יוסף תהלות/כד
מזמור כ״ד
[עריכה]פסוק ב
[עריכה]כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. דקדק עטרת ראשי אבא מארי זלה״ה, דהול״ל דהוה ליה למימר "ועל נהרות כוננה", כמ״ש כמו שאמר יסדה. ופירש במ״ש במה שכתב רש״י ז״ל ביחזקאל סי׳ סימן מ״ז (פסוק ח), דלעת״ל דלעתיד לבוא מעיין יצא ובאו הימה לים סדום וים הגדול לרפאות מימיהם המלוחים למתקם, ובזהר שלח ועקב, דעעיין זה בא אל נחל שיטים ויתוב מסורחניה. וז״ש וזהו שאמר: על ימים יסדה, והם מים מלוחים; ועל נהרות יכוננה לעתיד, ועל ידם ימתקו המים, ויזכה לזה נקי כפים ובר לבב, עכ״ד עד כאן דבריו זלה״ה:
פסוק ד
[עריכה]ולא נשבע למרמה וכו׳. ישא ברכה וכו׳. זה דור דורשיו וכו׳. אפשר, כלפי דהנשבע לשוא כתיב "לא תשא" ו"לא ינקה", ונפרעין מכל העולם אפילו מן הצדיקים, כמ״ש כמו שכתוב פ׳ פרק שבועת הדיינין. לכן זה דלא נשבע למרמה טעון ברכה הוא וכל העולם, דמדה טובה מרובה. וז״ש וזהו שאמר ישא, שקיים "לא תשא". זה דור דורשיו וכו׳, שיתברכו אחרי׳ אחרים בשבילו מק״ו מקל וחומר דלוקים כשנשבע לשוא:
אי נמי אפשר במ״ש במה שאמרו רז״ל, דבמעמד ה״ס הר סיני נשבעו כל נשמות ישראל, כדכתיב: "את אשר ישנו פה ואשר איננו פה", והכי אמרינן בכמה דוכתי, "מושבע ועומד מהר סיני". ויש להבין, דבנדה פ״ג פרק ג אמרו: "תשבע כל לשון" זה יום הלידה, דמשביעין אותו בבטן אמו על כל התורה. וצריך לדעת, דהרי מושבע ועומד מהר סיני, ואמאי אצטריך שבועה הזאת השנית?
ואפשר במ״ש פ׳ חלק, דא״ל דאמר לו אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין ליפטר מן הדין. גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה או׳ אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. א״ל אמר לו אמשול לך משל, לה״ד למה הדבר דומה? למלך ב״ו בשר ודם שהי״ל שהיה לו פרדס נאה, והיו בו בכורות נאות, והושיב בו ב׳ שומרים, א׳ חגר וא׳ סומא. אמר ליה חגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס! בוא והרכיבני ונביאם ונאכלם. רכב החגר על הסומא והביאום ואכלום. לימים בא בעל הפרדס וכו׳. מה עשה? הרכיב חגר על סומא ודן אותם כא׳ כאחד. אף הקדוש ברוך הוא, מביא הנשמה וזורקה בגוף ודן אותה[1] כא׳, שנאמר: "יקרא אל השמים מעל" זו הנשמה, "ואל הארץ לדין עמו" זה הגוף.
ואפשר שיובן, בהקדם מ״ש פ׳ המצניע, במשא שאין א׳ יכול להוציאה והוציאוה שנים בשבת, ר״ש רבי שמעון פוטר, דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור, דכתיב מיעוטא, ור׳ יהודה מחייב, דלא אתא מיעוטא להכי. והיינו דקאמר אנטונינוס, דנשמה וגוף יכולין ליפטר, דהו״ל זה אינו יכול וזה אינו יכול דפטור בשבת לר״ש, דהגם דהתם אית ליה מיעוטא מ״מ מכל מקום שמעינן דיש מקום פטור. ורבינו הקדוש א״ל משל לה״ד וכו׳, ויקשה על המלך, למה לא הושיב שומרים פקחים, ויזהירם מאד? אלא כונת המלך שיזכרו גריעותם שזה חיגר וזה סומא ולא יגנבו. ובכל זאת חטאו לו, וכבר המלך ידע והרכיבם ודנם, כלומר, עתה גוף א׳, ומה שפטורים בשבת הם ב׳ גופים מוחלקים והוא מן הדין. ודייק לומר בסוף "בעל הפרדס" ולא אמר "המלך", לומר דאינו מדינא דמלכותא, רק דין פשוט. וכן הנמשל, הקב״ה עשה גוף ונשמה, להזכירם שלא יחטאו, כמ״ש עקביא: "דע מאין באת" וכו׳, ופירשו ז״ל דבתחילה אמר דרך נסתר לנשמה, ולבסוף אמר לגוף, וחטאו, ומחברם יחד ודנם והוו גוף אחד, וחייבים גם לר״ש דפוטר זה אינו יכול וז׳ וזה אינו יכול דהשתא גוף אחד. ומה גם דבשב׳ דבשבת קי״ל קיימא לן כר׳ יהודה דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, כמ״ש הרמב״ם ז״ל.
ואפשר להסמיך זה בדברי עקביא: "מאין באת" וכו׳ על הנשמה, והדר קאמר: "מאין באת? מטיפה" וכו׳ על הגוף. ולא יעלה על לב דא״כ דאם כן אתה פטור, דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטור? לזה חתם: "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ״ה מלך מלכי המלכים הקב״ה", והוא יחבר בשעת הדין הנשמה והגוף והוי גוף אחד. והרב תורת חיים בשיטתו פירש פ׳ פסוק "משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו" (תהלים יט, י), גוף ונפש, ע״ש עיין שם. ולי ההדיוט אפשר לומר בסגנון זה: "משפטי ה׳ אמת", דאין לומר זה אינו יכול וזה אינו יכול, דקי״ל דקיימא לן דחייב; ותו, גם ר״ש מודה, דהכא ה׳ ציוה לשניהם גוף ונפש כל המצוות. אמנם ה׳ רוצה שיהיה דינו ברור מאד, ולכן זורק הנשמה בגוף ודנם כא׳, וז״ש צדקו יחדיו:
אמור מעתה: לזה השביע הקב״ה בהר סיני לכל הנשמות, ותיסגי בשבועה זו, דזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב, ומה גם דהכא דהשביע לנשמה כשתבוא בגוף, ונמצא שהשביע בפירוש על זה. ומ״מ ומכל מקום יען מענותנותו רוצה שיתברר לכל כי צדיק דינו, משביע לגוף ולנפש בהצמדם יחד במעי האם, שלא יהיה שום פקפוק כלל. ומ״מ לדינא שבועת הר סיני עיקר, ולכן הש״ס תמיד אומר "מושבע ועומד מהר סיני":
וזה רמז: נקי כפים על הגוף, ובר לבב – ידיעה ושכלות הלב דהוא מהנשמה, אשר לא נשא לשוא נפשו בהר סיני, דהיה הנפש יחידה, ולא נשבע למרמה בבטן אמו, בהיותו בגוף ונפש. לכן ישא ברכה מאת ה׳ כנגד אשר לא נשא לשוא נפשו, וצדקה וכו׳ נגד לא נשבע:
אי נמי אפשר, ונקדים משז״ל מה שאמרו ז"ל: "רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע". גם נקדים אשר פירש הרב כמהר״ש פרימו ז״ל: "לא תשא את שם ה׳ אלהיך לשוא כי לא ינקה ה׳ את אשר ישא את שמו לשוא", דכתב רבינו האר״י זצ״ל דאסור לישבע "חי נפשי". וז״ש "לא תשא את שם ה״א ה' אלקיך", ודע "כי לא ינקה אשר ישא שמו" עצמו לומר "חי נפשי", הוא אסור ולא ינקה. ומזה תבין חומר האיסור מאד מאד לנושא שם שמים ח״ו חס ושלום, עכ״ד עד כאן דבריו.
ואפשר שזה רמז: נקי כפים, דאין בידו גזל וסרך גזל כלל וקפיד טפי אמנקיותא, והוא נקי כפים, וזה ממאי דרובא דעלמא חוטאים בגזל. ומכ״ש ומכל שכן שגם מהמיעוט דחוטאים בעריות הוא נזהר, וז״ש ובר לבב, דעשה היצה״ר היצר הרע טוב, וזהו לבב דייקא, על דרך שדרשו בירושלמי פ״ט דברכות: "ומצאת את לבבו", שעשה היצה״ר טוב. ומאחר שהוא בר לבב, שעשה היצה״ר טוב, "ריח נור", יצר עריות, "לא עדת ביה"[2], ומכ״ש שלא חטא, דודאי הוא דבר קשה לרוב בני אדם לפרוש מהעריות, אמנם כופין את יצרם ואינם חוטאים אלא המיעוט. ובהכי ל״ק לא קשה מה שהקשה הרב תי״ט תוס' יום טובעל הרמב״ם והטור, וכמו שכתבתי בעניותי בספרי זוטא ברכי יוסף א״ה אבן העזר סי׳ סימן כ״ה ע״ש עיין שם. וזה שלא יש לו יצה״ר משומר ובא אף ממחשבת חטא. אשר לא נשא לשוא נפשו של עצמו, שאינו נשבע בחייו, ומכ״ש אשר לא נשא לשוא נפשי כביכול, דהוא קרי וכתיב[3], ולכן ישא ברכה מאת ה׳, טעו״ן ברכה, ובדין הוא שיטול שכרו, ונוסף גם הוא וצדקה מאלהי ישעו:
הערות ויקיעורך
[עריכה]- ^ אולי צ"ל: אותם
- ^ על פי דניאל ג כז
- ^ עיין במנחת שי כאן. ובנוסח מהדורתנו המבוסס על כת"י הכתר וכתה"י הקרובים לו "נפשי" קרי וכתיב. ובגוף התהילים הנדפס בספר "יוסף תהלות" כתיב "נפשו" וקרי "נפשי", וכן הוא במהדורת דפוס ראשון של מקראות גדולות.