ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תרכג
מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכוכותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזהמושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שרפה אלא פותח את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וכו'. מאי פתילה אמר רב מתנה פתילה של אבר, מנ"ל אתיא שרפה שרפה מעדת קרח וכו'. ר"א אומר אתיא שרפה שרפה מבני אהרן מה להלן שרפת נשמה וגוף קיים אף כאן. מאן דיליף מעדת קרח מנא ליה דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם שנשמתן נשרפת וגופן קיים. ואידך ההוא שרפה ממש הואי, ומאי בנפשותם שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם. דאמר ריש לקיש מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עליהם שר של נגיהנם שניו. ומאן דיליף מבני אהרן מנא ליה, דכתיב וימותו לפני ה' כעין מיתה. ואידך ההוא שרפה ממש הואי ומאי וימותו דאתחיל בהו מגואי כעין מיתה דתניא אבא יוסי בן דוסתאי אומר ב' חוטין של אש יצאו מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, נכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום. והכתיב ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם. ונילף מפריס הנשרפים מה להלן שרפה ממש אף כאן שרפה ממש מסתברא מאדם הוה ליה למילף שכן אדם חוטא נשמה פגול. אדרבא מפרים הנשרפים הוה ליה למילף שכן מכשיר לדורות, הנך נפישן. ומאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן ההוא שרפה ממש הואי. (ומאן דיליף מבני אהרן מאי טעמא לא יליף מעדת קרח, ההוא שרפה ממש הואי). ונילף מינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. וכי מאחר דאיכא דרב נחמן דרב נחמן גזרה שוה למה לי אי לאו גזרה שוה הוה אמינא שרפת נשמה וגוף קיים לאו שרפה היא כלל. ואי משום ואהבת לרעך כמוך לפיש ליה חבילי זמירותוכו' (כתוב ברמז תר"ל). ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתי, בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה תלמוד לומר דמיהם בם ולהלן דמיהם בם מה דמיהם בם האמור להלן סקילה אף דמיהם בם האמור כאן סקילה. עונש שמענו אזהרה לא שמענו תלמוד לומר ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא דיני נפשות בעשרים ושלשה. הרובע ונרבע בעשרים ושלשה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו, קא פסיק ותנא לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה. בשלמא רובע נקבה דכתיבוהרגת את האשה ואת הבהמה, אלא רובע זכר מנלן דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב ואפקיה רחמנא בלשון שוכב מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה אף נשכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה: