ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקעו
והקריב את השעיר החי. עד כאן זקוק להיות חי. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפרוים אחת בשנה ר' מאיר סבר חטאת אחת מסרתי לך ולא שני חטאות:
וסמך אהרן את שתי ידו. ויהו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה זבחי יחיד שאינם טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה, אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור. תנן סמיכה בשתי ידים מנא הני מילי, אמר ריש לקיש דאמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש, שמע ריש לקיש ואיקפד, א"ל אס"ד כל היכא דכתיב ידו תרתי משמע, למה לי למיכתב ידיו ידיו אקשי ליה כ"ד ידיו ידיו תביאינה ידיו רב לו בכל את ידיו, אישתיק, לבתר דנח דעתיה א"ל מ"ט לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי, בסמיכה נמי כתיב ויסמוך את ידיו עליו, סמיכה דבהמה קאמרי:
והתורה עליו. זה וידוי דברים כיצד מתודה אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', והם אומרים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עונות אלו זדונות. פשעים אלו מרדים. חטאות אלו שגגות. אין לי אלא [דאיהן אנוסיהן ספיק תם מנין, תלמוד לומר לעונות לכל עונות, [פשעיהם] לכל פשעיהם, [חטאתם] לכל חטאות. יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהן, תלמוד לומר ונתן אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות עמהן. מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים. חייבי אשמות תלוין פטורין. מנא הני מילי אמר אביי דכתיב והתודה עליו וגו' ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה. ואת פשעיהם לכל חטאתם למה לי, לאקושי חטאים לפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר. חייבי אשמות תלוין פטורין מנא הני מילי, דאמר קרא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר. ושלח ביד איש עתי להכשיר את הזר, פשיטא, מהו דתיכא כפרה כתיב ביה, קמ"ל. עתי שיהא מזומן, עתי ואפילו בשבת, למאי הלכתא שאם חלה שעיר מרכביבו על כתפו. כמאן דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו. אפילו תימא רבי נתן חולה שאני, עתי אפילו בטומאה למאי הילכתא, לומר שאם מיטמא משלחו נכנס לעזרה ומשלח:
ונשא השעיר עליו, עליו הוא נושא ואין שאר השעירים עמו ועל מה שאר השעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ואיזו היא טומאת מקדש וקדשיו ששאר שעירים מכפרין עליו [שוגגים], מזידין בטומאת מקדש וקדשיו הרי הן בשעיר הפנימי מכאן אמרו את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד. יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר שנאמר מלבד חטאת הכפורים, על מה שזה מכפר זה מכבר מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. את שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי ר"י, ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרים אבל לא שעירי ראשי חדשים וכו' (ברמז תקל"ג). ונשא השעיר עליו נוטל הקדוש ברוך הוא כל עונותיהם של ישראל ונותנן על עעו הרשע שנאמר ונשא השעיר עליו ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. את כל עונותם אמר עשו כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי, באותה שעה נוטל הקדוש ברוך הוא עונותם ונותנו על בגדיו ונעשו אדומים שנאמר מדוע אדום ללבושך, ישב ומכבסן עד שנעשו לבנים שנאמר לבושיה כתלג חור. אל ארץ גזרה (כתוב ברמז קט"ו). אברי שעיר המשתלח מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין. מאן דאמר מותרין דכתיב במדבר. ומאן דאמר אסורין דכתיב גזרה, ומאן דאמר אסורין האי מדבר מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא המדברה המדברה במדבר לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. ואידך האי גזרה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא אין גזרה אלא חתוכה. דבר אחר אין גזרה אלא דבר המתגזר ויורד, דבר אחר שמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר אני ה' אני גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן, אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה:
ובא אהרן אל אהל מועד. למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה. מאי טעמא אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום ואי כסדרן לא משכחת להו אלא ג' טבילות וששה קידושין. תניא אמר רבי יהודה מנין למש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט וגו' ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנלן. תנא דבי ר' ישמעאל קל וחומר ומה בגדי זהב שאין נכנס בהן לפני ולפנים טעון טבילה, בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אינו דין שטעון טבילה. איכא למיפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתו מרובה, נפלא ליה מדרבי דאמר רבי מנין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר כתנת בד קדש ילבש, הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. ואומר בגדי קדש הם ורחץ במים [הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה], וחמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין, תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן, מבגדי לבן לבגדי זהב מנלן. תנא דבי רבי ישמעאל קל וחומר ומה בגדי לבן שאין כפרתן מרובה טעון טבילה בגדי זהב שכפרתן מרובה אינו דין שטעון טבילה, איכא למיפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהן לפי ולפנים, היינו דקאמר ואומר בגדי קדש הם. אמר מר תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש האי בטבילה כתיב, אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מדרבי תנהו לקידוש. ונכתביה בלשון קידוש, הא קמ"ל דטבילה כקידוש מה קידוש במקום קדש אף טבילה במקום קדש. ור' יהודה קידוש מנא ליה, נפקא ליה מדרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר קל וחומר ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש. אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, תלמוד לומרובא אהרן אל אהל מועד שאין תלמוד לומר אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא להקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש:
והניחם שם מלמד שטעונין גניזה. ר' דוסא אומר כשרין הן לכהן הדיוט. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש בלשכת בית הפרוה, וחמש טבילות היו שם באותו היום, וכולם בקדש בבית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול ע"ג שער המים ובצד לשכתו היתה:
ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם עולתו קודמת לעולת העם כפרתו קודמת לכפרת העם. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה יקטיר אף בשבת יקטיר אף בטומאה:
והמשלח את השעיר וגו' המשלח מטמא בגדים ואין השולח מטמא בגדים. יכול משיצא חוץ לחומת העזרה תלמוד לומר (לעזאזל) [והמשלחח]. יכול (משהגיע) [עדשיגיע] לצוק תלמוד לומר והשלח. הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר לעזאזל וכבס אינו מטמא בגדים עד שהגיע לצוק. רבי שמעון אומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו וזורקו בבת ראש ומטמא בגדים. וכבס בגדיו ורחץ במים יכול גזרת המלך, תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה לא אמרתי אלא מפני טומאה מה אחר האמור להלן מפני טומאה אף אחר האמור כאן מפני טומאה: