יומא ז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דכל טומאת מת בציבור רחמנא שרייה אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק קתני מיהת אומר ומביאין אחרת תחתיה אמר רב נחמן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה מיתיבי היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא היא אומרין לו הוי פקח ושתוק מאי לאו פרים אילים וכבשים דחג אמר לך רב נחמן לא פרים פר ע"ז אף על גב דציבור הוא כיון דלא קביע ליה זמן מהדרינן אילים באילו של אהרן דאע"ג דקביע ליה זמן כיון דיחיד הוא מהדרינן כבשים בכבש הבא עם העומר דאיכא שיריים לאכילה מיתיבי דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה כי תניא ההיא דיחיד ת"ש אעל מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור ואי ס"ד טומא' היתר היא בציבור למה לי לרצויי אמ' לך רב נחמן כי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואיבעית אימא אפי' תימא בציבור בהנך דלא קביע לה זמן מיתיבי (שמות כח, לח) ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב
רש"י
[עריכה]
כל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא - דכתיב [במדבר ט] איש כי יהיה טמא לנפש יעשה פסח שני איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אבל זבין ומצורעין נדות ויולדות שטומאתו יוצא עליו מגופו לא הותרה ובועל נדה כנדה:
מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה - דאע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה כדאמרי' בכיצד צולין (פסחים דף עז:) ובמנחה הנקמצת מודינא דמהדרינן לעשות בטהרה שיהיו שיריים נאכלין:
ואם אין אלא היא - שלא מצא מזומן לכך:
מאי לאו פרים ואילים דחג - שהן קרבן צבור וזמנו קבוע ומנחת נסכים דוחה טומאה וקתני אומר ומביאין אחרת תחתיה אלמא דחוייה היא בצבור:
פר דע"ז - דצבור עולה היא וטעונה נסכים בשלח לך:
אילו של אהרן - דיום הכפורים:
בכבש הבא עם העומר - כדכתיב (ויקרא כג) ועשיתם ביום הניפכם את העומר וההיא מנחת כבשים דקתני לאו במנחת נסכים קאמר דכליל היא אלא במנחת העומר עצמו הבאה עמו והיא נקמצת ושיריה נאכלין:
במזיד לא הורצה - ואע"פ שהציץ מרצה קנסוהו רבנן שלא יהא בשר נאכל אבל בעלים מיהו נתכפרו דלא ניתו חולין לעזרה דהא מדאורייתא חזי ומיהו שמעינן מיניה דלאו היתר היא:
על מה הציץ מרצה - דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים שירצו לבעלים:
רצון - הרי הוא בכלל מזיד אלא גבי אונס שייך למיתני רצון:
בין בצבור - ומדבעי ציץ לרצויי שמע מינה לאו היתר הוא ומה בין יחיד לצבור שהיחיד אין טומאת הגוף נדחה אצלו שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל צבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא על ידי ציץ מיהו שמעינן מינה מדבעי טומאת בשר ועולין בצבור ציץ (מרצה) לרצויי שמע מינה טומאת הגוף שנדחית אצלם בקושי נדחית וכל כמה דמצינן לאהדורי אטהרה מהדרינן:
כי קתני הציץ מרצה אדיחיד קתני - וצבור אהכשירה קתני שאף של צבור כשר ולא על ידי ציץ אלא היתר הוא אצלו:
ואי בעית אימא אצבור - נמי קאי ובהנך קרבנות דלא קבע להו זמן שלא נדחית טומאה אצלו קאמר דציץ מרצה עליהן: ה"ג אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב והכי פירושו איזה עון יארע בקרבן שיהא הציץ מרצה עליו שיהא כשר אם עון מחשבת חוץ למקומו הקרויה פיגול כדאמרינן בזבחים (דף כח.) שלישי זה חוץ למקומו הרי כבר נאמר בקדושים תהיו פיגול הוא לא ירצה ואוקימנא בחוץ למקומו במסכת זבחים ואם עון מחשבת נותר שחישב בשחיטה על מנת לאוכלו חוץ לזמנו הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב ואוקמינן במחשבת חוץ לזמנו:
תוספות
[עריכה]
פרים פר דע"ז. פי' דעולה הוא וטעון מנחת נסכים דאע"ג דצבור הוא מהדרינן והא דאמר אומר לו הוי פקח ושתוק ומביא אותה בטומאה לאו משום דטומאה דחויה בצבור דהא לא דחי שבת כיון דלא קביעא ליה זמן וטומאה נמי לא דחי כדאמר לקמן פרק הוציאו לו (דף נ.) כל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה אע"פ שהוא קרבן צבור והא דמביאה בטומאה היינו משו' דרצויי ציץ ודווקא טומאת קרבן דמרצה ציץ אבל טומאת הגוף דכהנים לא אידחו לגבייהו כלל דלגמרי חשיב קרבן יחיד:
כיון דיחיד הוא מהדרינן. הכא ודאי חשוב קרבן צבור לדחות שבת ולדחות הטומאה אפילו טומאה דגברי מיהו לא הותרה בו טומאה אלא דחויה היא כיון דיחיד קא מייתי ליה ותימה לי והא כולהו מקראי נפקי פרק כיצד צולין (פסחים דף עז.) וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד אחד לכולן מאי שנא דיש מהן שהותרה בהן טומאה ויש מהם דחויה וי"ל למאן דאמר טומאה היתר היא בכולהו הותר טומאה מדאוריית' אלא מדרבנן גזרו אההוא דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין ולמ"ד טומאה דחויה היא סבירא ליה דבכולהו דחויה היא מדאורייתא:
דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה. תימה לי מאי פריך הא לא הורצה דקאמר היינו להתיר בשר באכילה ובהא מודו כולי עלמא דלאכילה לא אמרינן היתר היא בצבור ועוד לכאורה משמע דלא פריך אלא למ"ד היתר היא בצבור ואמאי אפי' למאן דאמר דחויה ליפרוך כמו למאן דאמר היתר היא דע"כ לא פליגי אלא אהדורי אטהורין קודם הקרבת הקרבן אבל אם כבר קרב הקרבן בהא לא פליגי וי"ל דפריך שפיר למאן דאמר היתר היא דנהי לאכילה לית ליה היתר היא ה"מ היכא דאיטמו שירים גופייהו אבל הכא דבשר לא איטמי הוה ליה למישרי אפי' באכילה כיון דמיקל כולי האי דאית ליה טומאה דגברי ודעולין היתר היא אבל למאן דאמר טומאה דחויה ניחא דכיון דמחמיר כולי האי בטומאת עולין ודגברא קודם הקרבה סברא הוא שיש להחמיר בבשר אע"פ שהוא טהור ואפי' לאחר הקרבה:
שנטמא בין בשוגג בין במזיד כו'. הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה והכא קאמר דמרצה אף על המזיד בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) מקשה לה הש"ס ואיכא למאן דמשני טומאתו בשוגג אין במזיד לא זריקתו בין בשוגג בין במזיד ואיכא למאן דאמר איפכא ותימה דבפ' האשה רבה (יבמות דף צ.) מקשה מההיא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה למ"ד אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה כדתניא על מה הציץ מרצה על הדם וכו' שניטמא בין בשוגג בין במזיד ואמור רבנן דלא מרצה ומאי פריך הא שנינן פרק הקומץ רבה (מנחות דף כה:) הנך תרי ברייתות חדא בטומאה וחדא בזריקה וא"כ איכא למימר דההיא דדם שנטמא במזיד לא הורצה מדאורייתא נמי קאמר וי"ל דאינו סברא לחלק בדאורייתא בין שוגג למזיד לא בזריקה ולא בטומאה דודאי מדאורייתא מרצה בכל ענין וחילוקא דמפלגינן בין שוגג למזיד היינו מדרבנן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר בטומאה לפי שנראה לו יותר להחמיר בנטמא במזיד משום דאתחלתא דפסולא היא ועוד דלא נתכוין לעשות מצוה אבל בזריקה בטומאה לא קנסוהו כיון דלאו תחילת פסולא הוא ועוד במצוה קא עסיק ולמר מסתבר ליה להחמיר יותר בזריקה משום דדבר מגונה ביותר הוא להקריב לגבוה דבר שאינו טהור וא"ת א"כ בפרק הקומץ רבה לישני דההיא דעל מה הציץ מרצה איירי מדאורייתא וההיא דדם שנטמא איירי מדרבנן וי"ל אם איתא דמדרבנן אין חילוק בין טומאתו לזריקתו דאידי ואידי הוה אמרינן דלא הורצה במזיד וא"כ ההוא דעל מה הציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד מדאורייתא דווקא איירי לא הוה ליה למיתני סתמא הכי כיון דבזמן שנשנית הברייתא לא הוה מרצה במזיד כן פר"י בפרק האשה רבה (יבמות דף צ. ד"ה והא):
על הדם ועל הבשר. בפסחים פ"ק (דף טז:) פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אור"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר והא דבעי ריצוי ציץ יש לומר היינו כדאמר בפרק כיצד צולין (שם דף עח.) לאקבעינהו בפיגול ולאפקינהו מידי מעילה:
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא יחשב. כך היא הגירסא בכל הספרים אלא שרש"י הגיה איפכא על פי הת"כ ובחנם הגיה דהא מסקינן בפרק שני דזבחים (דף כח:) דתרוייהו מקראי אריכא נפקי ורישיה דקרא דאם האכל יאכל ביום השלישי.
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק א (עריכה)
יג א מיי' פ"א מהל' פסולי מוקדשין הלכה ל"ד:
ראשונים נוספים
דכל טומאת מת בצבור שרייה רחמנא: פי' שרייה היתר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבים ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים.
מודינא היכא דאיכא שירים לאכילה: פי' דאע"ג דהותרה טומאה בצבור להקרבה אינו נאכל בטומאה וכיון שכן בכל קרבן שיש בו שירים לאכילה מהדרי' לעשותו בטהרה כדי שיהו השירים נאכלים כדינם:
מאי לאו פרים ואלים וכבשים דחג: פי' במנחת נסכים שלהם שהיא נשרפת כולה ואין בה שירים לאכילה ואפילו הכי מביאין אחרת תחתיה וקשיא לרב נחמן:
במזיד לא הורצה שאין הציץ מרצה בו והא מדרבנן דאלו מדאורייתא אפילו במזיד הורצה ורבנן הוא דקנסו שלא יהא הבשר נאכל אבל בעלים נתכפרו דלא מייתו חולין לעזרה כיון דמדאורי' הורצה. ומיהו שמעינן מינה דלאו היתר הוא דהא בעי' ציץ לרצות וכשהוא במזיד אף הציץ אינו מרצה מדרבנן. ובמסכת מנחות רמינן מתני' בהדי אידך דבסמוך דקתני שהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד. ושנינן דחדא מינייהו בזדון טומאה ושגגת זריקה. ואידך בשגגת טומאה וזדון זריקה. ופליגי אמוראי איכא מאן דאמר בזדון זריקה קנסו לפי שזרק במזיד ואיכא מאן דאמר דאדרבא כיון דלתקוני מכוין לא קנסינן ליה. ובזדון טומאה הוא דקנסינן:
על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר וכו': ואיכא למידק בבשר טמא מה רצוי יש בו דלהתירו באכילה אי אפשר דהא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. תירץ רש"י ז"ל בפסח ראשון דמהני אליבא דר' יהושע דאמר אם אין בשר אין דם נזרק. דדוקא כשאבד או נשרף אבל אם נטמא הבשר יש בשר חשיב והדם נזרק שהציץ מרצה על הבשר כאלו הוא טהור. ובתוספות אמרו דאפילו לרבי אליעזר דאמר התם אעפ"י שאין בשר יש דם. מהני רצוי ציץ לאחשוביה כבשר טהור לאפוקי ממעילה לכהן האוכלו. ולאקבועיה לדין פגול אם פגל בו כהן וכן הוא בפסח שני:
בין ביחיד בין בצבור: פי' ומיהו דצבור עדיפא שאפילו טומאת הגוף נדחית בו אבל ביחיד אין טומאת הגוף נדחית בו וכדאיתא בהדיא בפסח שני.
כי קתני הציץ מרצה איחיד וקס"ד דאיחיד ממש קאמר ופרכי' דהא בין ביחיד בין בצבור קתני ופרקי' דדומיא דיחיד קאמרי' בהנהו דלא קביע להו זמן.
גרש"י ז"ל וכי אי זה עון הוא נישא אם עון פגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב: ופרש"י ז"ל דפגול האמור כאן אינו כפגול הנאמר בשאר מקומות שרוצה לומר שחשב עליו לחוץ לזמנו שיש בו כרת אלא הכא למה שחשב עליו לחוץ למקומו קרי פגול ונותר זה אינו נותר ממש דא"כ למה יפסל הקרבן למפרע בשבילו אלא לפגול דעלמא שחשב עליו חוץ לזמנו קרי נותר והכין אמרי' בזבחים פגול חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו ותרי קראי כתיבי בהאי ענינא חד קרא אריכא דכתיב בפרשת צו את אהרן ואם האכול יאכל מבשר זבח השלמים ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה וחד קרא זוטא בפרשת קדושי' תהיו ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה וקרא זוטא מיירי באיסורא זוטא דהיינו חוץ למקומו שאין בו כרת וקרא אריכא באיסורא רבא דהיינו חוץ לזמנו שיש בו כרת ועובר אף משום לא יחשב והיינו דגרסי' הכא אם עון פגול שהוא חוץ למקומו שהוא אסורא זוטא הרי כבר נאמר לא ירצה לחוד דכתיב בקרא זוטא ואם עון נותר דחוץ לזמנו דהוי אסורא רבא הרי כבר נאמר אף לא יחשב בקרא אריכא אבל לא גרסי' אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה דא"כ הוה מוקמי' קרא אריכא לאסורא זוטא וקרא זוטא לאסורא רבא וזה אי אפשר ואם נאמר דפגול פגול ממש דחוץ לזמנו ונותר חוץ למקומו הא ליתא חדא דלא שייך ביה שם נותר ותו דבזבחים אמרינן דפגול זה חוץ למקומו ונותר חוץ לזמנו כן פרש"י ז"ל בכאן ובזבחים ובמנחות ומיהו ברובא דנוסחי אשכחן אם עון פגול הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא ירצה וכן היא במקום אחד ואע"פ שהיא במקום אחר כגרש"י ז"ל ור"ת ז"ל פי' דגרש"י ז"ל אתייא אליבא דאביי דאמ' התם בפרק ב' דזבחים דפגול ונותר מתרי קראי נפקי אבל רבא אמר התם דתרוייהו נפקי מקר' אריכא ומוקי קרא זוטא למילתא אחריתי ולדידי שפיר גר' כגרסת הספרים ושתי הנוסחאות חדא אתיא כאביי וחדא אתיא כרבא והא דאקדים תנא פגול לנותר לגרש"י ז"ל בעי לאקדומי איסורא זוטא דכתיב ביה לא ירצה בלחוד ולאידך גרס' מקדים פגול שהוא אסורא רבא ומקדים ליה בכל דוכתא לנותר ממש:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
בין בשוגג בין במזיד כו' אי קשיא והא ברייתא דלעיל תני בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וקשין אהדדי עיין תירוצה בפסחים בפ' כיצד צולין שחולקים רבינא ור' שילא בפתרון זו הברייתא דתני בין בשוגג בין במזיד אבל טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק א (עריכה)
פר דע"ז. ואע"ג דאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ.) דדחיית טומאה תלוי' בקביעות זמן ולא בציבור ויחיד מ"מ כשאין אחרת אלא היא אומרים לו הוי פיקח ושתוק מפני שהציץ מרצה ובאילו של אהרן דבסמוך אע"ג שקבוע לו זמן מ"מ אהדורי מהדרינן אטהרה דשל יחיד היא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה