ילקוט שמעוני/ויקרא/רמז תקסח

<< · ילקוט שמעוני · ויקרא · רמז תקסח · >>

ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו, אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מתחת זב לטמא אדם לטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים. מקום שנטמא אדם במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים, תלמוד לומר ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. וקל וחומר שיטמא אדם תחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא אדם תחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים, תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וגו' ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא. בגדים ואין אדם מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים. משכב במשכבו שאם נשבר טהור. והלא דין הוא ומה אם כלי חרס שאין לו טהרה מטומאתו אם נשבר טהור משכב שיש לו טהרה מטומאתו אם נשבר לא יהא טהור, לא אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אם נשבר לא יהא טהור, תלמוד לומר משכב במשכבו אם נשבר טהור:

במשכבו ולןא הגזול יכול שאני מוציא את הגנוב תלמוד לומר טמא, רבי ישמאעל אומר במשכבו ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול תלמוד לומר טמא, אמרו לו מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה, מביא אני את זה שנתיאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתיאשו הבעלים ממנו. משכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר יותר על שלש אצבעות, יכול שאני מוציא משלש למטה תלמוד לומר יטמא:

משכבו ולא בחבל היוצא מן המטה לא פחות מחמשה ולא יותר על עשרה. יכול שאני מוציא (את) מחמשה ועד עשרה תלמוד לומר טמא:

אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו בשעת מגען מטמא בגדים, פירש אין מטמא בגדים. וכבס יכול אף מחצלת הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול ולבן המיטמא בזב ומיטמא בנגעים, מנין גדול צבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר וטמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, נמצאת אומר כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים (נפרש) ואין מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו מה מטמא מטמא משקין להיות תחלה ואוכלין והידים להיות שניות ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס. והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יכול יהא טמא, תלמוד לומר אשר ישב עליו וכו' מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שישב עליו ונגע בו מנין עשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שיושב עליו והזב שם, לעשות ריקן כמלא מנין תלמוד לומר הכלי לעשות ריקן כמלא. אין לי אלא משכב ומושב, מרכב מנין, ודין הוא אם מצינו שלא חלק בין נושא לנשא [במשכב] ובמושב לא נחלוק בין נושא לנשא במרכב, מה לי לא חלק בין נושא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשעו לא נחלוק בין נשוא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשאו לא נחלוק בין נושא לנשא במרכב שהרי חלק מגעו ממשאו תלמוד לומר הכלי לרבות את המרכב. רבי חנינא בן גמליאל אומר אם בדרך שלא ירדה עליו טומאה יוצאת ממנו בדרך שירדה עליו טומאה אינו דין שתצא ממנו. לא מה לי החמיר במרכב הנושא שהרי הקל בזב הנושא תלמוד לומר הכלי לרבות את המרכב:

בבשר הזב, ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזימים ולא בטבעות אף על פי שאינם יוצאים, יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר וטמא. בבשר הזב ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו, קל וחומר לפורש מן הטהור שיהא טהור הא מה אני מקיים או בעצם אדם או בקבר, זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק. אם נאמר בזב למה נאמר במשכב ואם נאמר במשכב למה נאמר בזב מפני שיש בזב מה שאין במשכב ויש במשכב מה שאין בזב, הזב עושה משכב ואין המשכב עושה משכב. חבורי משכב טמאים חבורי הזב טהורין אם כן יש במשכב מה שאין בזב ובזב מה שאין במשכב, צריך לומר בזב וצריך לומר במשכב. וכי ירוק הזב בטהור יכול רקק ולא נגע בו תלמוד לומר בטהור עד שיגע בו. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו מנין, תלמוד לומר וכי ירוק הזב וכו':

יכול אף על פי שלא נגע, מהיכא תיתי, סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה מה התם דלא נגע אף הכא נמי דלא נגע קמ"ל. ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ, [אמר ר"לוכו'] אמר קרא בטהור מה שביד טהור טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע, אדם ליטמא בגדים לא ליטמא, מידי דהוה אמגע נבלה, אמר קרא בטהור טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן ואיזו זו מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ אם כן ליכתוב רחמנא באדם מאי בטוהר ש"מ תרתי. אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב תלמוד לומר מרכב ולא במשכב ומושב. אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף תלמוד לומר המרכב מרכב המיוחד, איזהו מרכב המיוחד (זהו האשתונית) [זהו האשקלוני] ומדוכה המדית ועביט הגמל וטפיטן של סוס [רי"א טפיטן של סוס] טמא מושב מפני שעומדים בקונפין אבל האוכף של נאקה טמא. מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו מושב לא חלק מגעו ממשאו. אין לי אלא בזמן שרכב עליו ונגע בו, מנין י' מרכבות זה על גב זה אפילו ע"ג אבן מסמא, תלמוד לומר כל המרכב אשר ירכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב. או יכול תחתיו של מרכב, ודין הוא מה אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע הא מה אני מקיים וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב:

והנושא אותם מה תלמוד לומר, שיכול אין לי טמא בגדים אלא מרכב בלבד משכב ומושב מנין, ודין הואומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים, גולל ודופק יוכיחו שמגען מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים, אף אתה אל תתמה על משכב ומושב שאף על פי שמגען מטמא בגדים [לא יהיה משאן מטמא בגדים], תלמוד לומר והנושא אותם לרבות משכב ומושב. ר' אלעזר אומר והנושא אותם מה תלמוד לומר שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד, מנין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה, תלמוד לומר והנושא אותם לרבות כל האמורים בענין:

בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאינו יוצא. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא:

וידיו לא שטף במים אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה, א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף [הא שטף טהור והא טבילה בעי, אלא ה"ק ואחר שלא שטף [הא שטף טהור והא טבילה בעי, אלא ה"ק [ואחר שלא שטף, טמא:

וידיו לא שטף במים מה תלמוד לומר לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים. יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר וידיו לא שטף במים מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בשרו בנראה פרט לבית הסתרים. מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו שלו, תלמוד לומר וידיו לא שטף אפילו לאחר מאה שנה:

וכלי חרש אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר תלמוד לומר וכלי חרש. אשר יגע בו הזב, יכול אפילו נגע בו מאחוריו יהא טמא, ודין הוא ומה אם מת החמור לא טימא כלי חרס מאחוריו זב הקל אינו דין שלא טימא כלי חרס מאחוריו. לא אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שעושה משכב ומושב, הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרס מאחוריו, תלמוד לומר אשר יגע בו (הזב) ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו. אחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו מה תלמוד לומר וכלי חרש אשר יגע בו (הזב ישבר) במגע שהוא ככלו הוי אומר זה הסיטו:

וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר' שמעון ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והרי כבר נאמר והנוגע בבשר בזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו אינו דין שיטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב. והלא דין הוא ומה אם במקום שעשה תחתיו משכב לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא יעשה על גביו מדף, תלמוד לומר וכל עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. קל וחומר שיעשה על גביו משכב, ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, תחתיו הוא עושה משכב ואין עושה על גביו משכב. קל וחומר שיעשה הוא תחתיו מדף, ומה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא משכב הוא עושה תחתיו ואין עושה מדף תחתיו. קל וחומר שלא יעשה תחתיו משכב, ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא מלמד שעושה תחתיו משכב:

וכי יטהר הזב מזובו כשיפסוק מזובו. מזובו ולא מנגעו. מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא ומה אם מטמא משכב ומושב לשתי ראיות לא יספור שבעה לשתי ראיות, זבה תוכיח שמטמאה משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת שבעה לשתי ראיות, אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שמטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות, תלמוד לומר מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. וספר לו, לעצמו, מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי [בלבד]. רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום השביעי בלבד. ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי שניהם אבל הלכה כר' אליעזר:

שבעת ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרין תלמוד לומר לטהרתו שתהא טהרתו אחת. וכבס בגדיו ורחץ בשרו מקיש כבוס בגדיו לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדים בנקיות הא למדנו שיש חציצה בכלים:

ורחץ בשרו במים חיים, זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים. והלא דין הוא ומה אם הזב שיאן טעון השזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ בשרו במים חיים זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים. יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים חיים בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולין בכל המימות. וטהר, מלטמא כ"ח במשא, בן עזאי אומר ומה אם במקום שלא אעשה את ולד הטומאה הקל (כולד טומאה החמור) כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל, עשה ולד הטומאה (חמור) [הקל] כולד הטומאה (החמור) [הקל] ולטמא באב הטומאה (החמור) [הקל]. מקום שעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור, אינו דין שנעשה את ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור. א"ל רבי יוסי הגלילי פרשהו, א"ל אין מפרשין לחכם. אמר ליה שונהו, א"ל אין שונין לחכם, חזר רבי יוסי הגלילי ופירש. ומה אם במקום שלא עשה את בגדים של המיטמאין בשרץ כבגדים בשרץ, עשה את כלי חרס בשרץ כאדם בשרץ. מקום שעשה את בגדים של המיטמאין בזב כבגדים בזב, אינו דין שנעשה את כלי חרס בזב כאדם בזב, תלמוד לומר וטהר מלטמא כלי חרס במשא:

וביום השמיני יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה. יקח לו, לעצמו, שאם הפרישם לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה. שתי תורים או שתי בני יונה חלופי תורין בני יונה וחלופי בני יונה תורין ואין חלופיהן עשירית האיפה. מנין שטובל הוא מבעוד יום, תלמוד לומר ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד כיצד בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה לו הערב שמש מלמד שטובל מבעוד יום:

ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה, שיפרישם הכהן אחד חטאת ואחד עולה. ומנין שאם הפרישן הוא יהא הפרשו הפרש תלמוד אחד לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן. וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבןומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש ראיות יביא ראה שתים לא יביא. או אינו אומר אלא ראה שתים יביא ראה שלש לא יביא והלא משראה שלש ראה שתים, האמה אני מקיים לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, הא כיצד ראה שלש יביא ראה שתים לא יביא:

ואיש כי תצא ממנו. אמר רב פפא נגע בשכבת זרע אי בכל שהוא או בכעדשה תנאי היא דתניא מנין לרבות לנוגע כשכבת זרע תלמוד לומר או איש. ופליגי תנאי בעלמא דאיכא למאן דאמר דון מינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ומינה מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה. ואיכא למאן דאמר דון מינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי בו אתרה מה רואה במשהו אף נוגע במשהו. אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ קא מרבי ליה דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קא מרבי ליה ודכולי עלמא דון מינה ומינה, שיילינהו לתנאי איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן:

בעא מיניה ר' אמי מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו, ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד דנפיק ממנו טומאה לחוץ ואפילו בקיסם נמי. אמר ליה ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. למימרא דנגיעה הוא אלא מעתה לא יסתור בזיבה, אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת וכו'. אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה, תלמוד לומר לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה אינה סותרת אלא יומה. א"ל גזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא עריבה בה שכבת זרע סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע אינה סותרת אלא יום אחד. איש פרט לקטן יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש:

כי תצא ממנו עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו, מכאן אמרו הזב ובעל קרי שהרגישו אוחזין באמה ובולעין את התרומה. שכבת זרע פרט למערה. ורחץ במים ואפילו במי מקוה. את כל בשרו מים שכל בשרו עולה בהן וכמה הוא אמה על אמה על רום שלש אמות נמצאת אומר שעור המקוה ארבעים סאה. בגד ועור אין לי אלא בגד ועור מנין לעשות שאר הכלים כבגד ועור תלמוד לומר וכל בגד וכל עור. ואם נפשך לומר, נאמרו בגד ועור בשרץ ונאמרו בגד ועור במת ונאמרו בגד ועור בשכבת זרע מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת עשה שאר כל הכלים כבגד ועור אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה שאר כלים כבגד ועור:

אשר יהיה עליו שכבת זרע, פרט לשכבת זרע שהכריחה. אשר יהיה עליו אף על מקצתו. שכבת זרע מה שכבת זרע האמור למטה כברייתה אף שכבת זרע האמור למעלה כברייתה פרט לשכבת זרע שנסרחה מכאן אמרו הולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה. ר' יוסי אומר משום ר' ישמאעל פעמים שהן ארבע עונות פעמים שהן חמש פעמים שהן שש. ור' עקיבא אומר לעולם חמש, אם יצאה עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. תניא אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד מנין לנדה תלמוד לומר ואשה, אלמא כי מרבה קרא בת יום אחד מרבה, ורמינהו אשה אשר ישכב איש אותה אין לי אלא אשה, בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין תלמוד לומר ואשה לרבות בת שלש שנים ויום אחד. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, בת שלש שנים ויום אחד הלכתא, בת יום אחד קרא, ומאחר דהלכתא קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא דתניא ואשה כי יזוב זוב דמה אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מנין, תלמוד לומר ואשה, למה לי ליגמר מנדה, צריכא דאי כתב רחמנא בנדה משום דכי חזיא חד יומא בעיא למיתב שבעה אבל זבה דאי חזיא יום אחד בשומרת יום כנגד יום סגי ליה אימא לא, צריכא. וליכתוב רחמנא בזבה ולא בעי בנדה ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה, אין הכי נמי אלא קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא מיעטתיה מי עטתיה חדא זימנא חד למעוטי משכבת זרע וחד למעוטי מדם. אשה פרט לקטנה אשר ישכב איש פרט לקטן. אותה פרט לכלה דברי רבי יהודה, א"ל לרבי יהודה וכי מה ראיה לכלה אלא אותה פרט לדבר אחר, שכבת זרע פרט למערה, אותה פרט לכלה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אותה פרט לשלא כדרכה קסבר רבי יהודה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ובהא קמיפלגי רבנן סברי שכבת זרע פרט להעראה, אותה לשלא כדרכה, ור' יהודה סבר שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא, אותה פרט לכלה:

ורחצו במים וטמאו עד הערב, מקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות אף רחיצתה בנקיות, מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה, מה רחיצתו פרט לבית הסתרים אף רחיצתה פרט לבית הסתרים. רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר ורחצו במים וטמאו עד הערב אי משום נוגע בשכבת זרע הרי נוגע בשכבת זרע אמור, ומה תלמוד לומר ורחצו במים וטמאו עד הערב וכי מפני שהיא בבית הסתרים והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים אלא גזירת מלך היא אפילו כל שהו לכך נאמר ורחצו במים וטמאו עד הערב. אשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה תלמוד לומר ואשה, מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה. כי תהיה מן הדבור ואילך. כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה מלמד שכל דם שרואה אינה אלא מן המקור. יכול כל מראה זוב שתהא זבה תהא טמאה, תלמוד לומר דם, אי דם אין לי אלא מראית דם אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים אף במימי תלתן ואבטיח וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין. כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. תנו רבנן בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה זבה מנין תלמוד לומר זובה, פולטת שכבת זרע מנין תלמוד לומר יהיה. רבי שמעון אומר דיה כבועלה מה בועל אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ וכגון שהטבילה במטה ואינה מתהפכת:

אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה מיבעי ליה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי אמר ר' ירמיה ומודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. רב אשי אמר שמואל דאמר כרבי נחמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הרואה דם בשפורפרת מהו, בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת או דילמא האי בשרה מלמד שנטמאה בפנים כבחוץ ואפילו בשפופרת, א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת, והא האי בבשרה מלמד שמטמאה מבפנים כבחוץ, אם כן נימא קרא בבשר מאי בבשרה, שמע מינה תרתי. בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ והלא דין הוא ומה אם הזב שטעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ, תלמוד לומר בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ:

שבעת ימים תהיה בנדתה, כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה ואיתקש יולדת לנדה היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה. שבעת ימים בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה, יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, תלמוד לומר תהיה ואף על פי שאינה רואה, אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד לומר תהיה לרובת את הלילות, יכול בין סמוכין בין מפוזרין, תלמוד לומר תהיה תהא בהוייתן אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה. וכל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא נוגע בה מטמא בגדים במגע, הין אם אין מטמא במשכב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר וכל הנוגע בה יטמא עד הערב, שיכול יהא נוגע בה מטמא אדם וכלי חרס. והלא דין הוא הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא מה נוגע בזב אין מטמא אדם וכלי חרס אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרס, לא אם אמרת בנוגע בזב שאין מטמא אדם לטמא אדם במקום אחר תאמר בנוגע בנדה שמטמא אדם לטמא אדם במקום אחר, הואיל ומטמא אדם לטמא אדם במקום אחר יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר וכל הנוגע בהיטמא עד הערב אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס:

וכל (המשכב) אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכלאשר תשב עליו יטמא, יכול תטמא משכב שיאן מיוחד לשכביה ומושב שאין מיוחד לישיבה, הרי הוא אומר למטה וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנודע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדי מה למטה אין מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה. יכול לענין לטמא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אבל לענין ליטמא תיטמא את הכל שהרבה מיטמאין ואין מטמאין, תלמוד לומר עליו, עליו אמור לענין לטמא עליו אמור לענין ליטמא, מה עליו האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב המיוחד לשכיבה ולישיבה אף עליו האמור לענין ליטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב הראוי לשכיבה ולישיבה. ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו. או על הכלי אשר היא יושבת עליו (או) [אף] על מקצתו, מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו (ומצקצת) [רוב] הטהור על טמא או על מקצתו בין בזב בין במשכב טמא. מקצת טמא על הטהור או על מקצתו ומקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור. ר' שמעון אומר מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור. משכב זה משכב [אר היא יושבת עליו זה המשכן] (שהוא) כלי (מרכב) זה מרכב (יושב עליו זה המושב) שנאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב:

ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות. ואם שכב ישכב לרבות את המערה. איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואם שכב ישכב. איש. אותה פרט למצורעת, והלא דין הוא ומה נידה שאינה מטמאה בביאה מטמאה את בועלה, מצורעת שמטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה, תלמוד לומר אותה פרט למצורעת. אמר אביי הכל מודין בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולך ממזר. נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין, סוטה נמי תצפסי בה קידושין. תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר, ואביי שומרת יבם מספרא ליה אי כרב אי כשמואל. תניא ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה תלמוד לומר יטמא שבעת ימים, מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף הוא עושה משכב ומושב [לטמא אדם] לטמא בגדים תלמוד לומר ותהי נדתה עליו וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין תלמוד לומר וכל המשכב ומה תלמוד לומר וכל המכב, נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה [לטומאה קלה] דלא ליטמי אדם לטמויי בגדים אבל אדם ובגדים מטמא, אמר רב אסי יטמא טומאה קלה משמע. אימא ותהי נדתה עליו כלל, וכל המשכב פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט משכב ומושב אין מידי אחרינא לא. אמר אביי וטמא שבעת ימים הפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט. רבא אמר לעולם דנין וכל ריבויא הוא. ואימא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם לטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו [לטמא אדם] לטמא בגדים לקולא, א"ק עליו, להטעינו מטשמע:

בעא מיניה ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבדי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא יפרוש מיד מנלן. אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. אשכחן עשה לא תעשה מנלן. אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב לגלות ערותה לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך אל תגש בי. נתקו מטומאה חמורה ותלאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין, נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד, נמצאת אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה תחת הכר או בין כר לחברו אם כנגדה נתונה טמאה מפני שמטמא את המנה ומטמא את הככר, שלא כנגדו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים. וטמא שבעת ימים שיספור שבעה לביאה האחרונה, והוא דיןהוא מטמא במת ומטמא בנדה מהמת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה אף כשהוא מטמא בנדה אינו סופר שבעה אלא לביאה אחרונה. או כלך לדרך זו היא מיטמא ומטמא את בועלה מה היא אינה סופרת שבעה אי אפשר לראיה ראשונה אף הוא לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שממקום אחר ואל יוכיהו דמים שהן מנופה. או כלך לדרך זו דנין טומאה שמחמת דמים מטומאה שמחמת דמים ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים, תלמוד לומר וטמאה שבעת ימים שיספור שבעה לביאה אחרונה:

אשר ישכב עליו אשר ישב עליו יטמא יכול יטמא משכב שאין מיוחד לשכיבה ומושב שאין מיוחד לישיבה, לא מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה. יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והא יטמאו טומאה קלה, תלמוד לומר המשכב ריבה. אין לי אלא משכב מנין לרבות את המרכב ואת המשב, תלמוד לומר וכל המשכב אין לי אלא בזמן ששכב עליו ונגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר וכל המשכב. אשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו. אשה בין גירות בין שפחה בין משוחררת ובין בת ישראל. כי יזוב זוב דמה דמה מהמת עצמה ולא דמה מחמת הולד. אתה אמר ולא מחמת הולד או אינו אלא ולא מחמת אונס, כשהוא אומר זוב הרי אונס אמור הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת הילד. ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס, מטהר אני בולד שיש טהרה לאחריו ומטמא אני באונס שיאן טהרה לאחריו. אדרבה מטהר אני באונס שכן אונס בזב טהור, השתא מיהא באשה קיימינין ואונס באשה לא אשכחן, ואי תימא מאי דעתך לטהר באונס ולטמא בולד אין לך אונס גדול מולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה מהמת עצמה ולא מחמת ולד. אתה אומר ואל מחמת ולד או אינו אלא מחמת אונס, כשהוא אומר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים זובה, זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אמר (אבי) [אבוה דשמואל] א"ק וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי, אי לאו דמה. הוה אמינא כנדתה ולא כזיבתה ואפילו בשופי קמ"ל. כמה יהא קשוי ויהא תלוי בולד, רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום, רבי יהודה אומר דיה חדשה. ר' יוסי ור"ש אומרים אין קשוי יותר משתי שבתות, לפיכך אם קשתה שבעה עשר דשלשה ראשונים ראוין לזיבה וילדה בזב, ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהן שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ארבעה עשר של הנקבה אבל אי אפשר שתקשה עשים וששה מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב, ויש רואה מאה יום ואינה זבה בהם, שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנוה ושמונים של נקבה ושבעה לנדה ושנים לאחר הנדה. תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל הרואה שלשה ימים בתחלה יכול תהא זבה תלמוד לומר על נדתה סמוך לנדתה. ואין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין, תלמוד לומר או כי תזוב. אין לי אלא יום אחד מנין לרבות שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה. אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירה וראוי לזיבה וכו'. ומנין לרבות אחד עשר תלמוד לומר בלא עת נדתה. יכול שאני מרבה אף שנים עשר, אמרת לאו, מה ראית לרבות אחד עשר להוציא שנים עשר, מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב. ואין לי אלא שלשה ימים שני ימים מנין, תלמוד לומר ימי. יום אחד מנין, תלמוד לומר כל ימי:

טמאה מלמד שמטמאה את בועלה. היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל. שיכול והלא דין הוא ומה היא שאינה מטמאה בראיות כבימים מטמאה את בועלה הוא שמטמא בראות כבימים אינו דין שמטמא את מה שבועל, תלמוד לומר היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל. ומנין שהוא עושה משכב ומושב, תלמוד לומר במשכב כבמשכב נדתה. ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין תלמוד לומר ימי. יום אחד מנין תלמוד לומר כל ימי. ומנין שסופרת אחד לאחד תלמוד לומר יהיה לה. יכול תספור שבעה לשנים ודין הוא ומה הוא שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים היא שסופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשנים, תלמוד לומר יהיה לה אינה סופרת אלא יום אחד בין לאחד בין לשנים. א"ל ר' ישמעיה לרבי אבא ואימא כי חזא ביממא תהא זבה בליליא תהוי נדה. א"ל עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה וסמוך לנדתה אימת בליליא הוא וקא קוי לה זבה. ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. רבי יהודה בן בתירא אומר שתי מדות אחת מדה (קלה) [כלה] ואחת מדה שאינה (קלה) [כלה] מודדין במדה (קלה) [כלה] ואין מודדין במדה שאינה (קלה) [כלה]. רבי נחמיה אומר למה בא הכתוב לפתוח או לנעול לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אתה אומר ימים עשרה אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא רבוא כשאתה אומר ימים שנים פתחת. רבי מונא אומר משום ר' יהודה ימים שנים. או יכול ימים הרבה אם מרובין הן למה נאמר רבים הא לא דבר אלא בימים מעוטים וכמה הן הוי אומר שנים. רבים שלשה, יכול רבים עשרה, אמר ימים ואמר רבים מה ימים מעוט ימים שנים אף רבים מעוט רבים שלשה, יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד רבים הללו יהו מרובים על השנים וכמה הן הוי אומר שלשה:

כטומאת נדתה ולא כימי נדתה. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא עשה את טומאת המיטמא כמטמא עשה את ימי המיטמא כמטמא מקום שעשה את טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שנעשה את ימי המיטמא כמטמא, תלמוד לומר כטומאת נדתה ולא כימי נדתה. וכל הנוגע בם יטמא, על ידי חבוריהן:

ואם טהרה מזוכה כשתפסוק מזובה. מזבה ולא מנגעה, מזובה ולא מלידתה:

וספרה לה אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה:

מג שבעת ימים. יכול בין סמוכין בין מפוזרין תלמוד לומר ואחר תטהר אחר אחר לכולן. ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר בין שטבלה טהורה לעסוק בטהרות, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק. א"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלו ביממא דשביעאה, א"ל משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו'. אביי אמר בלידה אין קושי סתר בזיבה ואינה עולה, רבא אמר אינה סותרת ועולה, לאביי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מזובה ולא מנגעה מזובה ולא מלידתה. ואביי תני חדא מזובה ולא מנגעה. ורבא האי מאי אי אמרת בשלמא מזובה ולא מלידתה איצטריכא ליה לידה תנא ניעה אטו לידה, אלא אי אמרת ולא מנגעה האי מוכי יטהר הזב מזובו נפקא מזובו ולא מנגעו, ואביי חד בזב וחד בזבה, וצריכי דאי כתב רחמנא בזב משום דלא מטמא באונס אבל זבה דמטמאה באונס אימא לא. ואי כתב רחמנא בזבה משום דלא מטמאה בראיות כבימים אבל זב אימא לא צריכא:

וביום השמיני. יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ביום ולא בלילה. תקח לה לעצמה שאם הפרישתן לזיבתה ראשונה לא תביאם לזיבתה שניה. שתי תורים או שני בני יונה חלופי תורין בני יונה חלופי בני יוני תורין ואין חלופיהן עשיריה האיפה, מנין שטובלת מבעוד יום תלמוד לומר והביאה אותם אל הכהן (אל פני ה') אל פתח אהל מועד כיצד היא באה אל פתח אהל מועד אאם כן היה לה הערב שמש מלמד שטובלת מבעוד יום:

ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין אם הפרישתן היא יהא הפרשן הפרש תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם. אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשת אלא בלקיחת בעלים או בעשית כהן. אמר רב שימי בר אשי מ"ט דרב חסדא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה וגו' ועשה הכהן וגו' או בלקיחת בעלים או בעשית כהן. מיתיבי ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת וכו':

והזרתם את בני ישראל. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל וכתיב והרואה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן. והזרתם את בני ישראל מטמאתם הרי זו אזהרה, ולא ימותו בטמאתם הרי זו עונש. בטמאם את משכני אשר בתוכם אף על פי שהן טאמים שכינה ביניהם:

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. זה הרואה ראיה אחת שהוא כבעל קרי שטובל ואוכל את פסחו לערב: