ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרנט
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מן השובת בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן המשומר. מכאן אמרו שדה שניטייבה בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שלה [בשביעית] וב"ה אומרים אוכלין. בית שמאי אומרים אין אוכלין מפירות שביעית בטובה וב"ה אומרים בטובה ושלא בטובה. ר' יהודה אומר חילוף הדברים זה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה. לכם ולא לאחרים. לאכלה ולא להביא ממנה מנחות ולא להביא ממנה נסכים, לך ולעבדך ולאמתך מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך יכול אין לי פירות שביעית מותרין אלא לעניים בלבד, כשהוא אומר לך ולעבדך ולאמתך הרי [בעלים] עשירים (ובעלי) ושפחות אמורים, אם כן למה נאמר ואכלו אביוני עמך עניים אוכלין אחר הבעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הבעור. דבר אחר ואכלו אביוני עמך הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה (אם כן למה נאמר לך ולעבדך ולאמתך פירות אדם לאדם פירות בהמה לבהמה). לשכירך מן הנכרים ולתושבך מן הנכרים, הגרים עמך להביא את האכסניא:
ולבהתך כל שיש לו בעור יש לו שביעית. ושי שיש לו שביעיתואין לו בעור. עיקר הלוף שוטה ועיקר הדנדנה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית והני לא כלו:
(במקום שנהגו) תנן התם שלש ארצות (הן) לבעור יהודה ועבר הירדן והגליל ושלש ארצות בכל אחת ואחת, ולמה אמרו שלשוכו' שיהו אוכלין כל אחת ואחת עד שיכלה האחרונה שבה. מנא ה"מ אמר קרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית וכו' וגמירי דאין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה. עד מתי (אוכלין) נהנין ושורפין] בקש ובתבן של שביעית עד שתרד רביעה שניה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בזמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן חבית וכו':
ולבהמתך מה תלמוד לומר ומה אם חיה שאינה ברשות אדם היא אוכלת בהמה שהיא ברשות אדם אינו דין שתאכל, אלו כן הייתי אומר יכניס לבהמה ותהא אוכלת לעולם הא מה אני מקיים בעור פירות שביעית בפירות אדם אבל בהמה תהא כאוכלת והולכת לעולם, תלמוד לומר ולבהמתך ולחיה מקיש בהמה לחיה שכל זמן שחיה אוכלת מן השדה בהמה אוכלת מתוך הבית וכו'. אשר בארצך מה שבארצך הן אוכלין לא מה שהואציא עקילס לעבדיו לפונתוס. אמר ר' שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מציאין לחוצה לארץ, תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בה את הצבע. כל תבואתה מלמד שאינה נאכלת אלא (מן) התבואה, מכאן אמרו מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית הפגין (משיזריעו) [משיזריחו]אוכל בהן פתו בשדה. כיחלו כונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. הבוסר (משתגע) [משגרע] אוכל בו פתו בשדה. הבאיש כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ושאר שני שבוע חייבין במעשרות. הזיתים מקום שעושין שלשת לוגין לסאה, הכניסו רביעית [לסאה] פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה. הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו, וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע חייבין במעשרות ושאר כל פירות האיל אינו רשאי לאכול מפגיהן לכבוש מהן לשלוק מהן למלוח מהן. אלא כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, לאכול ולא לעשות ממנו מלוגמא, ולא לעשות ממנו זלפין, ולא לעשות ממנו אספלנית, ולא לעשות ממנה אפיקטוזין:
וספרת לך בבית דין. שבע שבתות יכול שבע שבתות ימים תלמוד לומר שבע שבתות שנים. יכול יספור ז' שמטים זה אחר זה ויעשה יובל, תלמוד לומר שבעש שנים שבע פעמים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. ומנין שיספרו לשני שבוע תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. מנים שיספור לשני יובל, תלמוד לומר והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה, מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל תלמוד לומר והיו לך ימי שבע שבתות השנים. מנין עשה יובל אף על פי שאין השביעית תלמוד לומר והיו לך ימי גו' תשע וארבעים שנה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל ואין היובל נוהג אאם כן יש עמו שביעית:
