לדלג לתוכן

ילקוט שמעוני/שמואל א/רמז קכו

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


רבי ברכיה בש"ר יצחק ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה ונתלו לבנה ארבעים יום שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום. א"ר יצחק ארבעה מילין הלכה ערפה עם חמותה ועמדו ממנה ארבעה גבורים את ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. א"ר יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותהנערבו בה גוויות של כמה בני אדם. ר' תנחום אומר אף כלב שנאמר ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי:

וכובע נחשת על ראשו. א"ר חנינא ששים קנטרין היה לבוש גלית, ר' אבא בר כהנא אמר מאה ועשרים, ולא פליגי ילמוד סתומים מן המפורשים מה (לד) המפורשים ששים אף הסתומין ששים, כתיב חץ חניתו וקרינן עץ חניתו. א"ר אלעזר עדין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע מכאן שאסור לספר בשבחו של רשע, ולא ליפתח ביה לאודועיה שבחיה דדוד:

ברו לכם איש (אחד). א"ר יוחנן משום ר"מ בשלשה מקומות לכדו פיו של אותו רשע. אחד ברו לכם איש (אחד) וירד אלי. ואידך אם יוכל להלחם אתי והכני. ואידך דקאמר ליה לדוד הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות. דוד נמי הא קאמר אתה בא אלי בחרב ובחנית, דוד הדר ואמר ליה ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות:

והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. אמר רבא ואי תימא ר' אבא זה ישי אבי דוד יוצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא ודורש באוכלוסא. אמר עולא נקטינן אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא:

ויגש הפלשתי השכם והערב. א"ר יוחנן כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית:

ויתיצב ארבעים יום. א"ר יוחנן כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה:

רבי שמואל בר נחמני פתר קריא בפלשתים בקרוב עלי מרעים זה גלית שנאמר ויגש הפלשתי השכם והערב הולך וקרב אל דוד. לאכול את בשרי ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי ואתנה את בשרך. ר' אבא בר כהנא אמר הארץ אחזתו, א"רתנחום אנא אמינא טעמא ואבוא אליך אין כתיב כאן אלא לכה אלי ואתנה את בשרך. ר' ינאי בש"ר שמעון בן יוחאי רמ"ח קלפיות נתן הקב"ה על רמ"ח אבריו. באותה שעה אמר דוד אל תתן ה' מאויי רשע אל תתן לידיה תחמודתיה. זממו אל תפק אל תרפי ליה. ירומו סלה (חזק כתפוי) [רומם כפפתוי]. ר' יודן אמר נתאוה לדוד שהיה יפה עינים, אמר דוד אל תתן ה' מאויי רשע, מכאן ואילך אמר דוד אם תחנה עלי מחנה פלשתים לא אירא, אם תקום עלי מלמתן של פלשתים. בזאת אני בוטח כמו שכתבת בתורה וזאת ליהודה:

ואת עשרת חריצי החלב (לה) גדיין מניען מאמיהון:

ואת אחיך תפקוד לשלום דוגמא דידהון. ואת ערובתן תקח ערובהון:

אמר רבי יודא בר ר' סימון למוד אותו שבט להיות ערב אלו לאולו שנאמר אנכי אערבנו אמר ישי לדוד בנו הרי השעה שתלך ותקיים אותו הערבות של יהודה זקנך שערב את בנימן ימיד אביו שנאמר אנכי אערבנו לך והוצא אותו מן ערבתו, מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית. אמר לו הקב"ה חייך כשם שנתת נפשך תחת שאול שהוא משבטו של בנימן כשם שעשה יהודה זקנך שנאמר ישב נא עבדך תחת הנער, כך אני נותן בית המקדש בחלק יהודה ובנימן, ולא עוד אלא שכל השבטים גולים ושבט יהודה ובנימן אין גולים עמהן למה ששני שבטים אלו האמינו בי וקדשו שמי בים שנאמר שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם:

א"ר שמואל בר נחמני כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שנאמר ואת ערובתם תקח דברים המעורבבים בינו לבינה:

והיה האיש (ההוא) אשר יכנו. (כתוב ברמז כ"ה):

ויחר אף אליאב בדוד. א"ר מני בר פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו, מנא לן מאליאב דכתיב ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת (את) מעט הצאן. וכי אזל שמואל לממשחינהו בכולהו כתיב גם בזה לא בחר ה' ובאליאב כתיב אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיו מכלל דמעיקרא הוה חזי: