ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תשו
ועד אין בה, אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן. כיוצא בו לא הגידה אסתר אע"פ שלא הגידה עכשיו הגידה לאחר זמן שנאמר כי הגידה אסתר מה הוא לה, ואף יש לה לאחר זמן שנאמר והייתי עד ממהו. אמרו רבותינו בזמן שהאשה משמשת עם בעלה ולבה על אחר אין לך נאוף גדול מזה שנאמר האשה המנאפת תכת אישה תקח את זרים, וכי יש אשה שמנאפת תחת בעלה אלא משמשת עם בעלה ונותנת עיניה באחר. שאל מלך הערבי את ר"ע א"ל אני כושי ואשתי כושית וילדה בן לבן אני הורגה שזנתה תחתי, א"ל צורות ביתך לבנות או שחורות, א"ל לבנות, א"ל כשעסקת עמה בתשמיש נתנה עיניה בצורות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה על הדבר מצינו בצאן לבן שמן המקלות היו מתיחמות שנאמר ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך הערבי ושבח לר"ע, הוי כל אשה שמתיחדת עם בעלה בקדושה סוף [הקב"ה] מעמיד ממנה בנים צדיקים, שכן אמרה חנה (כד) אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' וגו' למה שנזרע בקדושה, אמר הקב"ה בעוה"ז בחרתי בכם שאתם זרע אמת שנאמר ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת, וכתיב ובך בחר ה' אלהיך וגו', ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קדש שנאמר לא יגעו לריק ולא ילדר לבהלה, וכתיב כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה':
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו. למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר כי יקח איש אשה ובעלה וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים (והתרו בה) שיוצאה ממנו בגט אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה, תלמוד לומר איש איש כי תשטה אשתו, הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה המים לכך נאמרה פרשה זו. איש איש לעשות (כה) אשה כאיש דברי רבי עקיבא:
דבר אל בני ישראל. על ידי ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים, או בני ישראל פרט לגרים, אמרת איש איש לרבות את הגרים. דבר אל ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקנוי אשת גר ועבד משוחרר שותות. פשיטא, מהו דתימא דבר אל בני ישראל ולא גרים, קא משמע לן ואמרת ריבויא הוא. ת"ר איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות אשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין שב"ד מקנין להן לפוסלן מכתובתן. יכול אף להשקותן, ת"ל והביא האיש את אישתו. רבי יוסי אומר אף להשקותה ולכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. רבנן סברי בעינן וקנא והביא ור' יוסי סבר לא בעינן וקנא והביא. בני ישראל [העיר הקביא ב"מ] משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת, ואמרו לו מעשה בכרכמית כו' שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון וא"ל דוגמא השקוה. כי תשטה אמר ר"ל אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות שנאמר איש איש כי תשטה, תשטוה כתיב, א"ר שמעון בו לקיש ואיש את קדשיו לו יהיו, מה כתיב בתריה איש איש כי תשטה אשתו, וכי נה ענין זה לזה, אני אמרתי תן מתנתך לכהן ואתה לא עשית כן, חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן:
כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשוחררת ואשת גר, ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר בנידויו וסקלו ב"ד את ארונו. (כו) ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא להם בעשה, ומנין בלא תעשה, אמרת וידבר ה' אל משה לאמר, ועדין אין במשמע אלא אשתו הנשואה, ומנין אתה מרבה ארוסתו ריבמתו וכל שהוא לו משום אישות, אמרת לאמר ואמרת אליהם. איש איש כי תשטה אשתו אשתו אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה, והלא דין הוא הואיל והוא אוסר עליה והיא אוסרת עליו מה לימד עליו מה לימד באיסור שהוא אוסר עליה אם בא עליה אחר נאסרת עליו מיד, יכול אף באיסור עליו אם בא על אחת מכל האסורות לו תאסר אשתו ולא תהא מותרת לו, תלמוד לומר אשתו אשתו (כז) אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה. ומעלה בו, שנינו אין לי אלא בו, מנין אתה מרבה שאר בני אדם תלמוד לומר ומעלה בו מעל:
ומעלה בו מעל. מעילה על דבר ערוה או על דבר ממון, כשהוא אומר ושכב איש אותה וגו' הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון. ומעלה בו מעל אין מעילה בכל מקום אלא שיקור וכו' (כדכתוב כי יעשו מכל חטאת האדם):
ושכב איש, על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא ע"י בהמה, ושכב איש להוציא את הקטן שאינו איש. אותה ולא את אחותה שהיה בדין אם כשבא (כח) איסור מקל על איסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא איבור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסרו, תלמוד לומר אותה ולא אחותה. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר אותה ולא את חמותו אותה ולא את הערוה, שהיה בדין [ומה] אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור הקל על הקלה אסר את אוסריו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסריו, ת"ל אותה ולא את חמותו, אותה (כט) ולא את הערבה שכבת זרע פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר [פרט שקינא לה דרך אברים. דרך אברים פריצותא בעלמא הוא, מהו דתימא בקפידיא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קפיד קמשמע לן. למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה (כתוב ברמז תרט"ו). ונעלם מעיני אישה להוציא את הכומא. ונעלם מעיני אישה ולא שיהא רואה (ומערים) [ומעמעם], הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה להשקותה. ת"ר אשר תשטה אשה תחת אישה להקיש אשה לאיש ואיש לאישה, למאי הלכתא [אמר רב ששת] כשם שאם [הוא] היה סומא לא היה משקה דכתיב ונעלם מעיני אישה, כך אם [היא] היתה סומא לא היתה שותה, כשם שאם היתה חגרת או גדמת לא היתה שותה דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ונתן על כפי כך אם היה הוא חגר או גדם לא היה משקה. [מר בר רב אש' אמר] כשם שאם היתה אלמית לא היתה שותה דכתיב ואמרה וגו' כך הוא אם היה אלם לא היה משקה:
ונסתרה והיא נטמאה. אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. או אין עדים לא לטומאה ולא לסתירה, אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ונסתרה אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה. ונסתרה לא שמענו שעור סתירה, ת"ל ונסתרה והיא נטמאה סתירה כדי טומאה כדי להקיף דקל דברי רבי ישמעאל. רבי אליעזר אומר כדי מזיגת הכוס, רבי יהושע אומר כדי לשתותו, בן עזאי אומר כדי לצלות ביצה. רבי עקיבא אומר כדי לגמעה. רבי יהודה בן בתירא אוצר כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו. ואמר רב יהודה אמר רב סוטה אסורה, מאי טעמא טומאה כתיבא בה כעריות. תנו רבנן שלשה [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה דברי רבי עקיבא. אמר רבי ישמעאל קל וחומר ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה, אם כן מה תלמוד לומר והיא נטמאה והיא לא נטמאה, אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה, מגיד לך הכתוב שהספק אסורה, ומכאן אתה דן לשרץ. ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי. וממקום שבאת מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד. ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אף שרץ דבר שיש בו דעת לישאל, מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לישאל ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור, ושאין בו דעת לישאל בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור. ורבי ישמעאל א"ל רבי עקיבא תרומה ומהדר ליה איהו כהונה, ותו לרבי עקיבא כהונה מנא ליה וכו', אלא לרבי עקיבא ד' קראי כתיבי חד לבעל וחד לבועל חד לתרומה וחד לכהונה, ישמעאל כהונה אתיא מקל וחומר, ורבי ישמעאל ממאי דכי איצטריך קרא לתרומה וכהונה אתיא בקל וחומר, דילמא כי איצטריך קרא לכהונה ותרומה שריא, אמר לך מסתברא דומיא דבעל ובועל, מה בעל ובועל מחיים אף תרומה נמי מחיים לאפוקי כהונה דלאחר מיתה, ורבי עקיבא דומיא דבעל ובועל לית ליה, ואי נמי אית ליה, מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא: