ילקוט שמעוני/שמואל ב/רמז קנב
וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה. כיון שהרגישה שרח התילה צועקת קראו לי ליואב א"ל האתה יואב אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב בשבת תחכמוני, לא קראת בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום לא היה לך לעשות כן, דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו וקראת אליה לשלום למה תבלע נחלת ה'. כיון ששמע כן נתיירא. ויאמר יש כאן צורך שנאמר [ויען יואב] ויאמר (יואב) חלילה, א"ל יואב לא כן הדבר כי אשי מהר אפרים אדם בעל מום עובד ע"ז שנאמר ושם נקרא איש בליעל ושמו בשבע בן בכרי, א"ל אנכי שלוומי אמוני ישראל אני הוא שששלמתי מנין כל ישראל שנאמר ושם בת אשר שרח, אלא עמוד במקומך אני עושה שלום שנאמר הנה ראשו מושלך אליך, וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב אלא ראה מה עשתה ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להם הוו ידעין שיואב וכל ישראל עומדים מבחוץ להרגנו לבנינו ולבנותינו, אמרו למה, אמרה להם מאה בני אדם מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא חמשים יטול, חזרה ואמרה אינו מבקש אלא אחד שבע בן בכרי, ימיד כששמעו בן הלכו וכרתו את ראשו, עליה אמר שלמה בחכמתו טובה חכמה מכלי קרב טטובה היתה חכמתה של שרח מכלי קרב שהיה ביד יואב:
רבי יוחנן הוה יתיב ודריש כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים ויוסף ושני בניו והא אינון חסרין חדא. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא זו יוכבד שנלדה על פילי מצרים ויש אומרים שרח בת אשר השלימה מנינן של ישראל, אמוני אנכי השלמיה מנאמן לנאמן, א"ר תנחום בן חנילאי הקב"ה נכנס עמהם בעצמו ומה טעם הוא תהלתך והוא אלהיך מה כתיב בתריה בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ר' יוחנן הוה יתיב ודריש כיצב המים עשוים לישראל כחומה דרש ר' יוחנן כהדין קניקיליא (נח) אודיקת סרח בת אשר ואמרת תמן הוינא ולא הויין אלא כאלין אמפוטמא. תני סיעא של בני אדם שאמרו להם כותים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים אתכם יהרגו כולם ואל ימסרו נפש מישראל, אבל יחדוהו להם כמו שיחדו לשבע בן בכרי יתנו להם ואל יהרגו כלם, אמר ריש לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה. עולא בר קופיד תבעתיה מלכתא ערק ואזל ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרין לון אין לית אתון יהבון לן אנן חריבין מדינתא סליק גביה ר"י בן לוי ופייסיה ויהביה לון הוה אליהו ז"ל מתגלי עלוהי ולא אתגלי צם כמה צומין עד דאתגלי עליה א"ל למסורות אני נגלה א"ל ולאו משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים (ע"ש). א"ר יהודה במה דברים אמרוים שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל הוא והם מבפנים והואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם, ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:
אנכי שלומי אמוני ישראל וגו'. (נט) אפילו עיר קטנה. מכאן אמרו יש בו באדם דרך ארץ ומקרא בלבד מוסרין לו מלאך אחד לשמרו שנאמר הנה אנכי שולח ממלאך לפניך וגו'. קרא אדם תורה נביאים וכתובים מוסרים לו שני מלאכים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. אבל קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות הקב"ה משמרו בעצמו, משלו משל למה הדבר דומה למלך שהיה מהלך בדרך הוא ובנו עמו כיון שהגיע לחמה ולשרב עמד אביו מרוחה של חמה ועשה צל לבנו כדי שלא יגיע בו חמה ושרב כך הקב"ה ה' שומרך ה' צלך:
וגם עירא היאירי היה כהן לדוד א"ר אבא בר כהנא כל המשגר מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר וגם עירא היאירי היה כהן לדוד וכי לדוד הוא דהיה כהן ולכ"ע לא היה כהן, אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד: