ילקוט שמעוני/דברים/רמז תתקיג
(דבר אחר שום) [מקרב אחיך] תשים עליך מלך זו מצות עשה, לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. איש נכרי מכאן אמרו (אבל) [אין] ממנין אותו פרנס על הצבור. אשר לא אחיך הוא כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה עד שזולגות עיניו דמעות והיו כל ישראל אומרים לו אגריפס אחינו אתה. רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל ואף על גב דאמר מר שום תשים עליך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל:
אמר רב אשי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה, הוו קא מנצו איהו ורב ביבי, מר אמר אנא (קאימנא במילי) [עבידנא שררותא] דמתא, אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו תנינא שום תשים עליך כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך, אמר ליה רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל, אמר ליה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה, הילכך רב ביבי דגברא רבה הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא. אמר אביי הילכך האי מאן דמשרי צורבא מרבנן באושפיזיכניה לישרי כרב אדא בר אהבה דידע למהפך ליה בזכותיה. תנו רבנן מעבירין את המת לפני הכלה, וזה וזה לפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים, [שבחוהו] מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ששנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, התם פרשת דרכים הואי. רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב, איני והאמר רב אשי אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו וכו', מצוה שאני. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, שבחוהו מכלל דשפיר עבד והאמר ר"א וכו', מצוה שאני, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך וגו' זלגו עיניו דמעות, א"ל אל תתירא אחינו אתה. תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה שחנפו לו לאגריפס הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה וכו' יומא חד שמעיה לבת קלא דהות אמרה כל עבדא דמריד האידנא מצח, קם מרד אזל קטלינהו לכל מרותיה וכו' אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן קם קטלינהו ושבקיה לבבא בן בוטא למיסב עצה מניה אהדר ליה כלילא דיילי ונקרינהו לעיניה, [יומא חד] אזל ויתיב קמיה א"ל חזי מר האי עבדא בישא דקטל רבוותיה, א"ל ומאי אעביד ליה, אמר ליה ללטייה מר, אמר ליה כתיב גם במדעך מלך אל תקלל, [א"ל] האי מלך הוא האי הדיוט הוא, א"ל ולא יהא אלא עשיר וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר (אמר ליה) [ולא יהא אלא נשיא] וכתיב ונשיא בעמך לא תאור, [אמר ליה] בעושה מעשה עמך, א"ל מסתפינא ממלכותא, א"ל אנא ואת השתא מיהת יתבינן, אמר ליה כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול וגו', אמר ליה אי הוה ידענא דצניעתו כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא, אמר ליה הוא כבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם זה בית המקדש שנאמר והלכו גוים לאורך, איכא דאמרי הכי אמר ליה אותו האיש סימא עינו של עולם רבנן דכתיב והיה אם מעיני העדה ילך ויעסוק בעינו של עולם בית המקדש דכתיב הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם, א"ל מסתפינא ממלכותא, אמר ליה שדר שליחא דאזל שתא ומתאחר שתא עד דהדר ואתי הוי שתא, אדהכי והכי סתרת ובניית, עבד הכי שלחו ליה אי לא סתרת לא תסתור ואי סתרת לא תיבני ואי סתרת ובנית עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא את הורדוס עבדא קלניא מעביד, מנלן דהאי רכא לישנא דמלכותא הוא דכתיב אנכי היום רך ומשוח מלך. ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך. במאי בנייה, באבני שישא ומרמרא, איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא, אפיק שפא ועייל שפא כי היכי דליקבל סידא, סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא:
תנו רבנן לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו. תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים בטלנין, מנין אפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה, תלמוד לומר למען הרבות סוס, וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלאו לא ירבה, סוסים למה לי, לעבור על לא תעשה כל סוס וסוס. טעמא דכתב רחמנא לו, הא לא כתב רחמנא לוהוה אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, לא צריכא לאפושי. וה' אמר לכם והיכן אמר כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (כתוב ברמז ר"ז וברמז רל"ג). תנו רבנן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין של הורדוס. תניא אמר ר' יהודה מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל (מעולם), אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו שם ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, והיו שם שבעים ואחד קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים (וחמשה דינרי זהב) [ואחד ככרי זהב] ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודר בידו, וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן, ולא היו יושבין מעורבבים אלא זהבין בפניו עצמן וכספין בפני עצמן [ונפחין בפני עצמן] וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן, וכשעני נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנותו ונפנה לשם, ומשם היה פרנסתו, וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון, ומאי טעמא איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור. אתא אשכחינהו דהוו קרו ישא ה' עליך גוי מרחוק כאשר ידאה הנשר, אמר מכדי ההוא גברא דבעא למיתי בעשרה יומי דליא זיקא ואתא ספינתיה בחמשה יומי קם עלייהו וקטלינהו:
מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים. תלמוד לומר רק, והלא דברים ק"ו ומה (מצוה) [מצרים] שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתו לשם, שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן על אחת כמה וכמה. תנו רבנן אלמנה בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה איין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה, שאם אתה אומר ממשכנין אותה משכנה אתה חייב לחזירה לה ומתוך שאתה מזחיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתנן ולא ירבה לו נשים (אלא י"ח). רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, ורבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה, א"כ מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים, אפילו כאביגיל, בעלמא לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא מה טעם לא ירבה לו נשים משום דלא יסור (את) לבבו, ורבי שמעון בעלמא דריש טעמא דקרא הכא לכתוב רחמנא לא ירבה ולשתוק, ולא יסור (את) [ללבו למה לי, דאפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה. תנו רבנן וכסף לא ירבה לו יכול אפילו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא] תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא]. טעמא דכתב (לאכסניא) [אספניא] נמי לא, צריכא להרוחה. והשתא דאמרת לו לדרשא, לא ירבה לו נשים מאי דרשת ביה, למעוטי הדיוטות. אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם שנאמר לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, וכתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב, אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (ותעל) [ותצא] מרכבה ממצרים בשש מאות. מרבה לו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא] וכן עשה דוד שנאמר (ואני) [והנה] בעניי הכינותי לבית ה', אבל שלמה עשה כענין שנאמר ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים: