ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקכה
וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. רבי אליעזר אומר תקוץ, ר' עקיבא אומר תגדיל. אמר ר' אליעזר נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים מה להלן העברה אף כאן העברה. אמר ר' עקיבא נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים מה להלן נוול אף כאן נוול, וראיה לדברי [ר"א] ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, הא עשיה העברה היא. ד"א עד די (שער רישיה) [שעריה] כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין. והסירה את שמלת שביה [מלמד] שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן. וישבה בביתך בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה [ויוצא ונתקל בה] ורואה בקלקולה ורואה בנוולה. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש. ר' עקיבא אומר אין אביה ואמה אלא אלילים וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה. תניא אידך ובכתה את אביה בד"א שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד. ר"ש בן אלעזר אומר אפילו לא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר (וכופה) ומטבילה לשום בת חורין ומשחררה ומותר בה מיד, מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, והכתיב וכל עבד איש, ההוא למפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כו', עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד. מתקיף לה רב פפא אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכה במצות אבל עבד דשייך במצות אפילו רבנן מודו. דתניא אחד (עו"א) [גר] ואחד הלוקח עבד מן העו"א צריך לקבל. הא לוקח מישראל אין צריך לקבל, הא מני אילימא רבי שמעון בן אלעזר הא אמר לוקח מן העו"א נמי אין צריך לקבל, אלא לאו רבנן היא ושמע מינה הלוקח מן העו"א צריך לקבל, אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל. והתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר, ההוא לענין טבילה. תניא ירח ימים שלשים, רבי שמעון בן אלעזר אומר תשעים, ירח שלשים ימים שלשים ואחר כך שלשים, מתקיף לה רבינא ואימא ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן כי הנך קשיא. ירח ימים ל' יום (ד"א) ירח אחד, ימים שנים [ואחר כן] הרי שלשה חדשים כדי (בגדי נויה שהיו עליה וחמדה, ו)תיקון הולד כדברי ר' עקיבא להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו, ו כל כך למה שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. [ואחר כן תבוא אליה] הא אם לא עשה בה כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות. (ואחר כן תבא אליה) ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע:
והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. ושלחתה לנפשה ולא לבית אלקיה. ושלחתה בגט כדברי ר' יונתן, ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, וק"ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ומכור לא תמכרנה בכסף אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מנין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה, תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה. לא תתעמר בה שלא תשתמש בה כדברי רבי יונתן, דבר אחר הרי זו אזהרה לב"ד. תחת אשר עניתה אפילו לאחר מעשה יחידי. כי תהיין לאיש שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וראית בשביה אשת יפת תואר מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור יצא ממנו אבשלום, וע"י נהרגו כמה רבבות ונהרג שמעי ושבע בן בכרי ואחיתופל. אחריו מה כתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות אם נוצל מזו לא ינצל מזו, למדנו שמצוה גוררת מצוה שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח, מה כתיב אחריו כיתבנה בית חדש ועשית מעקה, ותזכה לכרם לא תזרע כרמך, לזרוע שדה לא תחרוש בשור ובחמור, ותזכה לבגדים נאים לא תלבש שעטנז, ותזכה לציצית גדלים תעשה לך, ותזכה לאשה ובנים כי יקח איש אשה חדשה. ארבע מדות בדרך ארץ יש נושא אשה לשם זנות ויש נושא אשה לשם ממון ויש נושא אשה לשם גדולה ויש נושא אשה לשם שמים, נשא אשה לשם זנות יוצא ממנו בן סורר ומורה שנאמר וראית בשביה וסמיך ליה בן סורר ומורה, נשא אשה לשם ממון לסוף מצריכין אותו לאחרים שכן מצינו בבני עלי שנשאו נשים [שלא] כראוי להם וכתיב והיה כל הנותר בביתך וגו', נשא אשה לשם גדולה לסוף מעמידין עליו מבית משפחתה שממעיט זרעו אחריו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שראה אחאב מלך ישראל שהיו לו שבעים בנים ונתחתן בו וכתיב ועתליה אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה, משל לשני בני אדם שניהם ממשפחה אחת אחד עני ואחד עשיר היה לו לעשיר לישא וליתן עם העני והוא לא עשה כן והלך ונדבק בשאין ראוי לו שנאמר הלוא אב אחד לכלנו וגו' מדוע נבגד וגו' בגדה יהודה וגו' לפיכך יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו', והנושא אשה לשם שמים לסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל, צא ולמד מן עמרם שנשא אשה לשם שמים ויצאו ממנו משה ואהרן שהרבו תורה ומצות לישראל, וכן בעובד בן שלמון יצאו ממנו דוד ושלמה, ועל כיוצא בהן נאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם:
כי תהיין לאיש. רב אחא בר יעקב אמר חייבי מיתות דלא תפסי בהו קדושין אתיא מיבמה, ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין, חייבי מיתות ב"ד לא כל שכן. אי הכי שאר חייב לאוין נמי, אמר רב פפא חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש [שנואה לפני המקום] ואהובה לפני המקום, אלא אהובה אהובה בנשואיה, שנואה שנואה בנשואיה וקאמר רחמנא כי תהיין. ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין האי כי תהיין במאי מוקים לה, באלמנה לכהן גדול וכדרבי סימאי דאמר מן הכל עושה ר' עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרות, ולרבי ישבב דאמר בוא ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, הניחא לרבי ישבב אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי ומוקים לה בחייבי עשה שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה במאי מוקי לה בבעולה לכהן גדול [ומאי שנא] משום דהוה ליה עשה שאין שוה בכל. ורבנן עד דמוקמי לה בחייבי לאוין לוקמי בחייבי עשה, הני חייבי עשה במאי נינהו אם שתיהן מצריות שתיהן שנואות נינהו, אם אחת מצרית ואחת עברית שתי נשי מעם אחד בעינן, אם בעולה לכהן גדול מי כתיב כי תהיין לכהן, ור' עקיבא בע"כ שבקיה לקרא [דהוא דחיק ומוקי אנפשיה]. כי תהיין במי שיש בהם הויה יצאו שפחה וכותית שאין בהן הויה, משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה ומוציא את הארוסה שאין להן הויה. [האחת אהובה והאחת שנואה] ר"ש אומר בדרך ארץ הכתוב מדבר מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת. וילדו לו בנים להוציא את הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. אין לי אלא היוצא ממקום לידה, יוצא דופן מנין, תלמוד לומר וילדו לו מ"מ. ד"א כי תהיין לאיש שתי נשים, אין לי אלא שהן שתים מנין אפילו הן מרובות, תלמוד לומר נשים. אין לי אלא בזמן שהן מרובות ומקצתן אהובות ומקצתן שנואות, מנין אפילו כולן אהובות אפילו כולן שנואות, תלמוד לומר ארובה האהובה שנואה השנואה ריבה הכתוב, אין לי אלא בזמן שהן מרובות וכולן אהובות או כולם שנואות, מנין אפילו הן שתים, תלמוד לומר שתי נשים. אין לי אלא בזמן שהן שתים אחת אהובה ואחת שנואה, מנין אפילו אחת והיא אהובה אחת והיא שנואה תלמוד לומר אהובה אהובה שנואה שנואה ריבה הכתוב, ואי זו היא אהובה זו אהובה לפני המקום, [שנואה זו שנואה לפני המקום]. יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה שאינן לו כדרך כל הנשים, מנ ין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, תלמוד לומר שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בלא תעשה. ועדיין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים, תלמוד לומר שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בכרת, יכול אפילו שפחה אפילו כותית, תלמוד לומר כי תהיין לאיש כל שיש לו בהן הויה יצאו אלו שאין לו בהן הויה. וילדו לו בנים מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין הולדות שלו. ד"א וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת, לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחין לחלוק בשוה יכול תהא בכורה נוהגת בהן, תלמוד לומר וילדו לו בנים, הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת. והיה הבן ולא טומטום ואנדרוגינוס. הבכור ולא הספק. לשניאה הכתוב מבשרך שבן הבכור לשניאה (כתוב ברמז תק"נ). וילדו לו, אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה. רב נחמן בר יצחק אמר אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהיה בן משעת הויה. אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה, דא"ק וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. רב שיזבי אמר אף אין אמו טמאה לידה (כתוב בפרשת אשה כי תזריע). תניא והיה הבן ולא טומטום, הבכור ולא ספק, בשלמא בן ולא טומטום כדרבי אמי, אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא נותנין הרשאה זה לזה:
מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא בן יום א' ממעט בחלק בכורה, אבל עובר לא, מ"ט וילדו לו בעינן. אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו קאמר רחמנא [והא ליכא] והלכתא ככל הני לישני: