יומא כא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ויש אומרים אף רידייא ובעו רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף ובטלוה תניא כוותיה דר' שילא היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו רבי יאשיה אומר עד שישנה ויש אומרים עד שישלש ובאיזה תרנגול אמרו בתרנגול בינוני אמר רב יהודה אמר רב בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין ומשתחוים רווחים נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת מאי קאמר הכי קאמר אף על פי שנמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת ועומדים צפופין כשהן משתחוין משתחוין רווחים וזה אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש דתנן עשרה נסים נעשו בבית המקדש לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים פתח במקדש וסיים בירושלים איכא תרתי אחרנייתא במקדש דתניא מעולם לא כבו גשמים אש של עצי המערכה ועשן המערכה אפי' כל הרוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו ותו ליכא והתניא רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעין במקומן ואמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין במקומן פסולי תלתא הוו חשבינהו בחד אפיק תרי ועייל תרי אי הכי בלועין נמי תרי הוו חשבינהו בחד חסרו להו איכא נמי אחריתי דאמר רבי יהושע בן לוי נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סלוקו כסדורו שנאמר (שמואל א כא, ז) לשום לחם חום ביום הלקחו ותו ליכא והאמר ר' לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ניסי דבראי קא חשיב ניסי דגואי לא קא חשיב אי הכי לחם הפנים נמי ניסי דגואי הוא לחם הפנים ניסי דבראי הוא דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא כד, ו) על השלחן הטהור טהור מכלל שהוא טמא
רש"י
[עריכה]
וי"א אף רידייא - מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן שנאמר תהום אל תהום קורא כדאמרי' במס' [תענית דף כד. ודף כה:] ואמרינן התם דדמי לעגלא ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש מתרגמינן לא תחרוש לא תירדי (דברים כב):
כוותיה דר' שילא - דאמר קרות הגבר קרא תרנגולא:
היוצא יחידי לדרך דמו בראשו - מפני המזיקין:
דמו בראשו - עון מותו על ראשו מוטל שהוא המית עצמו:
בתרנגול בינוני - שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר:
צפופים - לשון צף מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה אף רגליו ניטלים מעל הארץ:
משתחוים רווחים - וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם:
נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת - נמשכין מתוך דוחקן ומתפזרין על פני אורך כל י"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל לצפון ולדרום ויוצאין ממקום דריסת רגליהם ונכנסין דרך בית החליפות בין צידי ההיכל לכותלי העזרה לצפון ולדרום ומשם נכנסין למערב באחת עשרה אמה שיש אויר אחורי בית הכפורת עד כותל מערבי של עזרה כדתנן במסכת מדות (פ"ה משנה א) ואמרינן לה לעיל בפרקין (דף טז:):
מאי קאמר - מאחר שמשתחוים רווחים ונתרווח המקום על ידי הנס אתה מזקיקו לימשך ולהתפשט אחורי בית הכפורת:
הכי קאמר כו' - האי ונמשכים אחורי כו' ארישא קאי קודם השתחואה והכי קאמר אע"פ שנמשכין אחורי הכפורת והיו צריכין לעמוד צפופים מרוב דוחקן אפילו הכי כשהיו כולם משתחוים באים למזרח המזבח מתוך העזרה ומשתחוים לפני ההיכל ובריוח:
לא הפילה אשה - עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח בבית הטבחים. של עזרה:
ולא נמצא פסול בעומר - שאם יארע בו פסול אין אחר להביא תחתיו שהוא נקצר בליל מוצאי י"ט ואין מרבין לקצור אלא כפי השיעור של עשרון מנופה בי"ג נפה וכן שתי הלחם נאפין מערב י"ט ואין אפייתן דוחה יום טוב ואם יפסל לא יאפו אחרת בי"ט וכן לחם הפנים שנאפה מע"ש ואם יפסל אין חילוף והשלחן עומד ריקם עד שבת הבאה:
צר לי המקום - מזונותי דחוקים דירתי דחוקה:
בקלנבו - שם מקום:
שברי כלי חרס - שמבשלים בהן קדשי קדשים ובליעתן נאסרת משום נותר וטעונין שבירה כדכתיב (ויקרא ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ושבירתו במקום קדוש כדאמרי' התם בזבחים בפרק דם חטאת (דף צג:) ואם אין נבלעין נמצאו אשפתות של שברים בעזרה:
מוראה ונוצה - של עולת העוף:
ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה - בכל בקר נותנן עם תרומת הדשן במזרח של כבש כדתנן גבי תרומת הדשן (תמיד פ"א משנה ד) הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך במזרחו של כבש כעשר אמות מקום שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי והמנורה וקרא נמי דמוראה ונוצה הכי כתיב והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן (ויקרא א):
פסולי תלתא הוו - פסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים תלת ניסי חשבתינהו:
בלועין תרי הוו - דשברי כלי חרס הוה חד ומוראה ונוצה וכל הניתנים שם חד הוה:
סילוקו כסידורו - כשמסלקין אותו עדיין הוא חם:
חום ביום הלקחו - שהוא חם ביום שנלקח משם והאי קרא בלחם הפנים כתיב בספר שמואל:
מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן באמצע בית הכפורת והרי כל החלל לא היה אלא כ' על כ' שנאמר (מלכים א ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום:
כרובין בנס היו עומדין - גופי הכרובים שעשה שלמה עומדין בארץ אצל ארון אחד בצפון ואחד בדרום (שם) ובכנפיהם עשרים אמה פרושות מקיר אל קיר כדכתיב כנף הכרוב חמש אמות נמצאו הכנפים מחזיקים את כל החלל נמצא עובי הגוף אינו מן המדה:
דבראי - מבחוץ בעזרה נסים הידועים לכל:
מכלל שהוא טמא - שמקבל טומאה:
תוספות
[עריכה]התורם יהא חלש דאי כ"ג תורם א"כ ליחשביה להא טבילה דטביל בהדי חמש טבילות ועשרה קידושין שכ"ג טובל בו ביום וכן עשה הפייט הוקמו מחצות דשן לנערה כפייס דשן הבערה אלמא שהיו מפייסין ביוה"כ מי תורם ור"י אומר דשפיר גרס כ"ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר מערכה ולסלק האברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש:
והיה קולו נשמע בשלש פרסאות. תימה דבפרק שלישי דתמיד (דף ל:) תנן מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז דהיינו עשר פרסאות וי"ל דבי' פרסאות לא היו מבינין אלא קול הברה בעלמא וכן יש לפרש אהא דאמר' ריש פרק טרף בקלפי (לקמן לט:) דצירי דלתות היכל נשמעין בשמונה תחומי שבת והתם תנן מיריחו:
נבלעין במקומן. פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון ואין נראה לרבינו תם דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרי' בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) ובשילהי תמורה (דף לד.) ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו יש לומר קרא לאו אניסא סמך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש"י בסוף תמורה:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
וקול המונה של רומי. וקול הנשמה כשיוצאה מן הגוף. וי"א קול רידיא. פי' רידיא הא דגרסי' באחרית פרק סדר תעניות האלו האחרון. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא רידיא ודמי לעיגלא תילתא. ופריקה שפותיה וקאי בין תחומא עילאה לתתאה. לתהומא תתאה אמר (בעמימך) [אבע] ולעילאה אמר חשור מימך שנאמר הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו פי' התור עגל שהוא שור.
היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו.
אמר רב כשהיו ישראל עולים לרגל היו עומדין צפופין ומשתחוים רווחין. ואף ע"פ שנמשכין י"א אמה אחורי בית הכפרת. וזה אחד מי' נסים שבמקדש דתנן במס' אבות פרק אחרון עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש כו' ואקשינן פתח וא' עשרה נסים שבמקדש. ואו' בכללן שנים בירושלים הזיק נחש ועקרב.
וצר לי מקום.
ושני איכא תרתי אחרינייתא במקדש והן שלא כיבו גשמים אש המערכה ולא הזיזה הרוח עשן המערכה ותו ליכא והא תני רב שמע בקל. פי' כך שמו ומפורשים בזבחים פרק דם חטאת שניתז. וכי עושין אשפתות בעזרה אשמיטתיה הא רב שמע בקל שברי כלי חרס נבלעין במקומן.
וכן אמר אביי מוראה ונוצה כו'.
ודחי' פסולי תלתא הוו והם עומר ושתי הלחם ולחם הפנים חשבינהו כחד. וכן הבלועין נמי תרתי חשבינהו כחד חסר חד עייל נס דלחם הפנים שהיה נשאר בחמימו ח' ימים שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו פי' לחם חום היה מסתלק כיום סדורו.
וי"א אף קול רידייא: פי' במסכת תענית אמרי' לה לענין גבורת גשמים ושם מפורש דדמי לעיגלא תליתא והיינו וקול התור נשמע בארצנו וכדמתרגמי' לשור תורא ולהכי קרו ליה רידיא כשם שור החורש:
ה"ק אע"פ שעומדין צפופין ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי הכפורת כשהן משתחוין משתחוין רוחין: פי' אע"פ שכשעומדין בלא השתחואה היתה עזרה קטנה מהכיל אותה ועומדין בדוחק גדול עד שצפין ונגבהין רגליהם מן הקרקע והיו צריכין לצאת משם מקצתם להתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפו' לי"א אמה שאחורי הכפורת מ"מ בשע' תפל' והשתחוא' היה נעשה להם נס יכולים באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב ומשתחוין רווחין שיש לכל א' ד' אמות כשיעור מקום תפלה שלא ישמע אחד וידויו ושאלת צרכיו של חבירו:
לא הפילה אשה מריח בשר הקדש: פי' מתאות בשר הקדש שהיה מוטל על גבי גחלים שבמערכה ונצלו שם:
ולא הסריח בשר הקדש מעולם: פי' כשלא היה להם פנאי להקטיר כל הלילה כל האברים שנותרו מבערב שבת מעלין אותן בראשו של מזבח והיו עומדי' שם שנים או שלשה ימים עד שהיו פנויין לפי שאינה מועלת בראשו של מזבח ואעפ"כ לא הסריח מעולם:
ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו שולחנות של שיש שהיו מדיחין בהן את הקרבנות:
ולא אירע קרי אבל שאר טמאות אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו מה שאין כן בשאר טמאות דשרץ ונבלה וטמא מת וכגון יוסף בן אלפס שניתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו:
ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים: פי' לפי שאלו היה בהם שום פסול של טומא' או לעשותם שלא כהלכה לא היה לדבר תקנה שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשין שהוא ליל י"ו כדאיתא במנחות ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם ובפסחים וכן לחם הפנים ואלו היה בו פסול היה נדחה עד שבת הבאה שהרי אין סדורו אלא בשבת וא"ת ולמה אין תקנה לפסול העומר והא תניא לעיל שאם נטמאת אומר ואם יש שם אחרת מביאין תחתיה. י"ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי"ג נפה וטורח גדול היה בו כדאי' במנחות.
איכא תרתי אחרנייתא דהוו במקדש דתניא וכו': בכמה נוסחאות במשנת אבות גורסי' במשנה עצמה הני תרתי ומכאן נראה דטעותא היא וליתנהו במתני' דתנא דמתני' קצר בה ולא תני להו משום דהוו ידיעי טובא:
שברי כלי חרס נבלעי' במקומן: פי' דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ושבירתן במקום קדוש דהיינו עזרה ובגמ' גמירי לה שאין להוציאן לחוץ לאחר שנשברו וכדי שלא תהא עזרה כאשפה נעשה בהן נס שנבלעין במקומן:
ואמר אביי מוראה ונוצה של קרבן העוף: ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעין במקומן וא"ת והא אמרי' במעילה פרק ולד חטאת שיש איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי וי"ל דההיא קודם בליעה או קודם דישון ומכאן קשה למה שפי' רש"י ז"ל במשנתינו וכן יוסי וקצת הגאו' ז"ל כי תרומת הדשן היתה נבלעת במקומה. א"כ אמאי לא מני לה אביי. ור"ת ז"ל פי' שלא היתה נבלעת ותדע דכתיב ושמו בנחת כדי שלא יתפזר דאיכא איסור הנאה ואם נבלעה מה איסור הנאה יש בה ולמה טעון גניזה ואחרי' פירשו דפעמים נבלעת ופעמים לא יארע בה נס ולא היתה נבלעת כלל או שלא היתה נבלעת לאלתר אלא אחר זמן ויש בה איסור הנאה ולהכי לא מני לה הכא.
פסולי תלתא הוו אחשובינהו בחד: פי' דפסול עומר ושתי הלחם ולחם הפנים אע"ג דתלתא מילי נינהו לא חשיבי אלא בחד דשם פסול אחת הוא.
שסלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו: פירוש שהיה חם בשעת סילוק ולקיחה כמו בשעת שימה. ונראה כי בשעת שימה ולקיחה היה חם הרבה עד שהיה הבל יוצא ממנו כלחם היוצא מן התנור והיינו דאמרינן לקמן שמגביהין את השולחן עם הלחם שעליו ומראין אותו לעולי רגלים שיראו הנס הזה ואי אפשר להם לראות מרחוק שהיה חם אלא על הדרך שאמרנו.
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
לא נמצא פסול בעומר. לפי שלא היו יכולין להביא אחר כדפי' בקונטרס ואע"ג דאמרינן לעיל (דף ז.) גבי עומר אומר ומביאין אחרת תחתיה מ"מ לא שכיח למצוא אחרת:
ולא אירע קרי לכהן גדול. אבל מיהא [טומאות אחרות] אירעו כדאשכחן לקמן (דף מז.) ובכמה דוכתי ונתזה צינורא כו' אבל פסול קרי דגנאי הוא לא אירע ובירושלמי גר' מעשה ואירע קרי לכהן גדול ונכנס יוסף בן אולם כו' ויש לומר כדפי' בירושלמי דבמקדש ראשון דוקא קאמר א) הערת המדפיס: כאן הוא סה"ד ואח"כ מה"ד דתניא וי"ג והא דתניא כו' והד"א. דתניא מעולם לא כיבו גשמים אש כו' מוכח הכי דלא תנן להו במשנה דאבות:
שברי כלי חרס וכו'. פ' דם חטאת (זבחים צד:) מוכח ששבירתן במקום קודש אבל לא ידעינן מקרא מנלן שאחר שבירתן אינו יכול להוציאן משם:
מוראה ונוצה. פי' ה"ר יוסף דהוא הדין תרומת הדשן וקשה אמאי לא חשיב לה ור"ת אומר דודאי לא היתה נבלעת ולהכי דרשי ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר דאיכא איסור הנאה ואי נבלעת למה טעונה גניזה ושמא אם לא אירע הנס קאמר דהכי נמי מסיק במעילה פרק וולד חטאת (דף יב.) איסור הנאה בדישון מזבח הפנימי והמנורה מיהו לקמן בפ' הוציאו לו (דף נט:
ד"ה והרי) פירשתי דהיינו קודם דישון ומ"מ אחר דישון קתני לא נהנין ולא מועלין:
מקום ארון כו'. תימה כיון דפריך השתא מנסים שהיו בבית ראשון כגון ארון ומגדים דשלמה אם כן ניחשוב נמי נסי דלקמן (דף לט.) דתנן מ' שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין כו' וכל שכן בבית ראשון ב) הערת המדפיס: צ"ל שכהנים. שנהגו שהיו אז חשובים יותר יש לומר כי גם במקדש ראשון פעמים שלא היה עולה ג) הערת המדפיס: והר"א תירץ. (וה"ה) דודאי בארון ומגדים שייך להקשות יותר לפי שכל שעה שהיו בבית המקדש נתקיים נס שלהם אבל הני דלקמן פרק טרף בקלפי פסקו בזמן שראויין להיות ומהאי טעם נמי ניחא טפי הא דקשיא לי אמאי לא חשיב נמי הא דאמרינן בתמיד נשחט (דף סד:) גבי שלש כתות דאיכא למ"ד עזרה ננעלת מאליה תנן על ידי נס דהא מיהא ניסא דלא קביע שהיה פוסק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה