ילקוט שמעוני/במדבר/רמז תרצו
פרשת נשא:
וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל, הצווי מיד לדורות. או אינו אלא לאחר זמן, ת"ל צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. (א) לדורות מנין כו' (כתוב ברמז שע"ז). וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש למה נאמרה פרשה זו לפי שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר וישלחו וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה, וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה. שומע אני ממחנה לויה, לומר אל מחוץ למחנה תשלחום. הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין (ב) ממחנה ארון הקל ק"ו ממינה שכינה החמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין, רבי אומר אינו צריך ק"ו, אם כן למה נאמר וישלחו מן המחנה וגו' אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות. וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל לנפש, שומע אני שלשתן במקום אחד, תלמוד לומר במצורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו. מכאן מנו חכמים למחיצות. כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שהמת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שמטמא תחת אבן מטמא. (ג) כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא, חמוור טמא מת שהוא מטמא את האדם. כל שמחוסר כפורים פוסל טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה וגו' למה נאמר אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין, היה ובי יאשיה אומר אמרת ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, ק"ו ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן ענטת מין הדין, לכך נאמר (ד) וישלחו מן המחנה וגו' ללמדך שאין עונשין מן הדין. וישלחו מן המחנה בכל אדם הכתוב מדבר, או אינ מדבר אלא בלוים נושאי הארון, תלמוד לומר מזכר עד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. או אינו אלא כענין שענש, מה מצינו במטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים, שנאמר ואיש אשר יטמא ולא יתהטא ונכרתה, אף כאן לא הזהיר רלר גדולים, תלמור לומר מזכר עד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אמר טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג). רבי אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבים, תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין: