ילקוט שמעוני/שמואל א/רמז קכז
גם את הארי גם הדוב הכה עבדך. זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם/רמז שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו/רמז ולא חש. יעקב נתן לו/רמז ולא חש. דוד ומרדכי נתן להם/רמז וחשו. משה מנין שנאמר ושים באזני יהושע אמרו יהושע מנחיל לישראל את הארץ ובסוף היה משה עומד ואומר ונתחנן אל ה'. יעקב מנין והנה אנכי עמך ושמרתיך, ולבסוף ירא ומתפחד שנאמר ויירא יעקב מאד אלא אמר שמא יגרום החטא. דוד נתן לו/רמז וחש שנאמר גם את הארי גם הדוב אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידי. מרדכי נתן לו/רמז וחש שנאמר ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו'. אמר מרדכי וכי אפשר לחסידה זו שתנשא לרשע הערל הזה אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידה. תני בש"ר נתן ארבע אריות ושלשה דובים הכה דוד באותו היום הה"ד גם את הארי ארי הארי ואת הארי דוב והדוב וגם הדוב:
וילבש שאול את דוד מדיו. וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו והיה ראוי למלכות מיד היו עשויים לו, יכון שראה שאול שהיו עשויין לו מיד הכניס בו עין הרע, כיון שראה דוד שהכניס בו עין הרע אמר דוד לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתיי, ללמדך שהמלך כיון שהוא מתמנה מלך והוא קצר מיד הוא נעשה ארוך בשביל שמן המשחה שנמשח וכן אתה מוצא בכחן גדול למה נקרא שמו כהן גדול שהוא גדול בה' דברים בנוי בכח בעושר בחכמה בשנים. ואם אין לו אחיו הכהנים מגדלין אותו:
ויבחר לו חמשה חלקי אבנים, אחד לשמו של הקב"ה, ואחד לשמו (לו) של אהרן, ושלשה לשלשה אבות העולם. אמר אהרן לא אני גואל הדם עלי לפרוע ממנו אמר הקב"נ ולא לפני חרף וגדף עלי לפרוע ממנו:
ובילקוט, ר'דסכנין בש"ר לוי האבנים היו מתלקטות מאליהן. כתיב ומקלות הנגיד על שם שהיה רודה במקל. א"ר ברכיה ע"ש (לז) אתה בא אלי במקלות. זהו שאמר הכתוב נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחד אלהים לנגד עיניו. היה דודד מסתכל בגלית הפלשתי ורואה אותו גבור ומזויין בכל כלי זיין אמר מי יוכל לזה, כשראה אותו מחרף ומגדף אמר אני יכול לו מאחר שאינו נפחד מהקב"ה:
אתה בא אלי בחרב (כתוב ברמז תנ"ו). היום הזה יסגרך ה' בידי (כתוב ברמז תקע"ב):
וידעו כל הקהל הזה (כתוב ברמז תשנ"ה:
ותטבע האבן במצחו (כתוב ברמז ק"כ):
ויפל על פניו. לא היה צריך (לומר) [ליפול] אלא לאחריו והמלאך דחפו ונפל על פניו אמר הקב"ה הפה שחרף וגדף יסכר בעפר שנאמר טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון. ד"א למה נפל על פניו כדי שלא יצטער דודד לילך ולחתוך את ראשו. אלא נשתכר שנים עשר אמות וזרתים, כיצד מלא קומתו לפניו ומלא קומתו לאחריו וקומתו ו' אמות וזרת, ונפל על פניו בין רגליו של דוד שנאמר עד אשית אוביך הדום לרגליך. ד"א למה נפל על פניו שהיה דגון מצוייר על לבו, לקיים מה שנאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. ד"א לקיים ואויבי תתה לי עורף:
וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר וגו' בן מי זה הנער. ואל ידע ליה והא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים. אאבוה קא משאיל ליה. ולא ידע ליה והא כתיב והאיש בימי שאול בא באנשים ואמר רב ואי תימא ר' אבהו זה ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלסא. הכי אמר שאול אי מפרץ קאתי אי מזרח קאתי, אי מפרץ קאתי מלכא להוי שהמלך פורץ לעשות לו דרך. אי מזרח קאתי חשיבא בעלמא הוי. ומאי טעמא קא משאיל עליה דכתיב וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו ובשאול כתיב משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אמר ליה דואג עד שאתה משאיל עליו אם הגון למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל. מאי טעמא דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת, ממזר כתיב [מום זר]. מצרי ולא מצרית שאני הכא דדריש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק. מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, דתם קרי ליה נער והכא קרי ליה עלם הכי קאמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל עליה בבית המדררש. שאל אמרו לו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מקשי להו הני קשיותא אשתיקו בעי לאברוזי עליה מיד ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראל וכתיב הישמעלי, אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעלי ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והיינו דאמר דוד רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. אמר רבא אלי לא נאמר אלא אלינו מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ואמר עלי ועליך נאמרו שני מקראות הללו, וכתיב פתחת למוסרי שני מוסרות שהיו עלי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית:
רבי שמואל אמר יתרא ישמעאלי הוה ואת אמרת ישראלי אלא ישמעאלי היה ונכנס לבית המדרש ומצא את ישי שהיה יושב ודורש פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ כי אני אל ואין עוד מיד נתגייר ונתן לו בתו: