם ואמר ד׳ ברוך כנגדם להורות כי ראוי לברך לשבח השם על הטוב ועל ההפך כמו שאמר דוד אברכ׳ את ה׳ בכל עת ועל מקרא בשנותו את טעמו ואמרינן בדרש אפי׳ השטות טוב הוא וז״ש הכתוב את הכל עשה יפה בעתו שהרי הוצרך דוד להנצל על ידי שטו׳ כמו שאמר במקרא וישנו את טעמו ויורד רירו על זקנו.
חכם מהו אומר וכו׳. פי׳ שאלה זו נכרת שהוא מבן חכם ששואל מדוע אנו מטבילין קודם סעודה ואוכלין ג״כ קליות ואגוזים קודם סעוד׳ שמחלקין להם כדי שישאלו ודרכן לבא אחר סעודה ומדוע אנו אוכלין כזית מן הפסח תחלה ואח״כ אוכלין החגיגה ומניחין הפסח אחריה. ולא הוציא עצמו מן הכלל כשאמר אתכם כי ר״ל עמכם ושתף עצמו עמהם ועוד אחר שאמר ה׳ אלהינו קבל עליו מלכות שמים. או נוכל לומר כי לא הוציא עצמו מן הכלל בלשון אתכם כי ר״ל אתם שהייתם בימים ההם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח כלומ׳ השיבה לשאלתו על מה ששאל למה אוכלין קליות ואגוזי׳ תחלה לפי שלא יוכלו לאוכלן בקנוח סעודה שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש אפיקו מינין. וזה גם כן תשובה על מה ששאל מדוע מפסיקין באכילת הפסח ואוכלין החגיגה בנתים לפי שצריך לאכול כזית מן הפסח באחרונה שישאר טעם הפס׳ בפיו ואח״כ אין אוכלי׳ דבר אח׳ ולכך אוכלין ג״כ כזית מן המצה זכר לפסח.
רשע מהו אומר לכם. יש לתמוה כי הפסוק שהביא אינו כי אם פסוק מה העבודה הזאת שהוא בפרשת משכו ופסו׳ והגדת שהוא בפרשת קדש לי כל בכור והיה לו להביא פסוק ואמרתם זבח פסח שהוא מענה על השאלה. וי״ל כי מסדר ההגדה לא חשב להזכיר הפסוקים הכתובים בתורה על השאלות כי זה דבר פשוט שישיב להם כמו שכתוב אך בא להודיענו היכן דברה תורה כנגד ד׳ בנים. ובחכם ורשע החדוש שאינו כתוב בתורה שישיב להם על שאלתם כי דרש לי ולא לו אינו כתוב בתורה אך אנו דורשין ממנו תשובה לרשע מיתור לי ובאמרו לכם משמע שהוציא עצמו מן הכלל שלא קבל מלכות שמים לאמר ה׳ אלהינו. וגם אין לשון לכם מורה שתוף עצמו עמהם. ואף אתה הקהה את שניו כלומר הכעיסהו. ונפקא לן מדאמר והגדת מלשון גידין ולא אמר ואמרת. ואמו׳ לו כנגדך דברה תורה לי בצאתי לי ולא לך ואלו היית שם או רשע כמותך לא היה נגאל.
תם מהו אומר. פי׳ תם מי שאינו יודע להעמיק שאלתו לא בחכמה ולא ברשע רק שואל בסתם מה זאת. ואמרת פי׳ ספר לו כל המעשה.
ושאינו יודע לשאל. אפי׳ בתמימו׳ את פתח לו שנאמר והגדת כלומר דרוש לו בהגדה ופרסם לו הנס. ויש לתמוה מדוע הביא להשיב לשאינו יודע לשאל מקרא שהביא לרשע ונרא׳ לומר כי לכך ראויה תשובה אחת לרשע ולשאינו יודע לשאל לפי שגאולת מצרים היתה על ידי מופתים שהיו שם בדרך שנוי הטבע וידוע הוא שהש״י לא ישנה הטבעים כי אם לצורך החסידים שבדור או בזכות תורתם אם הם חכמים או בזכות מעשיהם המהוגני׳ ובזכות ישרים שהם הולכים אתו בתם לבב וביושר ונזהרין בקיום המצות ובקיום מצות עשה ובשמירת מצות לא תעשה וזהו בזכות החכם או התם אבל הרשע ידוע הוא שאינו כדאי וגם מי שאינו מדקדק לשם מי יעשה מעשיו ומנהג כבהמה והוא שאינו יודע לשאל אין ספק גם כן שאין ראוי שישנה השם בטבעים להצלתו וכיון שכן נופל ג״כ בתשובתו בעבור זה עשה ה׳ לי וכו׳ כלומר בזכותו כיון שאינך מתבונן בדרכי ה׳ ובתורתו ובמצותו. ובא להעיר שצריך אדם לומר לבנו שיתחזק לעסוק בתורה יום ויום ושיתעסק במצות ושידקדק בשמירתם בתמימו׳ ואז יהיה מאותם שהש״י משנה הטבעי׳ להצלתם וגאולתם לא בענין אחר.
יכול מראש חודש. פירוש עתה מפרש אימתי זמן ההגדה יכול מר״ח שהתחילה הגאולה. ועוד ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ב׳ שבתות וזהו מר״ח ת״ל ביום ההוא כלומר יום הגאולה. אי ביום ההוא יכול מבעוד יום כששוחטין פסחיהם ת״ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעת האכילה שמצה ומרור מונחים לפניך. פי׳ החכם בעל המלמד שזה יצא לנו מפני שהקדים לנו הפסוק מצו׳ יאכל וכתוב בערב תאכלו מצות ואח״כ כתוב בעבור זה עשה ה׳ לי וכו׳.
מתחלה. פי׳ כאן הוא תחלת הגדה ומתחיל בגנות ומסיים בשבח וצריך לבאר מה לנו להתחיל בירידת האבות למצרים שהרי לא צותה תורה רק ואמרת אליו עבדים היינו ועוד מה לנו מתרח. ויש לומר כי להודיע כי באברהם על ידי מעשיו הטובים נתן לנו את הארץ ועל ידי המתנה אמר לו במה אדע ועל זה נגזר על בניו הגלות והובטח שיצאו משם ברכוש גדול. וזה שהביא ויאמר יהושע להודיע איך חלה על זרע יעקב הגזרה. והודיע כי לא באה להם הארץ בנחלה כי אם על ידי מעשים טובים וכל זה לנחמנו מעצבון גלותינו שאם נטיב מעשנו ונשוב לה׳ הוא ינחמנו ולא יזיקו לנו עונות אבותינו. ואם נשארנו מתי מספר הלא אנחנו רבים מבאי מצרים אשר היו שם לגוי גדול. ואולך אותו וכו׳ כמו שכתוב קום התהלך בארץ וגו׳. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק. כי לא נקרא זרעו רק יצחק. ויעקב ובניו ירדו מצרי׳ כי להם לבדם נתנה הארץ ועליהם גזרת הגלות כמו שבארנו.
ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו׳. פי׳ כשגזר עליו הגלות הבטיחו לדון העובדים בהם ולהוציאם אחר כן ברכוש גדול והוא ברוך הוא שמר להם ההבטחה ההיא. מחשב אתה קץ מלידת יצחק כי מלידת יצחק עד יציאתם ממצרים ד׳ מאות שנה וז״ש הכתוב כי גר יהיה זרעך כלומר משנולד לך זרע.
והיא שעמדה. כלומר הסבה הזאת עמדה לאבותינו במצרי׳ ע״י עונותם ולשמור להם השם הבטחתו ולשלוח להם מושיעים שכן מצינו באבו׳ אברהם יצחק ויעקב שנצטערו בכמה מיני צער ונושעו וכן אבותינו במצרי׳ ונושעו וכן אנחנו פה היום וזש״ה שלא אחד בלבד עמד וכו׳ וכונת ההתחלה בגנות לא היה אלא לומר דבר זה.
צא ולמד מה בקש. עתה מתחיל לבאר איך הית׳ סבת ירידת מצרי׳. לבן בקש פי׳ כשרדף אחרי יעקב עד שאמר לו ה׳ השמר לך מדבר עם יעקב מטוב עד רע.
וירד מצרימה אנוס. פי׳ לשון וירד מצרימה מורה שבאונס ירד שם מדלא כתיב ויצא. על פי הדבר כלומר על פי גזרותיו של הקב״ה שאמר לו לרדת שם באמרו אל תירא מרדה מצרימה. הדבר לשון מקרא הוא בירמיה והדבר אין בהם.
ויגר שם. מורה ללון בעלמא ולא לקבע.
ויהי שם מצויינין. פי׳ שהיו נאספין במקום אחד שלא נתפרדו בעיירות. מצויינין לשון ציון. או נוכל לפ׳ שהיו מציינין עצמן בלבושיהם כדי שלא יתערבו עמהם.
גדול ועצום. פי׳ על דרך מה שאמרו ז״ל שהיו יולדות ששה בכרס אחד כשרצים. וזה היה קודם הגזרה שהיו רבים שלא כדרך כל הארץ. ועל זה נתחכמו להם והפרישום מנשותיהם ואחר כך היו הולכין תחת התפוח כמו שנבאר בפסוק וירא את עניינו בע״ה. וזהו ורב שהיו צצין כעשב השדה.
ורב. מגזרת רבבה. ואת ערום ועריה כלומר שהגיע זמן הקץ ולא היו בידם מצות ונתן להם דם פסח ודם מילה שמלו ביום י״ד בניסן זש״ה מתבוססת בדמיך כלומר בשני דמים דם פסח ודם מילה.
וירעו. פי׳ חשבו אותנו בחזקת רעי׳ והתחכמו איך יוכלו לנו. אבל לא נוכל לפרש וירעו שהרעו לנו. שלא מצינו בפסוק הבה נתחכמה שום הרעה. ואם רצה לומר בשביל וישימו עליו שרי מסים.
וישמע ה׳ את קולנו. אף על פי שכתוב ותעל שועתם אל האלהים הוצרך להביא זה להודיע שלא נענו רק בזכות האבות.
וירא את עניינו זו פרישת דרך ארץ. שהפרישום מנשותיהם שלא לשמש עמהן שהיו אומרים להם אם תלכו ללון בבתיכם לא תקומו מהר ולא תוכלו לתת סכום הלבנים והיו מלינים אותם בשדות ונשותיהם מביאין להם מזון ושוכבות עמהם בין שפתי׳ תחת התפוח והיו מתעברות מהם ובהגיע עת לדתנה היו הולכות לשדה ויולדות שם והקב״ה מזמין להם מלאכי׳ ורוחצים הולדות וסכין אותם ונותנין ביד כל אחד שתי חתיכות של שומן וכשמרגישין בהן המצרים באים עליהן והארץ בולעת אותם והם מביאין שוורין וחורשין עליהם ולאחר זמן הם צצין כעשב הארץ ובאים לבתיהם עדרים עדרים וזש״ה רבבה כצמח השדה. ויש אומרים זו פרישת דרך ארץ שהיו הם עצמם פורשין מנשותיהן בשביל גזרת כל הבן הילוד. ודרש פרישות דרך ארץ יוצא מוידע אלהים דבדרך ארץ כתוב לשון ידיעה כמו וידע אדם את חוה אשתו וידע אלקנה את חנה אשתו.
ואת עמלנו אלו הבנים. פירוש שהם עמלו של אדם שצוה לאבדם שהיגע לריק נקרא עמל. ועל כן הביא זה הפסוק כל הבן הילוד.
ואת לחצנו זה הדחק. פירוש ותכן לבנים תתנו.
ויוציאנו. פי׳ שלא היה לו לכתוב ה׳ שהרי כתוב וישמע ה׳ את קולינו אלא להודיע שהוא בעצמו ובכבודו הוציאנו ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף.
ועברתי והכתי. כלומר אני בעצמי לא על ידי מלאך כי הכנוי למדבר בעדו ומעוט הוא ליוצא.
ביד חזקה זו הדבר. פי׳ לא ר״ל מדבר הבהמות בלבד אך על דבר אדם שאין לך מכה בכל המכות שאין מכת הדבר צפה בו שנאמר והנני נוגף את כל גבולך. רק המות הזה. כל מגפותי והוציאו בלשון יד דכתיב הנה יד ה׳.
ובזרוע נטויה זה החרב. כלומר החרב שהרגו בו הבכורות אביהם כמו שמצינו בדרש שנכנסו כל הבכורות אצל אביה׳ כששמעו כשנתרה פרעה על מכת בכורים אמרו להם בגין דאמר משה ומת כל בכור וכל מה דאמר על עמא הדין אתא עליהון אפקו הלין עבדיא מביניכון ואי לא הדין עמא מיתין אמרו עשרה בהין לחד מינן ימותון ולא חד מנהון ולא נקום להלין עבדיא אמרין כל יומא דמלתא נזיל לגבי פרעה דהוא בוכרא דלמא הוא חייס על נפשיה ונפיק אילן עבדיא מבינן אזלו לות פרעה אמרי ליה כדין אמ׳ להון צאו וקפחו שוקי אבותיכם ששלחו אתכם אלי אני אומר או נפשי או נפשהון של אלין עבדיא ואתון אמרין כדין. מיד יצאו הבכורים והרגו באבותיהם וזש״ה למכה מצרים בבכוריהם. וזו המכה היתה בחרב. ובמקום אחר לא מצינו מכת חרב.
ובמורא גדול זה גלוי שכינה. שפי׳ מורא כמו מראה וכן תרג׳ אנקלו׳ ובחזוונא רבא ומה המראה הגדול גלוי שכינה שזה יכול לעשו׳ הכל על ידי שליח ונגלה עליהם בעצמו ובכבודו הוא שנאמ׳ או הנסה אלהים וכו׳. ככל אשר עשה לכם ה׳ אלהיכם במצרים לעיניך. פי׳ מדכתיב לעיניך אין מוראים שאמ׳ למעלה מן הענין רק מרא׳ וגלוי כבודו.
ובאותות זה המטה. פי׳ שהיה נרשם במטה דצ״ך עד״ש באח״ב להביאם בסדר.
ובמופתים. פי׳ לא מכת היאור קאמר אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותו׳ לעיני העם שעל ידי אותו אות האמינו בו כל ישראל.
ביד חזקה שתים. פי׳ שהיה יכול לומר ביד לבד ומה שאמר ביד חזקה ללמדך שתים. וכן ובמורא גדול שהיה יכול לומר במורא לבד ומה שאמר ובמורא גדול ללמדך שתים. ובאותות ובמופתים שהיה יכול לומר באות ובמופת אלא כל אחד בא ללמדך שתים.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ״ך עד״ש באח״ב. פי׳ לפיכך חלקן בלשון זה לפי שדצ״ך הם מכות הארץ עד״ש מכות מקריות. באח״ב מכות האויר. ושתף מכת בכורי׳ עם באח״ב לפי שאין לה זוג אך התשעה חלק. ויש אומרים כי לפיכך היה נותן בהם סימן להודיע כי באו כסדר הזה הכתוב בתור׳ לא כמו שנמנו בתהלים. וה״ר יוסף בדוס פי׳ שלפיכך חלקן להודיענו השלישית שבה לא התרה לעולם בשלישית ושתף רבי יהודה מכת בכורי׳ עם באח״ב לפי שאין לה זוג ואע״פ שהתרה בו. ירושלמי שכך היו כתובות במטה האלהים.
במצרים מהו אומר אצבע אלהים היא. פי׳ וזה מבואר שבמצרים לקו עשר מכות שהיו באצבע. נמצא שעל הים לקו חמשים מכות שנאמר שם היד הגדולה פי׳ ביד חמש אצבעות ואם האצבע מכה עשר היד מכה חמשים מכות.
רבי אליעזר אומר. שארבע מכות פי׳ החכם בעל המלמד לפי שאין בשום מכה יסוד פשוט אבל כולן מורכבות מכל היסודות שהן ארבע ולפיכך אמר שכל מכה היתה של ד׳. ורבי עקיבא שהוסיף ואמ׳ שכל מכה היתה של חמש לדעתו שאף יסוד הגלגלים שהוא יסוד חמישי הורכב בהן.
אלו הוציאנו ולא עשה בהם שפטים. פי׳ לא רצה לומ׳ שלא יעשה בהם נקמה שכבר הבטיח אברה׳ אבינו על זה וגם את הגוי אשר יעמדו דן אנכי אלא לא עשה בהם שפטים כלומר לא עשה שפטים כי אם במקצתם.
אלו עשה באלהיהם. פי׳ להכיר שמאת הבורא באו המכות. ולא הרג בכוריהם דיינו שהרבה דינין יש למקום מלבד מכת המות.
ולא נתן לנו את ממונם. פי׳ לא ר״ל מבזת מצרים שכבר הבטיחנו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא מבזת הים ר״ל.
אלו נתן לנו את ממונם. כלומ׳ שננצח אותם במלחמה ונבוז את שללם.
ולא קרע לנו את הים. כלומר שהיה יכול להצילנו שנלך בדרך אחרת.
ולא העבירנו בתוכו בחרבה. כלומר שנעבור במעט מים או במעט טיט ואנחנו עברנו בחרבה.
ולא שקע צרינו בתוכו. פי׳ שהיה יכול לסגור הים בעדנו והמצרים ישובו לדרכם.
ולא ספק צרכנו. כלומר בלתי הוצאותינו ואף על פי שהיו לנו כמה בהמות נתן לנו בשר ועוד שהיה לנו ממון רב שנוכל לקנות צרכנו מאת הגוים הקרובים אלינו.
ולא האכילנו את המן. פי׳ שהוא מאכל חשוב לקטנים לשד השמן. לבחורים עושין אותו עוגות. לחולים טעמו כצפיחית בדבש. לזקנים ובשלו בפרור. לאומות העולם כזרע גד. ויכול לספק צרכנו בעוגות שהוצאנו ממצרים כמו שספק במלבושין.
ולא נתן לנו אתה שבת. פירוש לא נכר שבח המן ונסיו רק ע״י השבת שאלולי שבת הייתי אומר שבכל יום ויום יורד המן במקום ההוא. ועוד שיאמרו שהמן מבאיש בגוף כמו שהוא מבאיש בעמדו וראו בשבת שלא ירד ולא הבאיש בעמדו כי מצאו בו לחם משנה וזה לא יוכל להיות על דרך מקרה רק בנס גדול.
אלו קרבנו לפני הר סיני. פי׳ וקבלנו תועלת בזה שפסק זוהמתנו ר״ל כל ספק באחדותו כי ראינו מלכותו ותוקף כבודו שם והוסר בזה כל ספק מאתנו. וי״מ אלו קרבנו אחר שהראנו שם את כבודו וגדלו.
ולא נתן לנו את התורה. ר״ל עשרת הדברות שנתן בעצמו ובכבודו ולא על ידי משה רבנו ע״ה כשאר התורה. או פי׳ ולא נתן לנו את התורה ר״ל שלא הוסיף המצות לנו כלן אלא מחצה או שליש כמו שמצינו לאדם הראשון שצוה לו והוסיף לנח ואחר כך הוסיף לאברהם מצות מילה ואחר כך ליעקב גיד הנשה.
ולא הכניסנו. פי׳ ואע״פ שנשבע לאבותינו לתת לנו את ארץ כנען ר״ל שיתן לבנינו אך הדור שיצאו ממצרי׳ די להם במה שראו והיו בהם אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שלא נגזר להם למות במדבר שראו כל הנפלאות ונכנסו לארץ. אלו הכניסנו ולא בנה לנו בית המקדש פירו׳ שהרי יש לנו משכן ובנין בית המקדש נתוספו עשרה נסים.
רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר ג׳. כלומר אף על פי שיאכל פסח ומצה ומרור לא יצא ידי חובתו בלתי באמירה ובהגדה.
מצה זו וכו׳. והביא פסוק במצת דויאפו את הבצק לפי שהו׳ טעם למצה כל שבעה והמנהג לקחת המצה מן הסל ולהגביה אותה אל כל החבורה כשאומר מצה זו וכן עושין כשאומר מרור זה אבל אין ראוי להגביה הזרוע אשר בסל אע״פ שהוא זכר לפסח כשאומר פסח. שלא יראה כמגביה קדשים בחוץ.
בכל דור ודור. כאלו הוא יצא ממצרים. פירוש אחר שאמר הכתוב בצאתי שהוא כנוי למדבר בעדו והיה יכול לומר בצאת אבותינו ממצרים ואע״פ שבתחלת ההגדה אמר ואלו לא הוציא חזר כאן לעכובא. ומפסוק של ואותנו הוציא משם יוצא זה שהוא מיותר שהרי למעלה ממנו אמ׳ ויוציאנו ה׳ ממצרים הלכך למה חזר ואמ׳ ואותנו הוציא משם לעכובא כלומר שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים או נוכל לפרש ואותנו הוציא משם שאם הם לא יצאו עדין היינו גם אנחנו שם הלכ׳ כשהוציאם כמו שהוציא אותנו.
לפיכך אנו חייבין. פי׳ אחר שאנו כאלו יצאנו ממצרים חובה עלינו לומר שירה כמו שאמרו אבותינו ע״ה. ויש אומרים כי הוא במקו׳ ברכה לפני ההלל.
והמנהג להיות מגביה הכוס במקו׳ זה לפי שאז פותחין בשיר ובהלל ואמרו ז״ל מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח אלא מלמד שאין אומרים שירה אלא על היין.
ואחר כך אומר הללויה. וצאת ישראל ואחר קריאת אלו שני המזמורים מברך אשר גאלנו. ונודה לך שיר חדש בא״י גאל ישראל. פרוש גאל ישראל אמרינן וכן בברכה שאחרי ק״ש שאנו מברכין אותו על שעבר אבל בברכה שביעית של י״ח חותמין אותה גואל ישראל לפי שהיא תפלה להיות גאלנו מצרת השעבוד ההוה עלינו תמיד. וא״ת הברכה של אשר גאלנו הרי צריך לומר סמוך לחתימה מעין פתיחה ומעין חתימה וכאן הוא אומר מעין חתימה גאולת העתיד. ויש לומר כי ר״ל נודה לך שיר חדש שהיא הגאולה העתידה ועל פדות נפשנו גאולת מצרים כי לימות המשיח מזכירין שתיהן כמו שאמרו ז״ל כל להביא לימו׳ המשיח.
וכבר בארנו שאין ברכת אשר גאלנו טעונה כוס ולפיכך מברכין ברכת המזון ואחר גומרין את ההלל ופותחין שפוך חמתך לא לנו. והרוצה לשתות כוס חמשי יאמר הלל הגדול ומברך בפ״ה.
- נשלם הפי׳ ת״ל.