ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקלח

<< · ילקוט שמעוני · דברים · רמז תתקלח · >>

ארבעים יכנו ולא על הקרקע. יכנו ולא על כסותו. יכנו אין מלקין שנים כאחד. לא יוסיף אם היה מוסיף עובר על לא תעשה, אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד מנין, תלמוד לומר (לא) [פן] יוסיף מ"מ. מכה רבה אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, תלמוד לומר על אלה, א"כ למה נאמר מכה רבה מלמד שאין הראשונה מכה רבה. רבי [יהודה] אומר הרי הוא אומר ה' מי יגור באהלך, הולך תמים ופועל צדק, לא רגל על לשונו, נבזה בעיניו נמאס, כספו לא נתן בנשך, ובמקום אחר הוא אומר ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה ובסוף הענין הוא אומר חיה יחיה, וכי מה עשה זה, אלא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. לא תחסום (כתוב לעיל בפסוק כי תבא בכרם רעך). תנו רבנן דיש מה דיש מיוחד שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל וכו', יצא החולב והמגבן והמחבץ הואיל ואין גידולי קרקע אין פועל אוכל בו אף כל וכו' יצא המנכש בבצלים ובשומים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהן. האי מואל כליך לא תתן נפקא, לא צריכא אע"ג דקא משלף קטיני מביני אלימי. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל וכו', יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל בו, והתניא הבודל בתמרים פועל אוכל בו, כי תניא ההיא בתוחלני. היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו (כתוב לעיל). והפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש, מ"ט א"ק לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש. מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום, וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו:

כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, כיצד שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואחר כך יבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. יחדו המיוחדין בנחלה פרט לאחיו מן האם. רבה אמר אחין מן האב ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם, ולילף אחוה אחוה (מבני) מלוט כו', מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף משום דמופני דהוה ליה למיכתדב שנים עשר עבדיך אנחנו בני אבינו, וכתב אחים ש"מ לאפנויי, ואיצטריך למיכתב אחים ואיצטריך למיכתב יחדו, דאי כתב רחמנא אחים הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט, וכי תימא לא מפני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למיכתב רעים וכתב אחים ש"מ לאפנויי וכתב רחמנא יחדו [המיוחדים בנחלה] ואי כתב יחדו הוה אמינא עד דמייחדי באבא ובאמא [צריכא] . והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וחידוש הוא דקא מישתריא ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאימא כתב רחמנא אחים. יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא, אמר אביי אמר קרא יבמה יבוא עליה [כל דהו]. והאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, אמר קרא כי ישבו אחים יחדו ואפי' בן יום אחד. תינוק בן יום אחד זוקק ליבום דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהיה להם ישיבה אחת בעולם. ופוטר מן היבום ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין. מי שיש לו (בן) [אח] מכל מקום לאתויי ממזר זוקק את אשת אחיו ליבום. פשיטא אחיו הוא. מהו דתימא לילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולין הכא נמי כשרין ולא פסולין קמ"ל. ואימא הכי נמי מדלענין יבום מיפטר פטור מיזקק נמי זקוקה. ואחיו הוא לכל דבר ליורשו ולטמא לו, פשיטא אחיו הוא, סד"א הואיל וכתב רחמנא כי אם לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה, הכי נמי מטמא הוא לאח כשר ואינו מטמא לאח פסול קא משמע לן. ואימא הכי נמי, התם לאפוקה קיימא הכא אחיו הוא:

חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הכותית, מאי טעמא דכתיב האשה וילדיה וגו'. וכותית כתיב בה כי יסיר את בנך. מי שיש לו בן מ"מ לאתויי ממזר פוטר מן היבום, דאמר קרא ובן אין לו עיין עליו. וחייב על הכאתו ועל קללתו, קרי כאן ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה, והאי בר תשובה הוא והתניא מעות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא:

איתמר החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת והפילה, רבי יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין, ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין, במאי קמיפלגי, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא ר' יוחנן סבר אם יבוא אליהו ויאמר דהאי דאיעברא אפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע, ור"ל סבר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן. איבעית אימא קרא ר' יוחנן סבר ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה, וריש לקיש סבר ובן אין לו עיין עליו. בית שמאי מתירין את הצרות לאחין ובית הלל אוסרין, מ"ט דבית שמאי, אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, חוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה חוצה הא גואי תהא. וב"ה האי לא תהיה מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב דאמר מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה לא תהא בה הויה לזר. ובית שמאי מי כתיב לחוץ החוצה כתיב, וב"ה, כיון דכתיב החוצה כמאן דכתב לחוץ דמי דתניא רב (נחמן) [נחמיה] אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, כגון אילמה מחנימה, מצרימה. ובית שמאי נפקא להו מלאיש זר. וב"ה אין הכי נמי וחוצה למה לי לרבות הארוסה. ואידך מחוצה החוצה, ואידך חוצה החוצה לא דריש. אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר ותהי נדתה עליו. סוטה נמי תפסי בה קידושין. תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר, ואביי שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. אמר רב יהודה אמר רב מנין ליבמה שאין תופסין בה קדושין שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר. ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט. מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו הוא דאתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא, והלכתא כוותיה דשמואל. יבמה יבוא עליה (כתוב בפסוק ואשה אל אחותה לא תקח ברמז תקצ"ד וברמז תפ"ה). תניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי [לשם אישות] ולשם דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מ"מ. תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב ואין כופין אותו, כי הוי אתא לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ בדידך תלא רחמנא דכתיב ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם:

תנו רבנן יבמה יבוא עליה למצוה. דבר אחר יבמה יבוא עליה בין בשו גג בין במזיד בין באונס בין ברצון. (רבא אמר) [תניא אידך יבמה יבוא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה ויבם] ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה, ויבמה בעל כרחה. אמר רב יהודה אמר רב ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבוא עליה עד דמכוון לה. והתניא בין ער [היא] בין ישן [הוא] כו' הכא במאי עסקינן במתנמנם, היכי דמי מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא. נפל מן הגג ונתקע בה חייב בד' דברים אבל לא בבשת, מאי טעמא ושלחה ידה והחזיקה במבושיו ואמר מר אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון. וביבמתו לא קנה דלא מכוון לביאה. שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה כ"ג לא יכנוס. [כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם]. קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנישואין אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין יבוא עשה וידחה לא תעשה, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. בביאה מנלן, דאמר קרא יבמה יבוא עליה וגו' ואימא לכולה מילתא כאשה, לא ס"ד דתניא יכול יהו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביאה גומרת בה, תלמוד לומר ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. ואימא ויבמה דבעל כרחה מיבם לה, אם כן לימא קרא ויבם מאי ויבמה ש"מ תרתי. בחליצה מנלן דכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל, האי מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בישראל בבית דינם של ישראל ולא בבית דינם של כותים, תרי בישראל כתיבי, ואכתי מיבעי ליה לכדתניא אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כלכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל, ההוא מונקרא שמו נפקא. ובמיתת היבם מנלן ק"ו ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כל שכן. ותהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה, א"ק ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצאה בגט זו שיוצא בחליצה אינו דין שיוצאה בגט, אמר קרא לה לה ולא ליבמה, ואימא לה לשמה, תרי לה כתיבי, ואכתי איבעי ליה חד לה לשמה ואידך לה] ולא לה ולחברתה, אמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא. והא מיבעי ליה לכדתניא נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין, תלמוד לומר נעל (מ"מ) [נעל ריבה) א"כ מה תלמוד לומר נעלו נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו פרט לקטן שאינ ו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב, אם כן ניכתוב רחמנא נעל מאי הנעל שמע מינה תרתי:

ערות אשת אחיך יבמה יבוא עליה בדבור אחד נאמרו (כתוב ברמז רצ"ה):

שומרת יבם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, למאי הילכתא, לומר שמגרשה בגט ומחזירה. מגרשה בגט פשיטא, מהו דתימא יבמה אמר רחמנא ועדין יבומין הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט אלא בחליצה קא משמע לן. מחזירה פשיטא (ולא ימחה) מהו דתימא מצוה (כדאמר) [דרמא] רחמנא עליה (עברה) [עבדה] ותיקום עליה באיסור אשת אח קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו (כתוב ברמז תקצ"ה):

ומת אחד מהם אין לי אלא בזמן שהן שנים ומת אחד מהם, מנין אפילו הן מרובין, תלמוד לומר ומת אחד מהם, מנין אפילו מתו כולן תלמוד לומר ומת אחד מהם, ולמה נאמר אחד מהם אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים. מכאן אמרו שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמים. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר למה אני צריך, לפי שאמרנו (להלן) אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים יכול (אף כאן כן) [תהא פטורה] תלמוד לומר לא תהיה אשת המת החוצה, כיצד הוא עושה (או) חולצת (או) [ולא] מתייבמת. הנותן גט פסלה לעצמו ופסלה על האחין, העושה מאמר ביבמות קנאה לעצמו ופסלה על האחים, יכול יהא מאמר גומר בה, תלמוד לומר יבמה יבוא עליה ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה:

והיה הבכור אשר תלד (אמר רב יהודה) אמר רב אסי צרת אילונית אסורה דכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם. אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום על שם אחיו לנחלה, או אינו אלא שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה. ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי כו'. אלא בכור דקרייה רחמנא לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק (כתוב ברמז תתקכ"ט). הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, מאי טעמא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. רבי יהודה אומר אם יש שם אב נכסים של אב, מאי טעמא אמר קרא והיה הבכור אשר תלד [כבכור] מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם נמי אין לו בחיי האב. פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. יבם מאי, אמר אביי היא היא [מ"ט בכור קרייה רחמנא], רבא אמר אמר קרא והיה הבכור אשר תלד הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. אין היבם נוטל בראוי כבמוחזק מאי טעמא בכור קרייה רחמנא (כתוב לעיל בפסוק ולו משפט הבכורה) ואם לא יחפוץ. אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' חולצת ולא מתייבמת. קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין [בשלמא מן הנשואין עשה] ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין לא תעשה [גרידא] היא יבוא עשה וידחה לא תעשה, אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין, ואימא חייבי כריתות, אמר קרא אם לא יחפוץ האיש האם אם חפץ מייבם. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. אי הכי חייבי לאוין נמי, הא רבי רחמנא יבמתו, ומה ראית, מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין:

ואמרה מאן יבמי. חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה. וחרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה. אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באמר ואמרה ומתניתא דקתני לא קראה חליצתה כשרה כרבי זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

לא אבה יבמי. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי. ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה, אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת:

ואם לא יחפץ האיש, ולא שלא חפץ בה המקום, מוציא אני את העריות שחייבין עליהן מיתת בית דין ועדין לא אוציא את העריות שהן בלא תעשה, תלמוד לומר לא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום. לקחת את יבמתו מה אני צריך מפני שנאמר והיה הבכור אשר תלד יכול שאני מוציא עקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ושאינה ראויה לילד, תלמוד לומר יבמתו יבמתו ריבה. ועלתה יבמתו השערה מצוה בבית דין שיהא בגובה של עיר ושיהא בזקנים. מאן יבמי להקים לאחיו שם פרט לסריס שאם רצה להקים שם שאינו יכול, ר' יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה, מה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע. בישראל ולא בגרים, מכאן אמרו שני אחים גרים שעהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה פטורין מן החליצה ומן היבום שנאמר בישראל ולא בגרים. לא אבה יבמי ולא שלא אבה המקום, יקום על שם אחיו ולא ע"ש אחי האב. המת לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים מנין מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי, תלמוד לומר המת המת ריבה הכתוב. ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. מעשה באדם אחד שבא לפני ר"י א"ל מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים [א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך] קרא עליו המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה:

תניא וקראו לו הן ולא שלוחן. ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו מה לך [אצל ילדה מה לך] אצל זקנה לך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות. תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין, רבי יהודה אומר בחמשה, מ"ט דתנא קמא זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג'. ור' יהודה זקני שנים זקנים (ארבעה) [שנים] ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד א' הרי כאן חמשה. ותנא קמא האי זקני מאי עביד ליה, מיבעי ליה אפילו שלשתן הדיוטות. ורבי יהודה הדיוטות מנא ליה, נפקא ליה מלעיני דאמר מר לעיני פרט לסומין, מדאיצטריך קרא למעוטי סומין ש"מ דאפילו הדיוטות, דאס"ד סנהדרין בעינן למה לי למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא [דתני ר"י] כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום דכתיב כלך יפה רעיתי וגו', ואידך האי לעיני מאי עביד ליה, א"ל ההוא לכדרבא דאמר צריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. ואידך נמי מיבעי ליה לכדרבא, אלא הדיוטות מנא ליה, נפקא ליה מבישראל ישראל כל דהו. ואידך האי ישראל מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדאמר רב שמואל בר יהודה בית דין של ישראל ולא בית דין של כותים. ואידך בישראל אחרינא כתיב. ואידך מיבעי ליה לכדתניא אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון וכו' (כדלעיל). ואידך מונקרא שמו נפקא, אלא מעתה וקראו שנים ודברו שנים ה"נ לרבי יהודה הרי כאן ט', ההוא מיבעי ליה לכדתניא וקראו לו הן ולא שלוחן וכו' (כדלעיל). והדר בה רבי יהודה דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' ר' יהודה אומר בה' החליצה והמיאונין בג' ולא פליג ר' יהודה. ש"מ הדר ביה, אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בר יהושע עבדי עובדא בחמשה כמאן כרבי יהודה, והא הדר ביה, לפרסומי מילתא בעלמא. היבמה הולכת אחר היבם להתירה, עד כמה, אמר רב אמי אפילו מטבריא לצפורי, מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל. סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, נעל נעל ריבה. אי הכי אפילו כל מילי נמי, א"כ תחש מאי אהני ליה. תנו רבנן נעלו אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין, תלמוד לומר נעל נעל מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר נעלו, נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב. א"ל רב כהנא לשמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו משלף הוא דכתיב וחלצו את האבנים. ואימא זרוזי הוא דכתיב החלצו מאתכם אנשים לצבא, התם ני שלופי (גברי) [מביתא] לקרבא. והכתיב יחלץ עני בעניו, בשכר עניו יחלץ מדינה של גיהנם. והכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, בשכר יראיו יחלצם מגיהנם. והכתיב ועצמותיך יחליץ ואמר (רבא) [ר"א] זו מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי גרמי, א"ל אין משמע הכי ומשמע הכי ואס"ד זרוזי הוא ליכתוב רחמנא וחלצה נעלו ברגלו. אי כתב הכי הוה אמינא ברגלו אין בשוקו לא, כתב רחמנא מעל רגלו דאפילו בשוקו, א"כ ליכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו שמע מינה לישנא דמישלף הוא. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. ורמינהו רגלים פרט לבעלי קבין, שאני הכא דכתיב מעל רגלו. אי הכי למעלה מן הארכובה נמי מעל ולא מעל דמעל וכו', מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה, דלא איקרי רגל. והא כתיב ובשליתה היוצת מבין רגליה כו', ולא עשה רגליו, ויבוא שאול להסך את רגליו, בין רגליה כרע נפל לישנא מעליא. חלצה בשמאל חליצתה פסולה, ורבי אלעזר מכשיר. מ"ט דרבנן, ילפינן רגל רגל ממצורע מה להלן בימין אף כאן בימין. ורבי אלעזר לא יליף והתניא רבי אלעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימין נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין, אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. רבא אמר לעולם לא תיפוך, אזן אזן מופני רגל רגל לא מופני, וכי לא מופני מאי פרכת משום דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. לוי נפק לקרייתא בעו מיניה גידמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו שתחלוץ אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת מכלל דאיכא כתב דלאו אמת, לא הוה בידיה, אזיל שאל בי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה ביד ומי כתיב ורקקה רוק, אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו אמת, ל"ק כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה, כדרב שמואל בר אמי אמר רבי יוחנן דאמר מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי. ל"א רבינו הוה עבר על סימוניא יצאואנשי סימוניא לקראתו, אמרו לו רבינותן לנו אדם אחד שיהא מקרא ואתנו ומשנה אותנו ודן את דינינו, נתן להם ר' לוי בר סיסי, ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה הימנה ונתעלמו דברים ממנו, שאלו ממנו שלש שאלות גידמת במה היא חולצת ולא השיבן, רקקה דם מהו ולא השיבן, אמרו דילמא לית הוא בר אולפן דילמא בר אגדה הוא, נשאליה קראי א"ל מהו דכתיב הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא השיבן, כיון שראה שצרתו צרה השכים בבקר והלך לו אצל רבינו א"ל מה עשו בך אנשי סימוניא, א"ל אל תזכירני צרתי שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן, א"ל ומה אינון, א"ל גידמת במה היא חולצת, א"ל ולא היית יודע מה להשיב, א"ל אין אפילו בשיניה אפילו בגופה, רקקה דם מהו א"ל ולא היית יודע מה להשיבן, א"ל אם היה בו צחצוחית של רוק כשר ואם לאו פסול, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת, א"ל ולא היית יודע מה להשיבן, א"ל רשום עד שלא נגזרה גזרה, אמת משנגזרה גזרה, א"ל ולמה לא השבת אותם כשם שהשבת אותי, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבוני למעלה הימנה (ותפח) [וטפת] רוחי עלי ונתעלמה הלכה ממני, קרא עליו רבי אם נבלת בהתנשא. רבי עקיבא אומר מי גרם לך להתנבל בדברי תורה ע"י שנשאת עצמך בהון, רבי יוחנן אמר כל המנבל עצמו על דברי תורה בה תנשא ואם זמות יד לפה:

ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. לא חפצתי לקחתה ולא שלא חפץ בה המקום. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים. וירקה בפניו יכול בפניו ממש, תלמוד לומר לעיני הזקנים רוק הנראה לעיני הזקנים, מכאן אמרו חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה, קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה, רע"א חליצתה כשרה. וירקה אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. אמר רבא אכלה תומא ורקקה אכלה גרגישתא ורקקה לא עשתה ולא כלום, מ"ט וירקה מעצמה בעינן וליכא:

וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש. ולהלן הוא אומר וענו הלוים מה ענייה האמורה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה. ורבנן האי ככה מאי עבדי ליה, מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב, ור' יהודה מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו. ור' יהודה וענית ואמרת מאי עביד ליה, מיבעי ליה לאגמורי ללוים דבלשון קודש. ולילף קול קול ממשה, ענייה ענייה גמיר קול קול לא גמיר. תניא נמי הכי רבי יהודה אומר כל מקום שנאמר כה ככה ענייה ואמירה אינו אלא לשון קודש. כה תברכו ככה דחליצה ענייה ואמירה דלוים. קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי רבי מאיר, א"ל לרבי מאיר יפה אמרת שאין חולצין, איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ומה טעם אין מייבמין א"ל קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה. קטנה שחלצה חליצתה פסולה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, מאן חכמים רבי יוסי היא. אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה [מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל] מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה. תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי:

אשר לא יבנה. איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקידשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת, ובין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה באיסור אשת אח קיימא. ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד ואיהי שליחותא דצרה קא עבדה:

ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה, (רבי אליעזר אומר) אשר לא בנה ולא עתיד לבנות. רבי יהושע אומר ככה יעשה בדבר שמעשה מעכב. א"ל ר' עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש דבר שמעשה באיש, ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת. מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונייבם להו לתרוייהו. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. וניחלוץ לתרוייהו, א"ק בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לב' בתים. וניחלוץ לחדא ונייבם לחדא, אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתו למיחלץ והדר יבמי, רבי עקיבא אומר הנושא קרובות חלוצתו הולד ממזר, דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו:

ונקרא שמו בישראל נאמר כאן בישראל ונאמר להלן בישראל מה בישראל האמור להלן פרט לבית דין של גרים אף בישראל האמור כאן פרט לבית דין של גרים. בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים, רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדין שם לומר חלוץ הנעל. אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון ואמר לנו ענו כלכם ואמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

כי ינצו אנשים אין שלום יוצא מתוך מצות, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם וגו' מי גרם ללוט שיפרד מאותו צדיק הוי אומר מריבה, וכן הוא אומר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב מי גרם זה ללקות הוי אומר זו מריבה. אנשים אין לי אלא אנשים, איש עם אשה ואשה עם איש אשה עם אשה מנין, תלמוד לומר יחדו מכל מקום. וקרבה אשת האחד אשת איש ולא אשת שלוחי בית דין. להציל את אישה, ר' אומר לפי שמצינו שיש מזיקין בתורה שעשה בהן שאין מתכוון כמתכוון. יכול אף זה כן, תלמוד לומר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אין לי אלא מבושיו, מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה, תלמוד לומר והחזיקה מכל מקום. וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה הצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך, ר' יהודה אומר נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן. ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת, מאי טעמא דר' יהודה, אמר קרא כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה [יצא עבד שאין לו אחוה]. ורבנן, אחיו הוא במצות, אלא מעתה לרבי יהודה זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום. אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות, אמרי וליטעמיך תקשי לך גר לדברי הכל, אלא אמר קרא מקרב אחיך ממובחר שבאחיך. אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, אתיא בקל וחומר מאשה ומה אשה שראויה לבוא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבוא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה במילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה, קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות. מה לקטן שכן אינו במצות תאמר בעבד שהוא במצות, אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאינן בכל המצות ופסולין לעדות, אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול לעדות, מה להצד השוה שבהן שכן אינן איש תאמר בעבד שהוא איש, אלא תיתי מגזלן, מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו, אלא תיתי מגזלן ומחדא מהנך. ושלחה ידה אינו חייב על הבשת עד שיתכוון. נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים אבל לא בבשת. אמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים. ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך חייב אף על הבשת, דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה במבושיו, מה תלמוד לומר והחזיקה, לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש:

וקצותה את כפה. ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי דבר אחר, לא כשיכולה להציל על ידי דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל מאי פטורה, אי הכי אדתני סיפא ושלחה ידה פרט לשליח בית דין ליפלוג וליתני בדידה וכו', ה"נ קאמר בד"א בשיכולה להציל על ידי דבר אחר אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר נעשה ידה כשליח בית דין ופטורה. תניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בשת, מאי טעמא דר"י דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עינך גמר עינך עינך מעדים זוממין מה התם סומין לא וכו'. וכן היה ר' יהודה פוטרן מכל מצות האמורות בתורה (כתוב ברמז תשפ"ח). תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין וכו' (כתוב ברמז תרי"ח):

לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא [ורביע ליטרא], תלמוד לומר גדולה וקטנה, גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה, ר' עקיבא אומר מנין שלא (יעשה) [יקיים] סלע פחות משקל ולא דינר פחות מטרפעיקא, תלמוד לומר לא יהיה לך בביתך איפה, רבי יוסי בר יהודה אומר אם קיימת הרי הוא בלא יהיה לך. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה יכול לא יעשה סאה תרקב וחצי תרקב ורביע תרקב, תלמוד לומר גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה. רבי אליעזר אומר מנין שלא יעשה אדם מדה בת ארבעת קבין להיות מודד בה בתוך ביתו, תלמוד לומר לא יהיה לך. וצדק יהיה לך מנה אגרדמים על כך, מכאן אמרו הסיטון מקנח מדותיואחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גוריון אומר הרי הוא אומר איפה לפר ואיפה לאיל (ואיפה לכבש) וכי מדת פרים ואילים (וכבשים) אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש, אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה:

אמר רבי לוי ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן, אבן שלמה וצדק יהיה לך אם עשית כן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אם עשית כך לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור, אמר הקב"ה אני אמרתי לא תעשה איפה ואיפה ועשית כך חייך שאפילו קטנה אינו מספיק ביד אותו האיש שתהא לך:

למען יאריכון ימיך. זו אחת ממצות שבתורה שמתן שכרן בצדה, והרי דברים קל וחומר ומה גרוגרת שאין אחד מן ק' באיסר האיטלקי נאמר בה אריכות ימים, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס על אחת כמה וכמה. כי תועבת ה' כל עושה אלה יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן, תלמוד לומר כל עושה אלה אפילו חדשים (בחדשים) [בישנים] ואפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר וטריסית לא יערבם וימכרם סאה בדינר. כל עושה אלה כל עושי עול קרוי חמשה שמות עול שנאוי משוקץ חרם תועבה:

אמר רבי לוי קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה, ומאי משמע דהאי אל לשון קשה הוא דכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבי עריות נמי הכתיב אלה, ההוא למעוטי מדות מכרת, ואלא מאי עודפייהו, דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה. ואמר רבי לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא. את אשר עשה לך עמלק מה כתיב למעלה כי תועבת ה', כל הפרשיות של מעלה פרשיות של מצות השב תשיב כי תקצור כי תחבוט כי תבצור, כיון שמצא פרשה זו כי תועבת ה' כתב אחריה זכור, אמר משה ידבק רשע לרשע. משל לרוצח שנתפס הביאוהו לפני השלטון ולא היה בבית האסורין רוצח אלא אנשים טובים, מהם ראשי מדינה, אמר השלטון תנוהו במקום אחר לעצמו, לאחר ימים נתפס רוצח אחר, אמר השלטון ינתן עם חברו בזיקים, כך אמר משה ינתן מי שעשה עול עם מי שעשה עול לקיים מה שנאמר פני ה' בעושי רע:

רבי חוניא פתח מאזני מרמה תועבת ה' אם ראית דור שמדותיו של שקר דע שהאגרדמין מתגרה בו ונוטל מה שבידיהם, מה טעם מאזני מרמה תועבת ה', מה כתיב בתריה בא זדון ויבוא קלון. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא האזכה במאזני רשע וגו' אפשר כן דור (שעדותיו) [שמדותיו] של שקר שהוא זוכה, אלא ובכיס אבני מרמה. אמר רבי לוי אף משה/רמזה לישראל לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן דע שהאגרדמין מתגרה בו (באותו הדור), ומה טעם כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, מה כתיב בתריה זכור את אשר עשה לך עמלק. יזכר עון אבותיו וכי אבותיו של עשו רשעים היו והלא צדיקים היו, אברהם זקנו יצחק [אביו ואת אומר יזכר עון אבותיו אל ה', אלא חטא שחטא על אבותיו, את מוצא יצחק] בא מכח אברהם חיה מאה ושמונים שנה, אברהם חיה קע"ה שנה, בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם אבינו עבר עשו הרשע שתי עבירות וכו', הדא הוא דכתיב ויבוא עשו מן השדה, אמר הקב"ה אני הבטחתי לאברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום והדא סיבו טבא רואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב טב ליה מתכניש בשלם שנאמר טוב חסדך מחיים, ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות למה שהעמיד עשו הרשע, ומה חטא חטא על אמו, עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתן מטרין שלה שלא תלד, הדא הוא דכתיב על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, שלא תאמר אחר שיצא ממעי אמו אלא עד כשהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה ומה טעם זורו רשעים מרחם. רב נחמן אמר גרם לה שלא תעמיד י"ב שבטים, מן הדין קריא ויאמר ה' לה שני גוים וכו' (כדכתיב לעיל). ורבנן אמרין גרם לה שלא תצא מטתה ברבים, את מוצא בשעה שמתה רבקה אמרן מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בתוך הבית, יעקב ברח מפני עשו, יפוק עשו רשיעא קומה דיהו הבריות אטרין ליטין ביזייא דהכדין אוניק, מה עשו הוציאה בלילה, אף הכתובים לא פרסמו את מיתתה אלא מן הצד הדא הוא דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' ויקרא שמו אלון בכות, מהו אלון בכות לשון (אוני) [יוני] הוא, אלון תרי, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מניקתו באת לו בשורת אמו [הדא הוא דכתיב] וירא אלקים אל יעקב עוד וגו', מה ברכה ברכו ברכת אבלים ברכו. אמר הקב"ה אבוהי שלים ליה ביש, אימיה שלים לה ביש, אחוהי שלים ליה ביש, סביה שלים ליה ביש, אף אתון שלמין ליה ביש. אף אנא שלים ליה ביש הוו מזכירין שמו מלמטה ואני מוחה את שמו מלמעלה. יהיו נגד ה' תמיד כל מה שעשה לנגדי עשה. ויכרת מארץ זכרם הוי זכור את אשר עשה לך עמלק. רבי תנחום בר חנילאי פתח זכרוניכם משלי אפר וגו', אמר הקב"ה לישראל בני הוו זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק (שנאמר) כי מחה אמחה את זכר עמלק. משלו אפר משולי אפר אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אותו שהמשיל עצמו באפר שנאמר ואנכי עפר ואפר, ואם לאו לגבי חומר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, מה כתיב וימררו את חייהם וגו'. אל תהיו כסוס כפרד הסוס הזה אתה ממתגו והוא בולם (משכשכו) [מכשכשו] והוא בולם, מקרדו והוא בולם, מאכילו והוא בולם בל קרוב (אליך) [לגביה], אתם אל תהיו כן אלא הוו זהירין למיגזי לטבא טיבותיה ולמיגזי לבישא בישותא [למיגזי] לטבא טיבותיה לא תתעב אדומי. ולמיגזי לבישא בישותיה זכור את אשר עשה לך עמלק. רבי לוי פתח גערת גוים אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד. גערת גוים זה עמלק דכתיב ביה ראשית גוים עמלק. אבדת רשע זה עשו הרשע דכתיב ביה וקראו להם גבול רשעה, אם יאמר לך אדם [אף] יעקב היה בכלל, אמור לו רשעים אין כתיב כאן, אלא אבדת רשע זה עשו הרשע. שמם מחית לעולם ועד תמחה את זכר עמלק. והשב לשכנינו שבעתים וגו' יזכר להם מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם, מה (של) [היו] בית עמלק עושים היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותן כלפי מעלה ואומרים בזו בחרת הא לך מה שבחרת. יזכר להם מה שעשו לנו בתורה דכתיב בה מזוקק שבעתים, כך תשיב להם שבעתים אל חיקם. יזכר להם מה שעשו לנו במקדש שהוא נתון בחיקו של עולם, מחיק הארץ ועד העזרה התחתונה שתים אמות, ובא שמואל ופרע להם שנאמר וישסף שמואל את אגג וגו' היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הדא הוא דכתיב יאכל בדי עורו וגו', בירר לו מיתה מרה, ורבנן אמרי העמיד ארבעה קונדיסין ומתחו עליהן, ואמר אכן סר מר המות, כך ממיתין את השרים מיתות חמורות (בדיני כותים דנו שלא בעדים ושלא בהתראה). רבי יצחק אמר סירסו דכתיב ויאמר שמואל כאשר שכלה וגו' אמו של אותו האיש, אמר רבי לוי אף (אמו) [משה]/רמזה לישראל מן התורה שנאמר כי ינצו אנשים וגו' וקצותה את כפה, מה כתיב תמן זכור את אשר עשה וגו'. זכור אמר ר' ברכיה עד שאתה אומר לנו זכור אתה זכור, אנו שכחה מצויה בנו אבל אתה שאין שכחה לפניך הוי זכור את אשר עשה לך. אמר רבי יצחק לנו עשה ולא לך עשה זכור ה' לבני אדום וגו'. עמלק עם ילק פרח כהדין זחלא. דבר אחר עמלק עם לק שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב. ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים. בדרך בצאתכם ממצרים מן הדרך בא עליהם כליסטים, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר וכו', (כדלעיל בפסוק ויבוא עמלק ברמז רס"ב). אשר קרך בדרך ר' יהודה אומר טמאך, כמה דאת אמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה וגו', רב נחמן אמר קראך ודאי. מה עשה להם עמלק, ירד לו לבית ארכיוון של מצרים נטל טימוסם של שבטים שהיה שמם חקוק עליהן ובא ועמד לו חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון אחוכון אנן פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא אחד מה היה הורגו, רבנן אמרין הקירן לפני אוה"ע משל לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אף על פי שנכווה אלא חקירה לפני אחרים, כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אוה"ע שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו' תפול עליהם אימתה וגו', וכיון שבא עמלק ונזדווג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן לפני אוה"ע. ויזנב בך הכה אותם מכת זנב היו מחתכין מילותיהן וכו' (כדלעיל). כל הנחשלים אחריך רבי יהודה אומר כל מי שהיה נימוח היה נישול. רב נחמן אומר כל מי שהיה הענן פולטו היה נישול, ורבנן אמרו שבטו של דן שפלטן הענן שהיו כולן עובדי ע"א. ואתה עיף ויגע, עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלקים. מסורת אגדה היא שביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן, ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן שהיו קטניהם של שבטים. זה כתיב בו קטן וזה כתיב בו נער [זה כתיב בו קטן] הנה קטן נתתיך בגוים. [זה כתיב בו נער] והוא נער את בני בלהה, זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהן וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהן לפיכך יבוא זה ויפול ביד זה. זה חס על כבוד קונו וזה ביזה כבוד קונו יבוא זה ויפול ביד זה. זה כתוב בו ולא ירא אלקים וזה כתוב בו את האלקים אני ירא יבוא זה ויפול ביד זה. והיה בהניח וגו' (כתוב בפסוק ויבוא עמלק ברמז רס"ב). זכור את אשר עשה. תניא זכור יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור, ומה אני מקיים זכור בפה (כתוב בפסוק כתוב זאת זכרון בספר ברמז רס"ה). רבי פנחס אומר אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להן לישראל זכורים אתם מה שאמרתם היש ה' בקרבנו. אלא אמר משה אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחד והכלב קשור בפתח הפרדס ומביט בכל מה שבפרדס, נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע בגדיו, אמר המלך אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך פרדס שלי הרי אני מלבין את פניו, אלא אומר הראית כלב שוטה היאך קרע את בגדיך מיד הוא מבין מה עשה. כך אמר משה הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק. [כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור אתאשר עשה לך עמלק]. לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ. זה זכור לקדש ולשמור וזה זכור להשמיד ולהרוג. ואתה עיף ויגע (כתוב ברמז תש"ל):

תמחה את זכר עמלק. כתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, א"ל מאי טעמא עבדת הכי [א"ל] דכתיב תמחה את זכר עמלק, א"ל והא אנן זכר קרינן, א"ל אנא זכר אקריא, אזל לגביה רביה, א"ל היכי אקריתון, א"ל זכר, שקל ספסירא ובעא למיקטליה, א"ל אמאי א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה, א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור, א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם (כתוב ברמז רס"ז). זכור את אשר עשה זכור בפה ואל תשכח בלב וכן הוא אומר שמעו עמים ירגזון. בדרך בשעת טרופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם. אשר קרך אין קרך אלא שנזדמן לך. ויזנב בך מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי (הענן) [המקום]. והיה בהניח ה' אלקיך לך שלא יאגוד עליך אגודה. בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך מה שאתה כובש אתה יורש. תמחה את זכר עמלק (ולהלן) [וכן] ה"א כי מחה אמחה את זכר עמלק, ואומר כי יד על כס יה וגו':

פרשת תבא:

והיה כי תבא אל הארץ (אין והיה אלא מיד. כי תבא אל הארץ) עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס אל הארץ. אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה משתירש תכבש ותשב. וירשתה וישבתה בה. תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר ביאה סתם ופרט באחד מהם וכו' (לעיל ברמז תשמ"ה). כל מצוה התלויה בארץ וכו' (קדושין ל"ז):

ולקחת מראשית. יכול כל הפירות כולן חייבין בבכורים, תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית, ועדיין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור, הריני דן נאמרו להלן בכורי צבור ונאמר הכא בכורי יחיד מה בכורי [צבור] שנאמר להלן משבעת המינין אף בכורי יחיד שנאמר כאן משבעת המינין. אי מה להלן חיטין ושעורין אף כאן חיטין ושעורין, מנין לרבות שאר מינין, תלמוד לומר בכורי אדמתך ריבה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, נאמר הכא בכורי יחיד ונאמר הכא בכורי צבור מה בכורי צבור משבעת המינין האמורין בשבח הארץ אף בכורי יחיד משבעת המינין האמורין בשבח הארץ, ואלו הן חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. זית זה זית אגורי. דבש זה דבש תמרים. מראשית ואפילו אשכול אחד ואפילו גרוגרת אחת. כל פרי פרי את מביא בכורים ואי את מביא יין ושמן בכורים. האדמה פרט לאריסים ולחכירות ולסקריקין ולגזלן שאין מביאין משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך. אשר תביא מארצך כל זמן שהן מצויין על פני ארצך. יכול שאתה קורא כל זמן שאתה מביא, תלמוד לומר ושמחת אין קריאה אלא בשעת שמחה. כשתמצי לומר מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. רבי יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. אשר ה' אלקיך נותן לך פרט לנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד או בתוך של רבים ומבריך מתוך של רבים או מתוך של יחיד לתוך שלו והנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע הרי זה אינו מביא, רבי יהודה אומר כזה מביא מאי זה טעם אינו מביא שנאמר בכורי אדמתך עד שיהו כל הגידולין מאדמתך. ושמת בטנא מלמד שטעונין כלי. והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו זה שילה ובית עולמים. אמר רבי יוסי בר חנינא בצרן ושלחן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא שנאמר ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה כאחד. תנן התם אין מביאין בכורים חוץ משבעת המינין ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים, אמר עולא ואם הביא לא קדש (כתוב ברמז תנ"ג):

ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, זו היא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך, אלא כהן שהוא כשר, וכן הוא אומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים וגו'. ואמרת אליו (ולא) [שאינך] כפוי טובה. הגדתי היום פעם אחת קורא בשנה ואי את קורא פעמים בשנה. כי באתי אל הארץ אשר (ה' אלקי אבותיך) [נשבע ה' לאבותינו] פרט לגרים. לתת לנו פרט לעבדים, רבי שמעון אומר פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמן:

ולקח הכהן הטנא מידך. מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים ניתנן לכהנים בשביל לזכות מתנה (לכהנים) [לעניים]. מידך מלמד שטעונין תנופה [דברי] רבי אליעזר בן יעקב (אומר). והניחו לפני מזבח ה' אלקיך כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים, וכ"ז שאין לך מזבח אין לך בכורים. [ולקח הכהן וגו'], מכאן אמרו נגנבו או שאבדו חייבין באחריותן נטמאו בעזרה נופץ ואין קורא. ולקח הכהן הטנא מידך לימד על הבכורים שטעונין תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב גמר יד יד (מבעלים) [משלמים] כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך וכתיב התם ידיו תביאנה מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. רבי יהודה אומר והנחתו זה תנופה, או אינו אלא הנחה, כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה. מקרא בכורים בלשון קדש דכתיב וענית ואמרת ולהלן הוא אומר וענו הלוים וגו' [מה ענייה האמורה להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק], ולוים גופייהו מנלן אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלה"ק אף כאן בלשון הקודש. [וענית ואמרת] מכאן אמרו [בראשונה] כל מי שהוא יודע לקרות קורא וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא התחילו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע סמכו על המקרא וענית ואין ענייה אלא מפי אחרים:

ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אובד אבי. מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא (לאבדם) [להאבד] ומעלה על לבן הארמי כאלו אבדו. וירד מצרימה מלמד שלא ירד [להשתקע] אלא לגור שם, שמא תאמר ירד ליטול כתר מלכות, תלמוד לומר ויגר שם, יכול באוכלוסים הרבה, תלמוד לומר במתי מעט כמה שנאמר בשבעים נפש וגו'. ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצויינין שם לגוי. וירא את ענינו כמה שנאמר וראיתם על האבנים, ואת עמלינו כענין שנאמר כל הבן הילוד וגו', רבי יהודה היה נותן בהם סימנ ין דצ"ך עד"ש באח"ב. אין מביאין בכורין משקה אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים והא תנינן בכורין משקין מנין תלמוד לומר אשר תביא פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה, תנינן תמן משליקטן משעה ראשונה על מנת כן. כל הגרים כולן מביאין ואינן קורין, בני קיני חתן משה מביאין וקורין שנאמר והיה כי תלך עמנו וגו' אם היתה אמו מישראל מביא וקורא ודכוותה אומר אלקי אבותינו. רבי זעירא אומר כלום הוא מתכוון לא לאברהם ליצחק וליעקב וכי אברהם יצחק ויעקב אבותיו היו, כלום נשבע הקב"ה אלא לזכרים שמא לנקבות. תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמא כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה, אתא עובדא קמיה רבי אבהו והורה כרבי יהודה:

כיצד מפריש את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה אשכול שביכר רימון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים, ר' שמעון אומר אעפ"כ קורא אותם בכורים אחר שתלשן מן הקרקע. טעמייהון דרבנן הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר אפילו פגין, על דעתיה דר"ש מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי:

ארמי אובד אבי. צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו כו' (כל הסדר של הגדה לליל פסח):

ויביאנו אל המקום הזה. זה בית המקדש, או יכול זה א"י, כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת הרי א"י אמורה ומה תלמוד לומר ויביאנו אל המקום הזה הרי זה בית המקדש. ויביאנו אל המקום בשכר ביאתנו אל המקום הזה נתן לנו את הארץ הזאת. ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש מה להלן ארץ חמשת עממין אף כאן ארץ חמשת עממין, מכאן היה רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש. ועתה מיד, הנה בשמחה, הבאתי משלי. את ראשית פרי האדמה מכאן אמרו יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה וכו' (כדלעיל). אשר נתתה לי ה' מכאן אמרו האפוטרופין ועבד ושליח ואשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ואין קורין שאין יכולין לומר אשר נתתה לי ה'. והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך מלמד שטעונה (הנפה) [הנחה] שני פעמים אחד בשעת קריאה ואחד בשעת השתחואה. ושמחת בכל מיני שמחות. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי בזכות שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום, בזכות שבת ובזכות מעשרות בזכות שבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך, מה כתיב בתריה אז תתענג על ה' וגו', ובזכות מעשרות דכתיב ושמחת בכל הטוב. ושמחת בכל הטוב, אמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב מהכא. איני והאמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים, אם אנשים משמח אלקים במה משמח, מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, משכחת לה כדתני רב יוסף פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה. הביא ענבים ודרכן מנין, תלמוד לומר תביא. נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וגו' מה להלן שלמים אף כאן שלמים. נאמר כאן טוב ונאמר להלן יפה קול ומטיב נגן, בכל הטוב זה השירה. אשר נתן לך ה' אלקיך ולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא. אתה והלוי והגר אשר בקרבך מכאן אמרו ישראל וממזרים (מותרין) [מתודין] אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להן חלק בארץ:

איתמר המוכר שדהו לפירות רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי, ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. איתיביה ר' יוחנן לר"ל ולביתך מלמד [שאדם מביא בכורי אשתו וקורא], שאני התם דכתיב ולביתך, אית דאמרי איתיביה ר"ל לר' יוחנן ולביתך וכו' התם הוא דכתיב ולביתך אבל בעלמא לא, א"ל טעמא דידי נמי מהכא. אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, קרא דכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך, מתניתא דתניא בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל. כיצד מעלין את הבכורים, כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו, הקרובים מביאין התאנים והענבים, הרחוקים מביאן גרוגרות וצמוקים, והשור הולך לפניהם וכו' עד שמגיעין קרוב לירושלים [הגיעו קרוב לירושלים] שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם, הפחות והסגנים והגזברין יוצאין לקראתן, לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדין לפניהן ושואלין בשלומן אחנו אנשי מקום פלוני בואכם לשלום. החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי. הגוזלות שעל גבי הסלים היו עולות ומה שבידם ניתנין לכהנים. עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי היום וגו' עד שהוא גומר כל הפרשה וכו':

כי תכלה לעשר יכול בחנוכה, נאמר כאן קץ ונאמר להלן קץ, מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל, אי מה קץ האמור להלן חג הסכות אף קץ האמור כאן חג הסכות, תלמוד לומר כי תכלה לעשר איזהו חג שכלין בו המעשרות הוי אומר זה פסח, מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של ד' ושל ז' היה ביעור. בשנה השלישית יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר, תלמוד לומר בשנה השלישית שנת המעשר, שנה שחייבת במעשר, יצאת שנת שבע שאינה חייבת במעשר. יכול (כל) [שני] מעשרות נוהגין בה [תלמוד לומר שנת המעשר מעשר אחד נוהג בה ואין שני מעשרות נוהגין בה], אין לי אלא מעשר עני שבו דבר הכתוב, מנין לרבות שאר מעשרות, תלמוד לומר מעשר תבואתך ריבה. ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה תן לכל אחד ואחד לפי חלקו. ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שובען, מכאן אמרו אין פוחתין לעני (העובר ממקום למקום) [בגורן] מחצי קב חיטין וקב שעורין דברי ר' [יהודה]. (ר"י) [ר' מאיר] אומר חצי קב. בשעריך מלמד שאין מוציאין אותו מן הארץ לח"ל, אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלים ונתנו להם חכמים שש מאות ככרי זהב ולא רצו להוציאן חוץ לירושלים. ואמרת בכל לשון. לפני ה' אלקיך זה וידוי מעשר. בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. וגם נתתיו ללוי זה מעשר לוי. וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אף על פי שאין מעכבין את הוידוי. מן הבית זו חלה. דבר אחר מן הבית כיון שהפרשתו מן הבית אין אתה נזקק לכל דבר. ככל מצותך שאם הקדים מעשר שני לראשון (אין בכך כלום) [אינו יכול להתוודות]. אשר צויתני לא נתתיו למי שאינו ראוי. לא עברתי ממצותיך לא הפרשתי ממין על שאינו מינו לא מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. ולא שכחתי מלברכך ולהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו [באנינות] אינו יכול להתודות. ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא. ולא נתתי ממנו למת לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת דברי ר"א. א"ל ר' עקיבא (אם למת) אם לחי (אמור) [אסור] מה תלמוד לומר לא נתתי מממנו למת [אלא] שלא החלפתי אפילו (בדמי) [בדבר] טהור. שמעתי בקול ה' אלקי הבאתיו [לבית הבחירה]. עשיתי ככל אשר צויתני שמחתי ושימחתי בו. [השקיפה ממעון קדשך] עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את נחלתך:

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר. שנה שאין בה אלא מעשר אחד, הא כיצד שנה ראשונה מעשר ראשון ומעשר שני, שנייה מעשר ראשון ומעשר שני, שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ומעשר שני יבטל, או אינו אלא [אף] מעשר ראשון יבטל, תלמוד לומר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך כל זמן שבא תן לו דברי (ר"מ) [ר' יהודה]. (ר' עקיבא) [ר' אליעזר בן יעקב] אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואל הלוים תדבר וגו' הקישן הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק. קונם שאיני נהנה לבריות אינו יכול להפר ויכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופאה ולא קתני ובמעשר עני. והתניא בברייתא ובמעשר עני, אמר רבא כאן במעשר עני המתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה משום הכי אסור לה לאיתהנויי, וכאן במעשר עני המתחלק בבית הגרנות כיון דכתיב ביה והנחת בשעריך שרי לה לאיתהנויי. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום רבי יהודה ב"ר אילעאי בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טורקסמון כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקודש מן הבית, ור' יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך. רבי ור' יוסי בר' יהודה היו מכניסין הכלכלה לאחורי גגות, ראה אותם ר' יהודה בר' אילעאי, א"ל ראו מה ביניכון לקדמאי, ר' עקיבא היה לוקח ו' מינין בפרוטה כדי לעשר מכל מין ומין ואתם מכניסין את הכלכלה אחורי גגות, חמתון חד סבא א"ל יהבון אתון לי א"ל אין א"ל לאבוכון דבשמיא לית אתון יהבין ולי יהביתו. אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב וכו' (כדלעיל), ורבי יוחנן נמי הכתיב מן הבית, חצר דומיא דבית שהכלים נשמרין בתוכו. ואידך נמי הכתיב בשעריך, ההוא דמעייל להו דרך שער לאפוקי דרך (חצרות) גגות וקרפיפות. אין מדליקין בשמן שרפה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן דאמר קרא ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן קדש שנטמא, לאו ק"ו הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא בערתי ממנו בטמא קדש חמור לא כל שכן, אי הכי תרומה נמי לימא ק"ו ומה מעשר הקל וכו' הא כתיב ממנו. ומה ראית מסתברא קדש [לא] ממעטינן שכן [סימן] פנ"ק עכ"ס, פגול, נותר, קרבן, מעילה, כרת, ואסור לאונן, אדרבא תרומה לא ממעטת שכן מחפ"ז, מיתה וחומש ואין לה פדיון ואסורה לזרים, הנך נפישין, ואיתימא קדש חמור שכן ענוש כרת. ר"ש אומר ולא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין שהוא טמא ואני טהור. והיכא מוזהר על אכילה איני יודע, טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים וגו', טומאת עצמו מנלן, תלמוד לומר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו ותנא דבי רבי ישמעאל אפילו טמא וטהור אוכלים בקערה אחת ואין חוששין וקאמר רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך תאכלנו הכא לאסור (לבער מהן בטומאה). מה שאין כן בתרומה מנלן אמר קרא לא בערתי ממנו בטמא, ממנו אי אתה מבעיר וכו' (כדלעיל). כל היום כשר לוידוי מעשר דכתיב ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקדש וסמיך ליה היום הזה ה"א מצוך. וידוי מעשר בכל לשון מנלן, דכתיב לפני ה' אלקיך בערתי, ונילף מלוים מה להלן בלשון קודש אף וכו' [דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא] ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה. תניא ר"ש בן יוחאי אומר אדם [אומר] שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם וכו'. במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודין, כיצד היה הוידוי בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי וכו' עד לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת ולא נתתיו לאוננים אחרים וכו' עד השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו' וברך את עמך ישראל בבנים ובנות, ואת האדמה אשר נתתה לנו בטל ובמטר ובולדות בהמה, כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי ליתן טעם בפירות, מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים שאין להם חלק בארץ, רבי מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ, רבי יוסי אומר יש להן ערי מגרש. יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר וכו', ובימיו אין אדם צריך לשאול על דמאי. במנחה ביו"ט [האחרון] היו מתודים, ויתודו ביו"ט הראשון של פסח, כדי שיהא לו מה לאכול ברגל, ויתודה בשחרית עד המנחה (מותר) [מצוה] לאכול. רבי יוחנן אמר משמועתא מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי שאין יכול לומר ואת האדמה אשר נתתה לנו:

השקיפה ממעון קדשך מן השמים, כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה (לעשות) [לעושי] מצות, אדם יש לו (חלק) [עסק] אצל המלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיע אצל המלך, וכיון שהגיע אצל המלך ספק עושה לו רצונו ספק שאינו עושה, אבל הקב"ה אינו כן אלא אדם יורד לתוך שדהו רואה אשכול שבכר תאנה שבכרה רמון שבכר מניחו בסל [והולך לירושלים ובא] ועומד באמצע (השדה) [העזרה] ומבקש רחמים עליו ועל ישראל ועל הארץ שנאמר השקיפה ממעון קדשך, ולא עוד אלא אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתוב אחריו היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות. אמר ר"ש בן לקיש בת קול יוצאת ואומרת לו (תשנה) [תזכה] לשנה (אחרת) [הבאה], כאדם שנותן לחברו פרי חדש ואומר לו יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה. מהו היום הזה וגו' וכי עד עכשיו לא צוה הקב"ה לישראל והלא אותה שנה שנת הארבעים היתה [שנאמר ויהי בארבעים שנה וגו'] ומה תלמוד לומר היום הזה, [אלא כך אמר משה לישראל] בכל יום ויום תהא חביבה עליכם התורה כיום שקבלתם אותה מהר סיני וכה"א והודעתם לבניך ולבני בניך וגו' יום אשר עמדת. ושמרת ועשית אותם כל העוסק בתורה לאמתו מעלה עליו כאלו קבלה הוא עצמו מהר סיני שנאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם וגו', לעשות אותם לא נאמר אלא לעשותכם אותם. הסכת ושמע ישראל עשו כתות לתורה. דבר אחר כתתו נפשכם ולבבכם לשמוע דברי תורה. (כתיב) את ה' האמרת היום וכתיב וה' האמירך היום וג'ו כשם שהעלייה כובשת כך עתידין ישראל לכבוש את כל הארץ שנאמר ולתתך עליון וגו'. את ה' האמרת (כתוב ברמז רמ"ד):

מעשה במרים בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה עמה, מה עשה השלטון חבש כל אחד ואחד בפני עצמו, הוציא את הראשון א"ל השתחוה לצלם כשם שהשתחוה אחיך, א"ל חס ושלום לא השתחוה אחי אף אני לא אשתחוה, למה, א"ל שכתוב בתורתנו אנכי ה' אלקיך, צוה עליו והרגו. הוציא את השני וא"ל השתחוה לצלם וכו' שכתוב בתורתנו אנכי ה' אלקיך לא יהיה לך וגו' צוה עליו והרגו. הוציא את השלישי וכו' למה שכתוב בתורתנו זובח לאלקים יחרם צוה עליו והרגו. הוציא את הרביעי וכו' למה שכתוב בתורתנו כי לא תשתחוה לאל אחר צוה עליו והרגו. הוציא את החמישי כו' למה שכתוב בתורתנו וידעת היום והשבת אל לבבך וגו' צוה עליו והרגו. הוציא את הששי וכו' שכתוב בתורתנו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד צוה עליו והרגו. הוציא את הז' והוא היה קטן שבהם וכו' שכבר נשבענו לאלקינו שאין אנו ממירין אותו ביראה אחרת דכתיב את ה' האמרת היום להיות לך לאלקים, וכשם שנשבענו לו כך נשבע לנו שאינו ממיר אותנו באומה אחרת דכתיב וה' האמירך היום, א"ל א"כ אזרוק את הטבעת הזו לפני הצלם ולך והבא אותה כדי שיאמרו לשלטון שמע והשתחוה לצלם, א"ל אללי עליך שלטון ומה שאתה בשר ודם אתה מתיירא מב"ו כמוך אני לא אירא ממלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם, א"ל וכי יש אלוה בעולם, א"ל שוטה שבעולם וכי עולם של הפקר ראית, א"ל וכי יש פה לאלקיכם א"ל באלקיכם כתיב פה להם ולא ידברו, אבל באלקינו כתיב בדבר ה' שמים נעשו, א"ל וכי יש עינים לאלקיכם, א"ל באלילים שלכם כתיב עינים להם ולא יראו, אבל באלקינו כתיב תמיד עיני ה' אלקיך בה, א"ל וכי יש אף לאלקיכם, א"ל באלילים שלכם כתיב אף להם ולא יריחון, אבל באלקינו כתיב וירח ה' את ריח הניחוח, א"ל וכי יש ידים לאלקיכם, א"ל באלילים שלכם כתיב ידיהם ולא ימישון, אבל באלקינו כתיב אף ידי יסדה ארץ, א"ל וכי יש רגלים לאלקיכם, א"ל באלילים שלכם כתיב רגלים ולא יהלכו, אבל באלקינו כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, א"ל וכי יש גרון לאלקיכם, א"ל באלילים שלכם כתיב לא יהגו בגרונם, אבל באלקינו כתיב והגה מפיו יצא, א"ל וכי יש בו כל המדות הללו מפני מה לא הציל אתכם מידי כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר, א"ל חנניה מישאל ועזריה היו זכאין ונפלו ביד מלך הגון, אבל אנו חייבין ונפלנו ביד חייב אכזרי כדי שיתבע דמינו מידו, צוה עליו והרגו, אמרה לו אמו בחיי ראשך תנה לי את בני ואגפפנו ואנשקנו ונתנו אותו לה וגפפתו ונשקתו ונתנה לו דדיה והוציאה לו דבש וחלב לקיים מה שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, אמרה לו בחיי ראשך יתנו את החרב על צוארי ועל צוארו כאחד, מיד צעק ואמר איך אעשה אותו וכתיב בתורתכם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, נטלוהו מחיק אמו והרגוהו ושערו חכמים שנותיו של תינוק ולא מצאוהו בו אלא שתי שנים וששה חדשים ושתי שעות ומחצה, והיתה אמו בוכה עליו ואומרת להם בני אל ירע לכם שלכך נוצרתם לקדש שמו של הקב"ה בעולם, לכו ואמרו לאברהם אביכם אל יזוח לבך עליך אתה בנית מזבח אחד ואני בניתי שבע מזבחות והעליתי ז' בני עליהם ולא עוד אלא דידך הוה נסיון ודידי הוה עובדא, אמרו אותה אשה עלתה לגג והשליכה עצמה ומתה וקראו עליה אם הבנים שמחה ורוח הקודש צווחת ואומרת על אלה אני בוכיה:

והיה ביום אשר תעברו את הירדן. רבי ישמעאל אומר לא נאמרו ברכות וקללות אלא לאחר י"ד שנה, שבע שכבשו ושבע שחלקו, התיב רבי חנינא קומי ר' יסא והכתיב והיה בעכברכם את הירדן תקימו את האבנים, אבנים תקימו מיד ברכות וקללות אחר י"ד שנה נאמרו:

וכתבת על האבנים. תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אומר על גבי אבנים כתבוהו שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב ואחר כך סדו אותו בסיד, א"ל רבי שמעון לדבריך היאך למדו אומות העולם תורה, א"ל בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושגרו נוטירין שלהן וקלפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבואר שחת שהיה להם ללמוד ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה וכתבו להם מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם כמאן כרבי שמעון. אבנים שלמות (כתוב ברמז ש"ו):

וזבחת שלמים אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה, משום שמחה דכתיב וזבחת שלמים ושמחת בעינן שתהא זביחה בשעת שמחה וליכא, משום חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. רבי יהודה בן בתירא אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבח שלמים ואכלת שם ושמחת, ועכשיו אין שמחה (נוהגת) אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש. תנו רבנן חייב אדם לשמח את (אשתו) [בניו ובני ביתו] ברגל שנאמר ושמחת בחגך במה משמחם ביין, ר' יהודה אומר אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבבל בבגדי צבעונים בארץ ישראל בבגדי פשתן המגוהצים:

רב [הונא] כי מטא להאי קרא בכי וזבחת שלמים ואכלת שם עבד שרבו מצפה לו לאכול על שלחנו יתרחק ממנו שנאמר למה לי רוב זבחיכם. וידבר משה והכהנים הלוים מה דברים היו שם ללמדך שבאו ישראל ואמרו למשה נטלת את התורה ונתת לכהנים שנאמר ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים, א"ל משה רצונכם שיכרתו לכם ברית שכל מי שמבקש ללמוד תורה לא יהא נמנע, א"ל הן, עמדו ונשבעו שאין אדם נמנע מלקרות בתורה שנאמר אל כל ישראל לאמר, א"ל משה היום הזה נהיית לעם:

אלה יעמדו לברך את העם, תנא רבי אליעזר אומר אי אפשר לומר לוים למטה שכבר נאמר למעלה, וא"א לומר למעלה שכבר נאמר למטה, הא כיצד, זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה. רבי יאשיה אומר הראוי לשירות למטה והשאר למעלה. רבי אומר אלו ואלו למטה היו עומדין הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה. ומאי על בסמוך, כדתניא ונתת על המערכת לבנה זכה אמר ר' על בסמוך, או אינו אלא על ממש, כשהוא אומר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך. תנן התם ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדין למטה באמצע, הכהנים מקיפין את הארון והלוים מקיפין את הכהנים וכו' הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן, הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות, ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל התורה בשבעים לשון שנאמר באר היטב. תנו רבנן ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט. ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי ד'. ד' וד' שמונה, ח' וח' הרי ט"ז. וכן בסיני וכן בערבות מואב שנאמר אלה דברי הברית אשר צוה ה', וכתיב ושמרתם את דברי הברית הזאת [נמצאו מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה], רבי שמעון מוציא הר גרזים והר עיבל ומכניס אהל מועד [שבמדבר], ובפלוגתא דהני תנאי רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני טפרטות באהל מועד, רבי עקיבא אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, ואין לך כל מצוה ומצוה שכתב בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות, רבי שמעון אומר מ"ח בריתות של תר"ג אלף ותק"ן. רב כהנא אמר כשם שחלוקין כאן כך חלוקין בתחלת חומש השני, אית תנא דתני כשם שחלוקין כאן כך חלוקים בדגלים בני לאה מכאן ובני רחל מכאן ובני שפחות באמצע, אמר ר' מתניא טעמא דהלין תנא שמע אלי יעקב וישראל מקוראי מה התקרה הזו עוביה דהן גבי קטנה דהן ועוביה דהן גבי קטנה דהן, אית תניי תני כשם שחלוקין כאן כך חלוקין באבני אפוד במלואותם כדי שיהו כ"ה מכאן וכ"ה מכאן, והלא אינן אלא ארבעים ותשע, אמר ר' ברכיה כתולדותם מלא, אמר ר' יהודה בן זכריה יהוסף מלא שנאמר עדות ביהוסף שמו. תנו על אבני המלון נכתבו דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר על אבני מזבח נכתבו, מאן דאמר על אבני מלון נכתבו בכל יום ויום אומות העולם היו שולחין נוטריהן ומשיאין את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון. ומ"ד על אבני מזבח נכתבו ולא לשעה היה ונגנזו, ועוד היתה מעשה נסים, נתן הקב"ה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון, מ"ד על אבני מלון ניחא ושדת אותם בשיד, מ"ד על אבני מזבח ושדת אותם בשיד בין כל אבן ואבן. רבי שמועל בשם רבי יונתן אומר והיו עמים משרפות סיד מסיד נטלו אפופסין שלהן מיתה. אמר רבי יוחנן פשוט הוא לך ד' מיני אבנים הן, אבני המלון לשעה היו ונגנזו, אם תאמר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים משוקעות היו, אם תאמר פיסטליות שנתן להן משה כבר נכנסו עמהם לארץ, אלא במה אנן קיימין באבנים שהקים להם יהושע על גב הירדן. ואלה יעמדו על הקללה (כתוב ברמז תל"ד). תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה, בו נידוי דכתיב אורו מרוז ואמר עולא בד' [מאה] שפורי שמתיה ברק למרוז, בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה, וכתיב ארור האיש אשר יעשה פסל. בו שבועה דכתיב וישבע יהושע (את העם) [בעת ההיא] לאמר ארור האיש לפני ה' כו', וכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל, וכתיב ויונתן לא שמע בהשביע אביו. אמר רבי יוסי בר חנינא אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים, בו שבועה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. בו קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים וגו' ואמר כל העם אמן. בו האמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיהו אמן כן יעשה ה' יקים ה' את דברך:

וענו הלוים ואמרו. בלשון קודש אתיא קול קול ממשה כתיב הכא קול רם וכתיב הם משה ידבר והאלקים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקדש. דרש רבי יהושע בר נחמני מתורגמניה דרשב"ל כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' בארור סגי ליה, אלא זה הבא על הערוה והוליד בן והלך הבן ועבד ע"א ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו. ושם בסתר (כתוב ברמז תתע"ח):

ברוך אתה בעיר. בזכות מצות שאתה עושה בעיר [חלה] וציצית וסוכה ולולב הדלקת נר שבת. ברוך אתה בשדה בזכות מצות שאתה עושה בשדה לקט שכחה ופאה. דבר אחר שתהא ברוך בעיר על ידי שנתברכת בשדה שתתן הארץ פירותיה. ברוך אתה בבואך בפרקמטיא שלך, ודוד מפרשה ה' ישמר צאתך ובואך. ד"א ברוך אתה בביאתך לעולם וביציאתך מן העולם. אשרי אדם ששעת מיתתו כעת לידתו וזהו עת ללדת ועת למות. אמר רב ברוך אתה בעיר שתהא ביתך סמוך לבית הכנסת. ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך קרובים לעיר. ברוך אתה בבואך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך. ברוך אתה בצאתך שכל צאצאי מעיך יהיו כמותך. רבי יוחנן אמר ברוך אתה בעיר שיהא בית הכסא סמוך לשלחנך. ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך משולשין, שליש בתבואה שליש בגפנים שליש בזיתים. ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך בלא חטא אף יציאתך בלא חטא, ולא קשיא הא דמהדר שורא וריתקא הא דלא מהדר:

יצו ה' אתך את הברכה. אמר ר' יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברה באסמיך. תנו רבנן ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך ברך הרי זו תפלת שוא לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה וגו'. תנא דבי ר"י אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולט בו שנאמר יצו ה' אתך וגו'. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך תניא ר' אליעזר אומר אלו תפילין שבראש. הרואה תפילין בחלום יצפה לגדולה שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר אומר אלו תפילין שבראש (כתוב ברמז ע"ו). משל לבן מלכים שהיה מהלך אחר אביו והיה מהלך בכל מקום שהיה מהלך אביו, והיו בני אדם רואים לאביו עמו והיו יראים מפניו, אחר ימים הניח לאביו והיה מהלך לעצמו, התחילו הבריות מכין אותו, בא לו אצל אביו וא"ל כך עשית לי, א"ל אתה עשית לעצמך שהנחת אותי, כך ישראל כיון שעושין רצונו של מקום היו אומות העולם יראים מהם שנאמר וראו כל עמי הארץ וגו', ואומר שמעו עמים ירגזון, ויגר מואב, וכן הוא אומר ונשמע וימס לבבנו, ולא עשו אלא עברו על דבריו ונשתעבדו למלכיות, התחילו צועקים לפני הקב"ה אומר להם אתם גרמתם לעצמכם שנאמר תיסרך רעתך ומשובתיך תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך: