יסוד ושורש העבודה/א/ח

פרק שמיני

ומעתה ראוי לבאר האי כללא דנקיטנא לעיל בפרק הקודם, שאי אפשר לבא אל תכלית העבודה העיקרית של נתינת נחת רוח להבורא יתברך אם לא תוקדם ברגילות שני מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" ושל "בצדק תשפוט" גו׳, ואיכה נדע את הדבר? יאמר עליו כי הוא זה ידוע ופשוט, כשיש לאדם חס ושלום איזה העדר שמחה והוא מצטער את עצמו מאד על זה, אזי אם רואה אחרים מצטערים גם כן על צערו, יש לאדם זה קצת נחת רוח בזה, אך אם רואה שאין שום אדם מצטער על צערו, אז מצטער יותר ויותר, כמאמר שאול בחיר ה׳: "ואין חולה מכם עלי", פירוש: צערי שאינכם חוששים לדאוג בצרתי. וזה ידוע שהשכינה מצטערת כביכול גם כן בצרתו של אדם, כמאמר רז״ל בסנהדרין: "בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי, ואם כך המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך, קל וחומר על דמם של צדיקים", עד כאן לשון הגמרא. הנך רואה בעינך מגודל צער השכינה כביכול בצער האדם, ואם כן, אם האדם מקיים מצות עשה של "ואהבת" כו׳ ומצער עצמו בצער של חבירו, בזה מקיל גם כן צער השכינה כביכול, דיש לה קצת נחת רוח בזה כאמור. ועוד, שבבוא איזה טובה על אדם, ממילא הרבה הנחת גם כן למקום ברוך הוא, הן ברבוי בנים או ברבוי עושר וכיוצא כנ״ל, וכן להיפך כביכול. נמצא כשאדם מקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", למשל ששומע שנולד בן לרעהו, ושמה שמחה ממש כאלו נולד לו אותו בן, ושמח שמחה זו כדי לקיים מצות עשה של "ואהבת" וגו', ושמח גם כן בליבו שמחה עצומה על שבא גם כן להבורא יתברך נחת רוח גדול שנולד מי שיעשה לו יתברך שמו נחת רוח כשיגדיל בלימוד תורתו ובקיום מצוותיו הקדושים, נמצא מזאת השמחה של זה האדם מכל הנ״ל מגיע להבורא יתברך נחת גדול, וזה ששמחים על שמחתו, נמצא בשמחה זו עובד האדם להבורא יתברך עבודה גדולה ועצומה לאין קץ ותכלית. ומזה יקיש האדם לכל שאר טובות שיגיע לחבירו, וכן חס ושלום להיפך, אם יעדר חס ושלום איזו טובה מחבירו ומצער עצמו מאד על צערו של חבירו כדי לקיים מצות עשה של "ואהבת" כו׳, גם על העדר הנחת מהבורא יתברך כביכול, נמצא בזה שמצטער עצמו מאד עושה גם כן נחת גדול להבורא יתברך כנ״ל. הרי בארתי שעבודה זו של נתינת נחת רוח לבוראנו יתברך תלוי במצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך," ובסמוך אבאר שמצות עשה זו של "ואהבת" תלוי דוקא אל קיום מצות עשה של "בצדק" וגו׳ ודי בזה.

עתה אבאר ב' וג' דברים מעניין מצות עשה זו של "ואהבת לרעך כמוך" ומהם יקיש האדם אל כל פרטי הדברים מעצמו. וזה הוא, כשרואה אדם את בן חבירו שעשה או שדיבר דבר שאינו הוגן, יוכיח אותו, וקודם שיוכיחו על זה יכוין במחשבתו קיום מצות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך", ויכוון גם כן לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בודאי גם כן רצונו שמי שרואה את בניו בדבר שאינו הוגן שיוכיח אותם. וראוי שקודם שיוכיח אותו יאמר בפה מלא: הריני מוכן ומזומן לקיים שני מצוות עשה של תורה שציווני בוראי יתברך שמו, מצות עשה של "הוכח תוכיח את עמיתך" ומצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". גם אם שמע שיגיע לחבירו איזה היזק אם לא ישמור את עצמו מדבר אחד, אז חיוב גדול עליו במצות עשה זו של "ואהבת" וגו׳ להגיד לחבירו ולזרזו שישמור עצמו מדבר ההוא שיוכל להגיע לו ההיזק מזה, וקודם שיאמר ויזרז אותו יאמר בשמחה עצומה: הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה מן התורה של "ואהבת" וגו׳. ובזה יש שורש גם כן מעניין מצות עשה של השבת אבידה, כי כל אלו המצוות מעניין אחד, וטעינה ופריקה ודומיהם. ויזהר האדם מאד שלא ימנע עצמו מדבורים כאלה וכיוצא, וזה לשון הזוהר הקדוש פרשת תזריע דף מו ע״ב: כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך עונשיה בגין מלה טבא דאתיא לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים כו׳, ודי בזה.

ובכלל מצות עשה זו הוא גם כן אם רואה בגד חבירו מונחת על הארץ יגביהו מעל הארץ ויאמר בפה מלא: הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של "ואהבת" וגו׳ [ו]השבת אבידה כאמור שציוני יוצרי ובוראי יתברך שמו, כי בודאי אם היה בגד שלו מונח על הארץ היה מגביהו בכדי שלא יפסיד, ומדברים שהצגתי לפניך יקיש האדם לכל העניינים.

אך זה ברור ופשוט, שאין אדם יכול לבוא אל קיום מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" על אמיתתה ועל תכליתה בשלימות ותמידית אם לא עמד על המדריגה של קיום מצות עשה זו "בצדק תשפוט עמיתך" עד תכליתה בשלימות ובתמידיות, כי המה תלויים ואחודים זה בזה. ולהבין זה הוא פשוט, דהיינו שרואה בחבירו שעשה איזה מעשה או יצא מפיו איזה דבור שלכאורה הוא נגד רצון הבורא יתברך, יש לדון אותו תיכף לכף זכות ויחשוב במחשבתו בזה הלשון: הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך", ויתאמץ בהתאמצות גדול במחשבתו למצוא לו איזה זכות במעשה או בדבור ההוא, ואז כשהוא צדיק בעיניו בודאי יתאמץ לו גם כן לעשות רצונו באיזה עניינים שיהיה ביכלתו, ולקיים בזה מצות עשה של "ואהבת" וגו׳. ואף שהיה טועה בדבר זה במה שדן אותו לכף זכות, עם כל זה עשה רצון הבורא יתברך שציווה על זה במצות עשה "בצדק תשפוט עמיתך", ובוודאי עשה בזה נחת רוח לפניו יתברך בקיום מצות עשה זו. אך אם לא דן אותו לכף זכות על המעשה או על הדיבור ההוא ומוחזק בעיניו בחזקת רשע, בוודאי מאז והלאה לא יתאמץ בשבילו לעשות לו איזה טובה בכל יכלתו בעת הצטרכותו, אז עובר גם כן על מצות עשה של "ואהבת" וגו׳ כנ״ל.

גם הגמרא הקדושה והזוהר הקדוש מלאים על כל גדותם מזו העבודה, שרצון הבורא יתברך ויתעלה שילמדו סנגוריא בתמידית על בניו אף בשעה שאין עושים רצונו של מקום ברוך הוא, ולמדו מגדעון ומהושע ומאליהו, כדמיון האב שיש לו בן שאינו הולך בדרך טובה, יודה על זה כל בר שכל שעם כל זה רצון האב שילמדו בני אדם על בנו זה תמיד סנגוריא ולדון אותו לכף זכות. ובודאי אם ישמע מאיזה אדם שלימד עליו חובה, דבר זה היא על אפו ועל חמתו. כל שכן בהבורא יתברך שמו שהוא טוב ומטיב לכל ולא ידח ממנו נדח, שרצונו שילמדו על בניו סניגורים ולדון אותם בתמידית לכף זכות. ושכרו, שמן השמים ידונו אותו גם כן לכף זכות, כמאמר רז״ל בשבת דף קכ״ז: תנו רבנן, הדן את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות. וזה לשון זהר חדש דף כ״א ע״ב: אמר ר׳ עקיבא, אף על גב דיהוי צדיקא רבה מכל עלמא ויימר בישא קדם קודשא בריך הוא או דלטורין על ישראל, עונשיה סגי מן כלהון, ולא אשכחנא צדיקא טבא כאליהו בכל דרא, ומשום דאמר דלטורין על ישראל כו׳ דכתיב כו׳. ביה שעתא אבאיש סגיא קמיה, תא חזי מה כתיב ביה, "וימצא מראשותיו עוגת רצפים", מה רצפים? אמר קודשא בריך הוא, כדין יאות למיכל מאן דאמר דלטורין על בני כו׳. אמר ר׳ יצחק: לא זז אליהו משם עד שנשבע לפני הקב״ה להורות זכותן של ישראל תמיד, וכל מי שעושה זכות הוא מקדים ואומר לפני הקב״ה: כך וכך עשה עכשיו פלוני, ואינו זז משם עד שיכתבו זכותיה דההוא גברא דכתיב כו׳, עכ״ל הזוהר הקדוש בקיצור.

ונחזור לעניינינו, שאם אדם אינו מקיים חס ושלום שני מצוות עשה אלו על אמיתתם בשלימות, לבד מה שהוא מבטל כמעט בכל עת שני מצוות עשה אלו מן תתורה, ממעט גם נחת רוח מהבורא יתברך בתמידית כנ״ל, ולא עוד אלא שעבירה גוררת עבירה רחמנא ליצלן לעבור על כמה לאוין, על "לא תשנא את אחיך בלבבך" ולאו של נקימה ונטירה וכיוצא. וזה ברור, אם אדם ירגיל את עצמו לקיים שני מצוות עשה אלו בתמידות על מכונם ואמיתתם בכל העניינים, אז בודאי יהיה תפילתו זכה וברורה בלי שום מחשבה זרה רחמנא ליצלן. ודי בהערה זו.