והעברת שופר תרועה (כתוב ברמז תרמ"ו). ביום ולא בלילה. ביום הכפורים ואפילו בשבת. תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב. יכול [אף] תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם, תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי [בעשור לחודש] שאין תלמוד לומר בעשור לחודש ממשמע שנאמר ביה"כ איני יודע שיה"כ בעשור לחדש מה תלמוד לומר בעשור לחדש אלא בעשור [לחודש] דוחה את השבת בכל ארצכם ואין תרועת ראש השנה דוחה את השבת בכל ארצכם אלא בבית דין בלבד. באחד בתשרי ראש השנה ליובל. באחד בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם, הא מני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא דאמר מראש השנה חל יובל. דתניא וקדשתם את שנת החמשים שנה מה תלמוד לומר לפי שנאמר ביה"כ תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא מיה"כ ואילך תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. מכאן אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מראש השנה ועד יה"כ לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא היו משתעבדים לאדוניהם אלא אוכלין ושותין ושמחים ועטרותיהן בראשיהן כיון שהגיע יה"כ תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן. ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים:
וקדשת את שנת החמשים שנה ולא שנת חמשים ואחת. מכאן אמרו יובל אין עולה למנין שבוע. ר' יהודה אומר יובל עולה למנין שבוע. אמרו לו לר' יהודה הרי הוא אומר שש שנים תזרע שדך אם כן אינו אלא חמש. אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים והרי כאן ארבע אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע דילי נמי איכא לאוקמי בשאר שני שבוע. ר"א בר צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים, פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שלא בזמנו מקדשין אותו. ר' אלעזר בן עזריה אומר בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים. וקדשתם את שנת החמשים בשנים השביעית חביבה (כתוב ברמז רע"ו). וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יכול בארץ אין בחוצה לארץ לא, תלמוד לומר כי יובל הוא מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ אין הדרור נוהג ברץ אין נוהג בחוצה לארץ. תניא משגלו ראובן וגד וחצי שבט המנשי בטלו יובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן, יכול אפילו היו עליה והו מעורבין שבט יהודה בבנימין ושבט בנימין ביהודה יהא יובל נוהג, תלמוד לומר לכל יושביה בזמן שיושבין כתיקנן ולא בזמן שהן מעורבין:
וקראתם דרור אין דרור אלא חירות. אמר ר' יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא כאידרא ומסחר בכל מדינה. יובל היא אף על פי שלא שמטו ואף על פי שלא תקעו, יכול אף על פי שלא שלחו תלמוד לומר היא דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו ואף על פי שלא שמטו. יכול אף על פי שלא תקעו תלמוד לומר היא. אמר ר' יוסי וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר יובל היא אף על פי שלא שלחו ואינו יובל אלא אם כן תקעו. לפי שאפשר לעולם בלא שלוח עבדים ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. דבר אחר זו מסורה לבית דין וזו אין מסורה לבית דין, מאי דבר אחר וכי תימא אי אפשר דליכא חד בסוף העולם, דלא משלח קמ"ל דבר אחר. בשלמא לר' יוסי כדאמר טעמא, אלא לר' יהודה מאי טעמא, אמר קרא וקראתם דרור וקסבר מקרא נדרש לפניווכו'. דכ"ע מיהת דרור לשון חירות מאי משמע כי מדייר דיירא ומביל סחורתא בכל מדינתא, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים שלשתן מעכבין וקסברי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו. והכתיב יובל היא, דאפילו בחוצה לארץ. והכתיב בארץ, ההיא בזמן שנוהג דרור בארץ נוהג בחוצה לארץ ובזמן שאינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ:
ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו. אמר רבי אלעזר במה הכתוב מדבר אי במוכר עזמו הרי כבר אמרו ואי במכרוהו בית דין הרי כבר אמרו, הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתי שנים ושלש וארבע לפני היובל היובל מוציאו. מאי משמע אמר קרא איש איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין ואיצטריך למיכתב נרצע, דאי אשמעינן מכרוהו בית דין משום דלא מטא זמניה אבל נרצע דמטא זמניה אימא ליקנסיה, ואי אשמעינן נרצע דעבד ליה שש, אבל מכרוהו בית דין דלא עבד ליה שש אימא לא, צריכא. ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם, דאי כתב רחמנא לעולם הוה אמינא לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם ואי כתב רחמנא ושבתם הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד ליה שש אבל עבד ליה שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש, קא משמע לן לעולם לעולמו של יובל. דבר אחר ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו למה שהוחזקה משפחתו הוא שב דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר לאחוזתו ולמשפחתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיתה בידו, וכן הוא אומר בגאולה. תשובו לרבות את האשה: