יסוד ושורש העבודה/ב/ח
פרק שמיני
[עריכה]מה מאוד נהדר בכבוד ויציאתו עושה רושם בעולמות עליונים כשהוא יוצא מביתו לבית הכנסת מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין, כי מפליג בזה בזוהר הקדוש בכמה מקומות. ואעתיק מקום א', פרשת ואתחנן דף רס"ה ע"א ז"ל: אמר ר' שמעון, בשעתא דבר נש אקדים בצפרא ואנח תפילין ברישיה ותפילין ברשימו קדישא בדרועו ואתעטף בעטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתיה, אערע במזוזה, רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה. ארבע מלאכין קדישין מזדווגן עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה, ואוזפי ליה לבי כנישתא ומכרזי קמיה: הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לבריה דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא. רוחא קדישא שרי עליה אכריז ואמר: "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מט, ג). כדין הוא רוחא קדישא סלקא לעילא ואסהיד עליה קמי מלכא קדישא, כדין פקיד מלכא עלאה למכתב קמיה כל אינון בני היכליה, כל אינון דאשתמודען קמיה, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז): "ויכתב" כו'. ולא עוד אלא דקודשא בריך הוא משתבח ביה ומכריז עליה בכלהו עלמין, חמו מה בריה עבדית בעולמי. ומאן דיעול קמיה לבי כנישתא כד נפיק מתרעיה ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה ואומר "אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך", קודשא בריך הוא אמר: אן הוא מוראי, הוא סהיד סהדותא דשקרא, עכ"ל הזהר הקדוש.
אך אין יד כל אדם שווה בשלוש מצותו אלה שתהיינה חוברות אחת אל אחת, דהיינו שביציאתו מביתו יהיה מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין ומזוזה על פתחו, כמבואר בזוהר הקדוש הנ"ל. שאינו יכול לקיים זה, אם לא שדירתו סמוך לבית הכנסת או לבית המדרש. ואם שלש אלה לא יעשה לה בתיקונה, מטעם שזכרנו, על כל פנים אחת מהנה לא נעדרה שיקיים מצוה אחת אשר ביכלתו לקיים אותה כתיקונה, והיא מצות מזוזה, שכתב במאמר הנ"ל: ואתי לנפקא מתרעא דביתיה, אערע במזוזה רשימו דשמא קדישא ארבעה מלאכין כו'. שבוודאי כוונת הזוהר הקדוש, שיכוין האדם כוונת המזוזה. וכוונתה הפשוטה מפורש ברעיא מהימנא בפרשת ואתחנן (דף רס"ג ע"ב) וזה לשונו: פקודא למקבע בר נש מזוזה לתרעיה כו', דלא ינשי בר נש דוכרנא דקב"ה לעלמין. ודא איהו כגוונא דציצית, כמא דאת אמר: "וראיתם אותו וזכרתם את" וגו' (במדבר טו, לט). כיון דחמי בר נש לההוא דוכרנא אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמריה ורזא דמהמנותא כו', עכ"ל. הרי מבואר בזוהר הקדוש הנ"ל כוונת מצות מזוזה. לכן יזהר האדם מאד בכוונתה. ולאו דווקא ביציאתו מביתו לילך לבית הכנסת, אלא בכל עת אשר עינו רואה את המזוזה בכניסתו או ביציאתו מאיזה בית אשר יהיה מזוזה בפתחו, יניח ידו הימנית על המזוזה ויקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות שנכתבו בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע שבמזוזה. ויכוין במחשבתו בזה הלשון בשמחה עצומה: אני מאמין באמונה שלמה ואמיתית שאתה יחיד ומיוחד ומקבל עלי לקיים מצותיך הקדושים, עד כאן, כנזכר לעיל בזוהר הקדוש. וכבר נדפס בסידורים כמה פסוקים שיאמר האדם בשעה שמניח ידו על המזוזה בעת הליכתו לבית הכנסת. ועל כל פנים באם שאינו יכול לומר כל הפסוקים, יאמר פסוק "שמע" לבד, אך בכוונה הנ"ל בזוהר הקדוש כי טוב מעט כו'. ובעת הליכתו לבית הכנסת ילך בזריזות, ויכוין במחשבתו בזה הלשון: אני הולך לבית הכנסת לעבוד את בוראי ית"ש. ויכוין זאת כל עת ההליכה בשמחה עצומה.
ויזהר האדם מאד להתפלל בתמידות מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין דווקא. ובעוונותינו הרבים קצת עוברי דרכים אינם נזהרים בזה, ומתפללים בלא טלית גדול. וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת בראשית (דף כ"ג ע"ב): ואי צלותא לאו איהי שלימה כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרא כו'. ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא אתמר בהו "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" וגו' (דברים כח, י), עכ"ל. וגודל העונש מי שאינו נזהר בעיטופא דמצוה מבואר בזוהר הקדוש פרשת שלח לך (דף קע"ד ע"ב), וזה לשונו: כל בר נש דלא זכי בהאי עלמא לאתעטפא בעיטופא דמצוה ולאתלבשא בלבושא דמצוה, כד עייל בההוא עלמא, קאים בלבושא טנופי דלא אצטרך, וקאים בדינא עליה כו'. וההוא לבושא, ווי למאן דאתלבש ביה כו', עכ"ל. הנה האדם יראה לעינים ממאמר הזוהר הקדוש הנ"ל כיצד מלבישין לעתיד לבוא אחר פטירתן כדי למתבר כרעי דלא אזיל בעיטופא דמצוה בשעת התפלה; בוודאי יכניס מורך בלבבו, להזהר עוד להתפלל בתמידות מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין בשבתך בביתך ובלכתך בדרך.
וראוי לאדם להזהר שיעשה ציציותיו חוליות חוליות, כל חוליא מג' כריכות, כי כן הוא מבואר בזוהר הקדוש ברעיא מהימנא פנחס (דף רכ"ח ע"ב) וזה לשונו בקיצור: ושיעור ארכה דציצית כו' תרין עשר אצבען שליש גדיל ושני שלישי ענף וכל חוליא משולשת כל משלש מסטרא דקדושא, הדא הוא דכתיב כו'. חוליא כלילא מתלת כריכות משלשין, דא שכינתא כו', זכאה גופא דהכי איהו רשום בשכינתא וקב"ה על כנפי דמצוה כו' שלשה עשר חוליין (רוצה לומר, בכל ציצית כן הוא החשבון משיעור הכריכות שאנו עושים, ז' וח' וי"א וי"ג) אית בהון תשעה ושלשים כריכן כחושבן ט"ל ושלשה עשר חוליין כחושבן אח"ד, סלקין ב"ן, והאי איהו ב"ן י"ה כו' עכ"ל. ובתיקונים (תיקון י"ח דף ל"ג ע"ב) זה לשונו בקיצור: ואלין אנון דמללין קדם מלכא בחשאי (פירוש בתפילת י"ח) ושאלין מיניה בעותהון בחשאי כו' מיד הא מטרוניתא אחידת בהון ואוליפת זכו בגינייהו כו', ואמרת, רבון עלמין אלין אנון דהוו מכסיין לי בעיטיפא דמצוה דציצית בחמש קשרין ותלת עשר חוליין לכל סטר כו', עכ"ל. מכאן יראה האדם גודל מעלת עשית הציצית בחוליות דוקא וכן כתב האריז"ל. וטוב ליזהר בזה, וגם מזה אל תנח ידך שיהיו הציציות חוטין כפול שמונה, כנזכר בספרים וסודן כמוס ליודעי מדע. ושיהיו יפים ולבנים, כי בכל המצוות הידור מצוה עד שליש, ובפרט במצוה זו ששקולה ככל התרי"ג והזהיר בה זוכה ורואה פני השכינה כנזכר בשלחן ערוך (סימן כ"ד). ויזהר האדם מאוד בנקבי הטלית שחוטי הציצית תלויים בו, שלא יהיו למעלה מג' אצבעות ולא למטה מקשר אגודל, כי ראיתי רבים שאינם נזהרים בזה.
גם בתפילין יזהר האדם מאוד להדר אחר תפילין היותר כשרים שנכתבו בקדושה ובטהרה וכתיבה תמה, כי גודל מעלת תפילין רבו בזוהר הקדוש ובתיקונים במקומות הרבה. ואעתיק מאמר קצר מתיקונים (תיקון מ"ז דף פ"ג ע"ב) וזה לשונו: ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א, כז). תא חמי, כל מאן דאנח תפילין על רישיה ועל דרועיה קלא סליק בכל יומא לכל חיון מרכבות ואופנים ושרפים ומלאכין דממנן על צלותא הבו יקר לדיוקנא דמלכא, דאיהו מאן דאנח תפילין דעליה אתמר "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו", "בצלמו" – בתפילין דרישא, כגוונא דתפילין דמרי עלמא, עכ"ל. ובוודאי אחיי ורעי להקרא האדם דיוקנא דמלכא בהנחת התפילין צריכין להיות התפילין כשרים בתכלית.
גם גודל מעלת ציצית ותפילין מבואר בזוהר חדש (דף ע"ז ע"א) וזה לשונו: ובוצינא קדישא אמר, כל מאן דאנח תפילין וציצית כאילו מקיים תרי"ג מצות דאורייתא, עכ"ל. ודי בהערה זו.
וקודם הנחת טלית ותפילין יזהר האדם מאוד לומר פסוק "ויהי נועם" עד "כוננה עלינו" (תהלים צ, יז). וכן מן הנכון לומר פסוק זה קודם עשיית כל מצוה ומצוה, והוא תועלת גדול בעשיית המצוה להחשב כצג באיתן הכוונה הראויה לה, כמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו (דף צ"ג ע"ב) וזה לשונו: ברעותא תליא מלה לשמה ובעובדא דלתתא לשמה אסתלק עובדא לעילא ואתתקן כדקא יאות כו' דהא קב"ה בעי לבא ורעותא דבר נש, ואפילו הכי אי לית תמן רעותא דלבא דאיהו עקרא דכלא על דא צלי דוד ואמר "ומעשה ידינו כוננה עלינו" וגו', דהא לית כל בר נש חכים לשואה רעותא ולבא לתקנא כולא ויעביד עובדא דמצוה, על דא צלי צלותא דא "ומעשה ידינו כוננה עלינו", מאי "כוננה עלינו"? כוננה ואתקין תקונך לעילא כדקא יאות עלינו, אף על גב דלית אנן ידעין לשוואה רעותא אלא עובדוי בלחודוי "מעשה ידינו כוננהו", למאן? לההוא דרגא דאצטרך לאתתקנא כו', עכ"ל. ואם דוד מלך ישראל, אשר רוח ה' דבר בו מלתו על לשונו להתפלל בשביל כלליות ישראל שיהא מעשה ידינו במצוות "כוננה", לתקן תיקונים במדרגות העליונים כאילו נתכוונו בכל מצוה ומצוה כל הכוונות הראויים לתיקון כל מדרגה ומדרגה בעולמות העליונים כנ"ל בזוהר הקדוש, ואם הראשונים כו' כל שכן בדורות האחרונים, אשר שם עניות יהלכון עני בדעת, על זה יתפלל "תפלה לעני" כי יטוף מלתו "ולפני ה' ישפוך שיחו" זו התפילה שהתפלל דוד המלך עליו השלום קודם כל עשיית מצוה ומצוה, וכן הובא בספרים: