ילקוט שמעוני תורה מג
<< · ילקוט שמעוני · תורה · מג · >>
רמז מג מן האדמה אשר אררה ה'. עשרה מיני רעבון באו לעולם: אחד בימי אדם הראשון, "ארורה האדמה בעבורך". ואחד בימי למך, מן האדמה אשר אררה ה'. ואחד בימי אברהם, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי יצחק, "ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון". ואחד בימי יעקב, "כי זה שנתים הרעב". ואחד בימי שפוט השופטים, "ויהי רעב בארץ". ואחד בימי דוד, "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים". ואחד בימי אליהו, "אם יהיה השנים האלה טל ומטר". ואחד בימי אלישע, "ויהי רעב גדול בשומרון". ואחד שהוא מתגלגל ובא. ואחד לעתיד לבוא, "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'". רבי שמואל בר רב יצחק אמר: עיקר אתווינטיא שלו היה בימי דוד, ולא היה ראוי לבוא אלא בימי שאול, אלא על ידי שהיה שאול גרופית של שקמה (וי"א נטיעה קטנה) ולא היה יכול לעמוד בו, טלטלו הקב"ה והביאו בימי דוד. מתלא אמרין: שילא חטא ויוחנא משתלמא. לפיכך לא באו בימי בני אדם שפופים, אלא בימי בני אדם גבורים שהן יכולין לעמוד בהן. משל לזגג שהיה בידו קופה מלאה כוסות ודייטריטון, בשעה שהוא מבקש לתלות קופתו הוא מביא יתד ותוקעה ונתלה הוא בה תחילה ואחר כך הוא תולה קופתו. רבי ברכיה הוה קרי עליהון "נותן ליעף כח".
נסתכל נח שהן מכעיסין להקב"ה, אמר: מה לי להיזקק לפריה ורביה? לפיכך לא הוליד עד ת"ק שנה, ואחר כך אמר: ימות האיש ההוא בלא בנים? והקב"ה אמר "פרו ורבו". מיד נזקק לפריה ורביה:
ויהי נח בן חמש מאות שנה. מה טעם כל דורו מוליד למאה ולמאתים, והוא מוליד לת"ק שנה? אלא אמר הקב"ה: אם רשעים הן, אין רצוני שיאבדו במים; ואם צדיקים הן, אטריח עליו ויעשה תיבות הרבה. וכבש הקב"ה מעיינו והוליד לת"ק שנה, שאפילו יפת שהוא גדול, לכשיבוא המבול אינו בן ק' שנה לעונשין.
ויולד נח את שם. והלא יפת הוא הגדול? אלא בתחילה אתה דורש שהוא צדיק, ושנולד מהול, ושייחד הקב"ה שמו עליו, ואברהם יוצא ממנו, וששימש בכהונה גדולה, ושנבנה בית המקדש בתחומו. ומנין אותיותיו תלה הקב"ה לדורות מן דור המבול עד דור הפלגה ש"מ שנה.
פרק ו
ויהי כי החל האדם לרוב. מלמד שהיו שופכין את זרעם על העצים ועל האבנים. ולפי שהיו שטופין בזנות ריבה להן הקב"ה בנקבות, דכתיב: ובנות יולדו להן. רבי שמעון ברבי ילדה לו אשתו נקבה. חמתיה רבי חייא רבה, אמר לו: התחיל הקב"ה לברכך. אמר לו: מה הן? אמר לו, דכתיב: ויהי כי החל האדם לרוב וגו'. עלה אצל אביו, אמר לו: שמחך הבבלי; אף על פי כן, צורך ליין וצורך לחומץ, צורך ליין יותר מחומץ. צורך לחטין וצורך לשעורין, צורך לחטין יותר מן השעורין. משאדם משיא את בתו ומוציא את יציאותיו הוא אומר לה: לא יהא ליך מחזורי להכא. רבן גמליאל אסיב ברתיה, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא יהא לך מחזורי להכא. ילדה בן זכר, אמרה ליה: אבא צלי עלי. אמר לה: לא ישלה ווי מפומך. אמרה לו: אבא, בשתי שמחות שבאו לי את מקללני? אמר לה, תרויהון צליין אינון: מן גו דאת הויא שלם בביתך לא יהא לך מחזורי להכא, ומן גו דהוי בריך קיים לא ישלה ווי מן פומך: ווי דלא אכל ברי, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנשתא.
דבר אחר: ויהי כי החל האדם לרוב. אמר ר' יוחנן: רביה באה לעולם, וריש לקיש אמר: מריבה באה לעולם. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן: לדידך דאמרת רביה, מפני מה לא הוכפלו בנותיו של איוב? אמר לו: אף על פי שלא הוכפלו בשמות הוכפלו ביופי, דכתיב: "ויקרא שם האחת ימימה", שדומה ליום. "קציעה", שריחה נודף כקציעה. "קרן הפוך", ככורכמא דרישקא. תרגום נרדים רשקין. רבי שמעון ברבי אתילידא ליה ברתא. אמר ליה אבוה: רביה נולד לך. אמר ליה בר קפרא: תנחומין של הבל נחמך אבוך, דתניא: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות; אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות:
ויראו בני האלהים, בני דיינא. כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה. כומריא גנבין אלהיא, מאן מומי ביה או מאן מקרב? ולמה הוא קורא אותן בני האלהים? שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין. וכל כך למה? כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות, וכדי שיטלו את שלהן ושל דורות הבאין אחריהן. רבי שמעון בר יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהיא.
כי טובות הנה, טבת כתיב; משהיו מטיבין אשה לבעלה, הגדול מהן נכנס ובועלה תחלה. כי טובות הנה, אלו הפנויות. ויקחו להם נשים, אלו נשי אנשים. מכל אשר בחרו, זה זכור ובהמה; ולא נמחו מן העולם עד שכתבו גממסיות לזכור ולבהמה. בכל מקום שאת מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת הטובים והרעים. על הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות; מה טעם? ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, וכתיב בתריה: "ויאמר ה' אמחה את האדם":