ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקלז

<< · ילקוט שמעוני · דברים · רמז תתקלז · >>

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים. וכי מה ענין זה לזה, סמכו הענין לו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והרי דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא (בפניו) [שלא בפניו] של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה. בדרך בשעת טרופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם, אלא שתלה [הכתוב] הכל ללמדך שכל זמן שהדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם (שנאמר) [וכה"א] ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים:

כי תשה ברעך אין לי אלא מלוה, מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות, תלמוד לומר משאת מאומה. לא תבא אל ביתויכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ, תלמוד לומר לעבוט עבוטו בחוץ. לא ימשכננו בחוץ אבל ימשכננו מבפנים, תלמוד לומר בחוץ תעמוד, כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד. ואם איש עני אין לי אלא עני, עשיר מנין, תלמוד לומר ואם איש, א"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע ע"י עני יותר מן העשיר. לא תשכב בעבוטו שלא תשכב ועבוטו עמך. תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לבית ערב שנאמר לקח בגדו כי ערב זר. דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף לשכר פונדק לשכר דיוקנאות. יכול [אפילו] זקפן עליו במלוה, תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה, נאמר משאת ונאמר מאומה. ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ועבוטו אצלך ואם עשיר הוא שכב ועבוטו אצלך. אמר אביי כל מיללתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר לא מהני מידי והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא דקנייה למשכון, א"ל רבא שאני התם דא"ק השב תשיב לו את העבוט. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא תשיב לו הוה אמינא איסורא דעבד עבד ואי בעי נהדר ואי לא בעי לא נהדר, קמ"ל. השב תשיב (כתוב ברמז שנ"א):

אמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרו של אדם להוציא פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. המלוה את חברו הרי זה לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. היו לו שני כלים נוטל אחד (ומחזיר) [ומניח] אחד. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד (ששים) [שלשים] יום מכאן ואילך מוכרן בבית דין. אמר שמואל ושליח בית דין מנתח נתוחי אין משכנו לא וכו', תנאי היא דתניא שליח בית דין שבא למשכנו הרי זה לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד וגו'. ותניא אידך בעל חוב שבא למשכנו לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד, ושליח בית דין שבא למשכנו נכנס לביתו ונוטל משכונו, וכשהוא ממשכנו לא ימש כננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, ונותן מטה [ומטה] ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני, לו אבל לא לאתו ולבניו. הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש איצטלא שוה [מאה] מנה מפשיטין אותו ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו דברי רבי ישמעאל, ורבי עקיבא אומר כל ישראל ראויים לאותה איצטלא. מטה ומטה תרתי למה לי, חדא לאכול עלה וחדא לישן עלה דאמר שמואל כל מילי ידעינן אסותייהו בר מהני תלת מילי, מאן דאכיל אהינא (דתמרים) [מרירא] אליבוא דריקנא, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא [רטיבוא] אחרציה, ומאן דאכיל לחמא ולא מסגי ארבע אמות. ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד (והאיש) אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט איני יודע שהוא איש, מה תלמוד לומר והאיש, לרבות שליח ב"ד, מאי לאו לרבות ליכנס כלוה, לא לרבות שליח בית דין בחוץ כמלוה. השב תשיב לו את העבוט מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. סגוס בלילה ומחרישה ביום, אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה. ושכב בשמלתו וברכך מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך את מבורך ואם לאו לא תהא מבורך, תלמוד לומר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך מלמד שהצדקה עולה עד לפני כסא הכבוד שנאמר צדק לפניו יהלך. ויחזרו בהקדש ק"ו מבעל חוב, ומה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין, אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. תניא רבי אומר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא, שלא תהא שביעית משמטת, ואם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר עליו ורבי מאיר אומר עובר וכו', והכא במאי עסקינן שהרהינו אצלו, וקמפלגי בדר' יצחק דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו, מכאן לבעל חוב שקונה משכון. תנא קמא סבר הני מילי ישראל מישראל דקריא ביה ולך תהיה צדקה, אבל ישראל מנכרי לא קני. ור' מאיר סבר ק"ו ישראל מישראל קנה ישראל מנכרי לא כל שכן. הלוהו על המשכון אין שביעית משמטתו דקנה ליה כדר' יצחק וכו' (כדלעיל). אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. איתיביה רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת, התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו':

ולך תהיה צדקה. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו [ואוצרות אבותיו] בשני בצורת, חברו עליואחיו ובית אביו ואמרו לו אבות אבותיך גנזו אוצרות ואבותיך הוסיפו עליהן ואתה מבקש לבזבזן, אמר להן אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר שנאמר ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם בא שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך (כתוב בישעיה ברמז ק"ט). לא תעשוק וביומו תתן שכרו (כתוב ברמז תר"ו ותר"ז ותר"ח):

לא תעשוק, מכלל שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, גרדי וסורק מנין, תלמוד לומר לא תעשוק מכל מקום, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. מאחיך ולא מאחרים. או מגרך זה גר צדק, (מלמד שעובר עליו בשני לאוין, ר' יוסי בר ר' יהודה אומר) [בשעריך זה גר תושב, א"ל אלא שכר אדם מנין לרבות שכר בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך מלמד שכולן עוברים בכל השמות האלו. ר' יוסי בר"י אומר גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין. בהמה וכלים אין בהם אלא] משום בל תעשוק:

ביומו תתן שכרו. מלמד ששכיר לילה גובה כל כל היום, ושכיר יום גובה כל הלילה מנין (אם פסק עמו), תלמוד לומר לא תלין ולא תבא עליו השמש. (כי עני הוא) [ואליו הוא נושא את נפשו] פרט לשפסק עמו. ואליו הוא נושא את נפשו וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו לא שתתן לו שכרו בו ביום, א"כ למה נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו. ולא יקרא עליך אל ה' יכול מצוה שלא לקרות, תלמוד לומר וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לקרות, תלמוד לומר ולא יקרא עליך אל ה', יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לא יקרא עליך לא יהיה בך חטא, תלמוד לומר והיה בך חטא מכל מקום, אם כן למה נאמר וקרא עליך אל ה' ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא. זה שאמר הכתוב לדוד אליך ה' נפשי אשא ומה אם הפועל שהוא שכרו וחייב לו כתיב ואליו הוא נושא את נפשו, אנו שנפשנו תלויות בו על אחת כמה וכמה. לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר, על אחת כמה וכמה. לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים [ובנים בעון אבות] הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא וכו' (כתוב ברמז ר"צ). אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי, בנים להדדי מנלן, אם כן ליכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי על בנים דאפילו בנים להדדי, אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן וכו' אם כן ליכתוב קרא ובן על אבות אי נמי הם על אבות, מאי ובנים דאפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן, אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם. אשכחן לחובה, לזכות מנלן, אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות. אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנלן, אמר קרא משפט אחד יהיה לכם. כשהוא אומר ובנים לרבות הקרובים, ואלו הן הקרובים אחיו ואחי איו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו. איש בחטאו יומתו אבות מתים בעון עצמן (וכן הבנים) [ובנים מתים בעון אבותם]. מר בריה דרבינא אמר אמר קרא לא יומתו אבות על בנים [לא יומתו ע"פ אבות] שאין להם חייס בנים, דאי ס"ד לכדאמרן לא יומתו אבות בעדות בנים, ליכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם, מאי בנים ש"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים. אלא מעתה ובנים לא יומתו על אבות הכי נמי לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות, אלא מעתה גר הכי נמי דפסול לעדות, אמרי הכי השתא גר נהי דאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה לאפוקי עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה וכו'. כתיב ותקח (את שני בני) רצפה בת איה וגו' למטה וכו'. כתיב ותקח (את שני בני) רצפה בת איה וגו' והכתיב לא יומתו אבות על בנים, אר"י מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שתתקדש שם שמים בפרהסיא וכו':

לא תטה משפט גר יתום, מה אני צריך והלא כבר נאמר לא תטה משפט ולא תכיר פנים, מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין. ולא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ואפילו היא כמרתא בת ביתוס. רבי שמעון אומר דברים שאתה חובל באיש אית את מחזיר לאשה שלא תהא הולך ובא אצלה כדי להשיאה שם רע (כתוב ברמז תתי"ג):

כי תקצור קצירך, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו אמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה, אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו וזה שלא לדעתנו אלו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו, אמר ליה הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' קבע לו הכתוב ברכה, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שלא מתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. כיוצא בו אם נפש אחת תחטא בשגגה, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לחטוא וחטא [מעלין עליו כאלו חטא, המתכוון לחטוא וחטא] על אחת כמה וכמה (כתוב ברמז תע"ט). תניא בשדה פרט לטמון דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמון, לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר אין ה"נ, אלא בשדה ל"ל, מיבעי ליה לרבות שכחת קמה, ורבנן שכחת קמה מנא להו נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך, ור"י, מיבעי ליה לכדר' אבהו אמר ר' אלעזר דאמר פרט (לששכח) [לשצפו] עומרין לתוך שדה חברו, ורבנן מבשדה בשדך, ורבי יהודה בשדה בשדך לא משמע ליה. ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי (חצרי) [שדי] זכתה לו, אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ותיקני ליה שדהו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוהו כו' יכול לא יהא שכחה, תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה, בשדה ושכחת ולא בעיר, והכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה [מ"ט] כיון דקאי גבה הויא ליה חצרו וזכתה ליה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ"ט דליתיה גביה דלזכי ביה, ממאי דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה, אמר קרא לא תשוב לקחתו, לרבות שכחת העיר, האי מיבעיא ליה ללאו, א"כ לימא קרא לא תקחנו, מאי לא תשוב לרבות שכחת העיר. ואכתי מיבעי ליה לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו שכחה שהוא בבל תשוב, זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה אינו בבל תשוב אינו שכחה. אמר ר' אשי אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר (כתוב ברמז תראש השנה):

כי תקצור, פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה, קצירך פרט לשקצרוה נכרים. מכאן אמרו נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, רבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור. קצירך [פרט לאחרים. קצירך] פרט להקדש. כשתמצי לומר קצרה הקדש ולקח ישראל פטורה, קצר נכרי ולקח ישראל פטורה. רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר יש לו עומר ויש לו שכחה, וכל זמן שאין לו קציר אין לו עומר ואין לו שכחה, כשתמצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל פטורה, קצר נכרי ולקח ישראל פטור. בשדך פרט למעמר בשדה חברו דברי רבי מאיר, וחכמים מחייבין, מכאן אתה אומר העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בע"ה שכחו בע"ה ולא שכחוהו פועלין, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה. ושכחת עומר ולא (הרגיש) [הגדיש] יכול אף (לא) שכחו (פועלים) [יותר] משנים תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, מכאן אמרו שני [עומרים שכחה ג' אינם שכחה, שני] צבורי זיתים וחרובים שכחה שלשה אינן שכחה. שני גרגרים פרט שלשה אינן פרט. בשדה פרט לטמונין דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמונין. בשדה לרבות את הקמה, שהיה בדין ומה עומר שהורע כח עני בו יש לו שכחה קמה שיפה כח עני בה אינו דין שיש לו שכחה, לא אם אמרת בעומר שאינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, תאמר בקמה שהיא מצלת את העומר ואת הקמה, תלמוד לומר בשדה לרבות את הקמה. לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות, מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודין שאין שכחה. לא תשוב לקחתו כלו כאחד, וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים, מכאן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. שני עומרים ובהן סאתים רבי גמליאל אומר לבעל הבית, וחכמים אומרים לעניים, א"ל ר"ג [וכי מרוב העמרים יופי כחו של בע"ה או הורע כחו אמרו לו יופי כחו, אמר להם] ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים וכו'. לא תשוב לקחתו מכאן אמר רבי ישמעאל שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים, ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע ומצאו עני ונתפרנס בה מעלה עליו הכ תוב כאלו זכה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, והרי דברים קל וחומר ומה מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שמתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה:

כי תחבוט זיתך. הראשונים היו חובטין זיתיהן והיו נוהגין בו עין יפה, מכאן אמרו הזית שהוא עומד (על) [בין] ג' שורות של (ג') [שני] מלבנין ושכחו אינן שכחה, זיתך פרטלאחרים. זיתך פרט להקדש. לא תפאר לא תפאר לעני, מכאן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט או שמניח את האחד והאחד לא או שמסייע לאחד מהן הרי זה גוזל את העניים, ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולם. אחריך מלמד שיש לו שכחה. אחריך מלמד שיש לו פאה. לגר ליתום נאמר כאן גר יתום ונאמר להלן גר יתום, מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים. כי תבצור כרמך, מכאן היה ר' אליעזר אומר כרם שכלו עוללות לבעל הבית, רבי עקיבא אמר לעניים. לא תעולל איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף. יש לו כתף ואין לו נטף נטף ואין לו כתף הרי הוא של בעל הבית ואם הרי הן של עניים. אחריך מלמד שיש לו שכחה. [אחריך] מלמד שיש לו פאה, מכאן אמרו איזהו היא שכחה, בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, וברגליות משיעבור הימנה. לגר ליתום נאמר כאן גר ויתום ונאמר להלן גר ויתום מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים:

כי יהיה ריב בין אנשים אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' מי גרם ללוט לפרוש מאותו צדיק הוי אומר זו מריבה. ועמדו שני אנשים אשר להם הריב מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה. בין אנשים אין מנין, תלמוד לומר ונגשו אל המשפט. ושפטום בעל כרחם. והצדיקו וגו' יכול כל מרשיעין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע (אלו) [איזו] הן הלוקין, תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה אף כל שהוא מצות לא תעשה לוקה, או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה, תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שרין בה קום עשה הרי הוא לוקה, רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק (והרשיעו את הרשע) צדקהו כדי שלא ילקה. מכות בשלשה מנהני מילי, אמר רב הונא דאמר קרא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. אלא מעתה והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה כדעולא דאמר עולא/רמז לעדים זוממין מן התורה מנין, מנין והא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, אלא/רמז לעדים זוממין שלוקין (מן התורה) מנין דכתיב והצדיקו את הצדיק וגו' והיה אם בן הכות הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק (והצדיקו את הרשע) ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה משום לא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ואשלשה, מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקום במקום מיתה עומדת, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי הכי אומדנא ל"ל למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך בעידנא דכי מחית אגבא דחייא קא מחית. אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין (אומדין) [מכין אותו] אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן תמני סרי למחייה עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחי אגבא דחייא קא מחי, אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינן וליכא. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהן, העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנהני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות ב"ד מה להלן אין מיתה לחצאין אף כאן אין מלקות לחצאין, רבא אמר בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליו ורצועה של עגל בידו כפולה אחד לשנים ושנים (לארכו) [לארבעה] ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה ידה טפח [ורחבה טפח וראשה] מגעת על פי כריסו ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו, ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו, והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך, וחוזר לתחלת המקרא [ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא] אם מת תחת ידו פטור, הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו, נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים. אמר רב ששת משום רבי אליעזר בן עזריה מנין לרצועה שהיא של עגל דכתיב ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור. ושתי רצועות עולות ויורדות בו תנא של חמור כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ידע שור קונהו וגו' אמר הקב"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו. מלקין אותו שליש מלפניו דאמר קרא והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו, רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחוריו. מנין לרצועה שהיא מוכפלת דכתיב והפילו, האי מיבעי ליה לגופיה, א"כ ליכתוב קרא יטהו מאי והפילו ש"מ תרתי. תנו רבנן כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו דמידליא טובא, וכשהוא מכה מכה בידו אחת דאתיא מרזיא. תנו רבנן אין מעמידין חזנין חסירי כח ויתירי מדע, רבי יהודה אומר אפילו יתירי כח וחסירי מדע, אמר רבא כוותיה דר"י מסתברא דכתיב לא יוסיף פן יוסיף, אי אמרת בשלמא חסירי מדע היינו דאיצטריך לאזהורי [אלא אי אמרת יתירי מדע מי צריך לאזהורי], ורבנן אין מזרזין אלא למזורזין. תנו רבנן גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו, בזמן שמכה מרובה מאריך, מכה מועטת מקצר, והאנן תנן חוזר לתחלת המקרא, מצוה לצמצם ואם לא צמצם חוזר לתחלת המקרא:

והפילו השופט מלמד שאין מלקין מעומד. והכהו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. לפניו שיהא לוקה ועיניו בו ולא שיהא לוקה ועיניו בדבר אחר, יכול יהא לוקה ומת תלמוד לומר כדי רשעתו אין לוקה ומת. יכול יהא לוקה ומשלם תלמוד כדי רשעתו אין לוקה ומשלם. מעידנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין. שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר"מ, וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא ר"מ מאי טעמא, אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כאן לוקה ומשלם, מה למוציא שם רע שכן קנס, סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא. וכמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים, ר"י אומר ארבעים שלימות, והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו. מ"ט דתנא קמא אי כתיב ארבעים במספר ה"א ארבעים במנין, השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא (סומך) [סוכם] את ארבעים. אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דמקמי ס"ת קיימי ומקמי גברא רבה לא קיימי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו להו חדא. בין כתפיו מאי קראה מה המכות האלה בין ידיך וגו', ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן כתיב. מכה רבה אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, תלמוד לומר לא יוסיף, א"כ מה תלמוד לומר מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה. אמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור, מ"ט ונקלה והא נקלה. תנו רבנן אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו, לכשיצא מב"ד קלה מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר בבית דין. אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצתן ואמדו שאינו יכול לקבל ארבעים פטור (שנאמר ונקלה אחיך לעיניך). כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך דברי רבי חנניא בן גמליאל. ואמר ר' חנניא בן גמליאל ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת לו, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי (שמואל) [שמעון] אומר ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו'. ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ר"ש ברי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן הפורש ממנו עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות: