טור חושן משפט קעז
<< | טור · חושן משפט · סימן קעז (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
אחין השותפין או שאר שותפין שמינה המלך את אחד מהם להיות גבאי או שוטר אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ובית ונטלהו בשביל כולם כל מה שירויח או יפסיד באותו מינוי יהיה לאמצע ואם אין דרכו ליטול אלא הישר בעיניו הריוח וההפסד לעצמו:
וכתב ה"ר יוסף הלוי דוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע"פ שמינהו מחמת אחיו הוא לעצמו וכתב ה"ר יונה אפי' לאומנות המלך אותו אח נוטל שכר פעולה כל היום כראוי לפועל ושאר הריוח חולקין ודוקא שותפין אבל חלקו אמרינן לא נתכוין המלכות להרויח אלא לזה ע"כ:
חלה אחד מהם באונס אם יש קצבה לרפואתו מתרפא בשלו ואם אין קצבה לרפואתו מתרפא מהאמצע ואך חלה בפשיעה כגון שהלך בשלג בחורף או בחום בימות החמה וכיוצא בזה אפילו אין לו קצבה מתרפא בשלו וכתב ר' יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחין אבל שני שותפין שמתעסקין באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא בשל עצמו:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון היו שותפין ונשבה ראובן ופדאהו שמעון ומתו ראובן ושמעון ובאו נשיהם לחלוק ותובעת אלמנת שמעון כשיעור פדיון ראובן שנטל מן האמצע והשיבה אלמנת ראובן בעלך פדאהו מהאמצע והיה אחר כך כמה שנים ולא תבעו ועוד כשנשבה הלך בעסק השותפות וראוי לפדותו מהאמצע. תשובה יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן דדוקא גבי רפואה שאין לה קצבה אמרינן שהיא כמו מזונות אבל אונס תפיסה ושביה אין זה כמו מזונות ושותף אינו חייב באחריות חבירו דשותפין הן שומרי שכר זה לזה בעס' הממון אבל בעסק שמירת גופות כל אחר שמירת גוו עליו ואין חייב בשמירת חבירו ואע"פ שלא תבע שמעון כל ימיו בשביל זה לא מחל כי רצה להמתין עד שעת חלוקה ע"כ:
רצה אחד מן השותפין לילך ללמוד תורה או אומנות ישומו כמה יגיע לחלקו בהוצאתו כשהם ביחד וכך יתנו לו אע"פ שצריך יותר כשהוא לבדו:
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אחין השותפין וכו' בפרק מי שמת (דף קמד:) תנן האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא לעצמו ובגמרא תנא האי אומנות לאומנות המלך. ת"ר אחד מן האחין שמינהו גבאי או פליסטומוס אם מחמת האחין לאחין אם מחמת עצמו לעצמו אם מחמת האחין לאחין פשיטא לא צריכא דחריף טפי מהו דתימא חורפיה גרם ליה קמ"ל. ופר"ש ה"ג בסדר המשנה אחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך שמחמת אביו נפל לאומנות זו שכן מנהג המלך מעמיד מבית זה מוכס חדש אחד ומבית זה חדש א' וכן מכל בתי העיר: תנא אומנות המלך. וטעמא כדפרישית אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הריוח שלו: מחמת אחים. כמנהג העיר לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע לו או לחדש או לשנה: מחמת עצמו. מחמת חשיבותו ומחמת חריפותו. וכתב הרא"ש נפל לאמצע מפרש בירושלמי בין לריוח בין להפסד. וכ"כ ה"ה בפ"ט מהלכות נחלות. וכתב הרמב"ן האחין השותפין פירוש האחין שהן שותפין ובירושלמי מפרש שעד ג' דורות הם שותפים בסתם בכל דבר ובגדולים ואוכלים ומתפרנסים ביחד מתפוסת הבית עסקינן ואוקימנא בגמרא אומנות המלך דוקא אבל לשאר אומניות לעצמו הוא ופירוש הענין כגון שמחמת עושר הוא שמינוהו גבאי שכן דרך המלכים לעשות כן ואם אינו עשיר ומחמת ממונן של אחים הוא שמינוהו לאמצע הוא ובתוספתא תניא אם מחמת נכסים לאחים עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות נחלות אם מחמת אביהם מינהו כגון שהיה אביהם ידוע בדבר זה ואמרו נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים הפרס שיטול וכל השכר בעבודה לאחים ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו ואם מחמת עצמו מינהו הרי זה לעצמו:
וכתב הר"י הלוי: (ב"ה) הכי משמע מדאמרינן האי אומנות [לאומנות] המלך: וכתב הר"ר יונה: (ב"ה) מ"ש ודוקא שותפים לא משמע כן מדברי הרמב"ם שסתם וכ' בפ"ט מנחלות א' מהאחים שמינהו והשמיט תיבת השותפין ויש לדחות דאאחין שעדיין לא חלקו שכתב בריש פירקא סמיך: וכתב בתשובת הרמב"ן סימן ב' האחין השותפים גרסינן ול"ג והשותפין דדין זה בשותפין אחין בלבד לפי שאנו רואים האחים כ"ז שלא חלקו תפוסת הבית כאילו כולן א' וכאילו היה האב קיים בנכסים שירשו מהאב והם ובניהם מתפרנסים מתפוסת הבית ודוקא תפוסת הבית אבל אם נפל לאומנות ונעשה ספר או חייט ונשכר לשליחות מה שעשה לעצמו וזהו ששנינו האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות וכו' ופירש בברייתא אומנות המלך כנומר דוקא לאומנות המלך שהמלך רגיל למנות אנשים לפקח על מלאכתו ולוקח אחד מכל בית ולפי עשרו וכיון שהם עדיין שותפין אם נפל אחד מהם לאותו אומנות אף ע"פ שהוא חריף יותר ומהיר במלאכתו ביותר אין אומרים מחמת חריפותו נתמנה ומה שהרויח לעצמו אלא הרי הוא לאמצע וכדאמרינן לא צריכא דחריף טפי וכו' ש"מ שכר שנטל מחמת עצמו לעצמו אפילו הם שותפים וה"נ איתא בירושלמי חד בר נש איתעביד ספר דמו אחוה למיפלג עמיה אתא עובדא קמיה דרבי אמי אמר אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו בתמיה וכן אם יצא שם אחד מהם שהוא עשיר והמלך תובע מן העשירים שיתנו לו ונתפס זה בתוך העשירים אם עשיר מחמת נכסיו אינו נותן מתפוסת הבית אלא מנכסי עצמו שלא נתבע בתוך העשירים מחמת אחיו אלא מחמת עצמו אבל אם שם עשירותו מחמת ממון הבית על אותו ממון הוא נתבע ולפיכך יתן מתפוסת הבית וזהו מעשה דרבי שמעון בריה דר' שמואל בר נחמן דאיתא בירושלמי עכ"ל ועי' בנ"י על משנה זו:
חלה אחד מהם וכו' בסוף אותה משנה שכתבתי בסמוך חלה נתרפא משל עצמו ובגמרא שלח רבי משמיה דר' אילא לא (שנא) אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע ה"ד כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. וכתב הרא"ש תוספתא ארשב"ג ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע וכ"כ התוס' והרמב"ן וטעמא משום דרפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות כדאמרינן בכתובות (נב:) גבי אלמנה וכתב הרמב"ן ואע"ג דאיכא לאיפלוגי בינייהו בטעמא אנן לא פלגינן עליה דרשב"ג מסברין כיון דאיהו אזיל לטעמיה ואיפסיקא הלכתא כוותיה בחד דוכתא. ומלישנא דתוספתא משמע דלא קאי רשב"ג אלא אחלה בפשיעה אבל חלה באונס אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע דהא אמתניתין קאי ומתניתין הא אוקימנא בחלה בפשיעה. וכן כתב התוס' בהדיא וכ"כ רבינו ירוחם ויש לתמוה על רבינו שכתב דאם חלה בפשיעה אפילו אין לו קצבה מתרפא משלו ואם חלה באונס ויש לו קצבה מתרפא ג"כ משלו ואולי נוסחא אחרת היה לו בתוספתא שכתוב בה בד"א ברפואה שאין לה קצבה אבל ברפואה שיש לה קצבה מתרפא משלו וכתב עוד הרמב"ן ומיהו דוקא בשלא רצו לחלוק או שכבר נתרפא אבל חלה ולא נתרפא יכולין לומר לו חלוק עמנו דלא גרע מהא דתנן (ב"ב קלט.) אין הגדולים מתפרנסים ע"י הקטנים וכו' . וכתב רבינו ירוחם בנכ"ו ח"א בשם הרשב"א כשחלה באונס מתרפא מן האמצע דוקא שהוא לבדו מתעסק באותו אומנות ושאר השותפים בטלים ונוטלים חלק בריוח אבל שני שותפים שמתעסקים באומנות או בסחורה וחלה אחד מהם אפילו באונס מתרפא משל עצמו וכתבו רבינו בסמוך בשם הר"י הלוי. ואין כן דעת הרא"ש שהוא כתב בסוף סימן שקודם זה וגם בסימן זה בשם הרא"ש דגבי שותפין רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות ושמא יש לחלק ולומר דהרא"ש מיירי כשהיו נזונים מתפוסת השותפות כדמשמע בהדיא בדבריו והר"י הלוי מיירי בשאינם נזונים מתפוסת השותפות:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל פ"ח סימן ד' ועיין לעיל סימן קע"ו כי שם כתבתי שהרמב"ן ובעל העיטור מסכימים לדברי הרא"ש. ועיין במהרי"ק שורש כ"ד וקל"א וקנ"ה ועיין במה שכתבתי בתחילת סימן ר"ו בשם ספר אגודה:
רצה אחד מן השותפין וכו' גם זה בפרק מי שמת (שם) גמרא אחין השותפין ת"ר אחד מן האחים שנטל מאתים זוז ללמוד תורה ללמוד אומנות יכולים האחים לומר לו אם אתה אצלנו יש לך מזונות ואם אין אתה אצלנו אין לך מזונות וליתבו ליה לפי ברכת הבית ה"נ וכתבו התוספות ברכת הבית ברובא פי' ר"ח נר לאחד נר למאה וי"א דמזלא דבי תרי עדיף וקשה מדפריך בסמוך ליתבו לפי ברכת הבית וכי ידעינן כמה הוי וכמה נתברך הבית בגללו ואומר ר"ת אה"נ יכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה הוציאו בזו ואין נראה לר"י שהרי אין כל השנים שוות במזל אחד עכ"ל ודין זה אינו אלא באחין שהן עדיין שותפין שלא חלקו דאילו בשותפין בעלמא כיון דנשתתפו אדעתא שיתעסקו בעסק השותפות מהי תיתי שיניח השותפות וילך ללמוד תורה או אומנות וכן בברייתא לא הוזכרו אלא אחים וכ"כ הרמב"ן בתשובות סימן ב' דדוקא בשותפין אחים עסקינן והתימה על רבינו שכתב שותפין והו"ל לכתוב אחין השותפין: [%א] כתב בעל העיטור באות ש' שיתוף ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרושי כגון שסגל ממונו לעצמו בחיי אביו והיה סומך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסגל סגל לעצמו דאזלינן בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל ליה ואין אחיו חולקין עמו ל"ש מצא מציאה לא שנא עשה סחורה כיון שלא תבעו אביו הכניס לעצמו ואין אחין חולקין עמו: (ב"ה) ויש לגמגם ע"ז מדתניא פרק חזקת כתבה רבינו בסימן ס"ב א' מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו עליו להביא ראיה ואפשר לומר דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהיה לו מעות דודאי ידע אביו ומאחר שידע ושתק מחל ומ"מ ל' בן שנראה חלוק אינו נוח לי לפירושו ויותר נראה לפרש שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אע"ג דידע אביו ושתק לא מחל: [%ב] כתב הרמב"ן במי שמת על מתניתין דהאחין השותפין וכו' חלה ונתרפא כו' ובתוס' משמע שאפילו היו לאחד בנים וזן אותם מתפוסת הבית אין מחשבין אותם אלא מה שאכלו מן האמצע וכ"נ מדברי תשובת הרא"ש שכתבה רבינו בסימן קע"ו: [%ג] דין אחין שהן שותפין לענין אם יכולים למחות זה בזה שלא יקנה דבר לעצמו עד שינכה אותו מחלקו וכשבאו לחלוק אם שמין בגדים שעליהם או שעל בניהם ובנותיהם כתבו רבינו בסימן קע"ו ועיין בנ"י על משנת האחין השותפין שבפרק מי שמת: [%ד] כתוב בתשוב' מיימונית דספר משפטים סימן כ"ב על האחים שנאנס ספר מיד הגדול והאח האחר קטן ויתום ולומד בספר אחר והשיב שאין לחייב הנאנס אפילו בגניבה ואבידה: [%ה] כתב הרשב"א בתשובה שאפילו אמר שותף לחבירו גנוב וכל נזק שיגיע לך אשלם לך פטור דאין זה שלוחו לדבר עבירה ובמה נתחייב לו ואף על פי שנהנה מאותה גניבה פטור דמצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי כמו שאמרו בר"פ אין בין המודר (לה.):
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אחין השותפין וכו' משנה וגמרא פרק מי שמת (דף קמ"ד) ומ"ש אם דרך המלך ליטול אחד מכל בית ובית וכו' כך פי' רשב"ם לשם ובאחין השותפין ומתפרנסין יחד מתפוסת הבית שייך לומר כך אבל בשותפין שאינן אחין צריך לומר שדרך המלך ליטול אחד מן השותפין אף על פי שיש לכל אחד בית בפני עצמו אינו נוטל אלא אחד מן השותפים: ומ"ש ואם אין דרכו ליטול אלא הישר בעיניו כלומר לפעמים נוטל אפילו שנים מבית אחד או שנים מן השותפין אם ישרו בעיניו ולפעמים אינו נוטל כלל מהם לפי שאינן חריפים ועשירים:
וכתב הר"י הלוי דווקא לאומנות המלך וכו' כלומר אין לפרש דלאו דוקא מלך אלא אפילו שאר שררות שמינהו מחמת אחין דליתא אלא דוקא מלך דלא תקנו חכמים אלא גבי מלך משום דכך הוא מחוקי המלך למנות אחד מכל האחין או השותפין והשכר יהיה לכל האחין והשותפין אבל בשאר שררות לא תקנו חכמים כלום ומה שירויח הוא לעצמו והכי משמע מברייתא דתנא ומפרש האי אומנות לאומנות המלך אלמא דבא להוציא שאר שררות שאינו לאמצע אלא לעצמו: וכתב הר"ר יונה אפילו לאומנות המלך וכו' דאם לא כן לקתה מדת הדין שהאחין עושין מלאכתן לעצמן ואין לזה חלק בשכר שמרויחים בכל יום וזה שנפל לאומנות המלך איכא לכל אחד מהאחין חלק בשכר שמרויח הוא אלא בעל כרחך שגם הוא נוטל תחלה משכרו טורח מלאכתו כפועל בכל יום ואחר כך חולקין במה שנשאר מן הריוח ונמצא עכשיו שאין לאחד שום יתרון על שאר אחיו:
חלה אחד מהם וכו' משנה שם חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ובתוספתא תני עלה אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה נתרפא מן האמצע ובגמרא שלח רבין משמיה דרבי אילעא ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע ה"ד בפשיעה כדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים. והאלפסי והסמ"ג הביאו הך דרבין ולא הביאו התוספתא. אבל הרא"ש הביא דרבין וגם הביא התוספתא וזה לשון התוס' חלה ונתרפא וכו' ותניא בתוספתא במה דברים אמורי' ברפואה שיש לה קצבה אבל רפואה שאין לה קצבה נתרפא מן האמצע וכן בכתובות גבי אלמנה אומר גבי רפואה שיש לה קצבה ה"ה בכלל כתובה ושאין לה קצבה ה"ה כמזונות ובאונס דהכא אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה כן תירץ ר"י עד כאן לשונו. ונראה דמה שכתבו התוספות וכן בכתובות וכו' הכי פירושו דהך דרבן שמעון בן גמליאל בתוספתא הוי הלכתא כי הך דרבן שמעון בן גמליאל בכתובות דמחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה וקיימא לן דהלכתא הכי ובהא נמי הלכתא הכי ואחר כך אמרו דרבן שמעון בן גמליאל דהכא ודהתם איירי בחלה באונס ומשום הכי איכא לחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה דאילו לאוקימתא דרבין דבסוגיא דהכא דמוקמי למתני' בפשיעה אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה דאפילו אין לה קצבה נתרפא משל עצמו וכך הוא להדיא בפסקי תוספות וזה לשונו בפרק מי שמת חלה אחד מן האחין בפשיעה ונתרפא מתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו קצבה עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הב"י הבין איפכא דמתניתין דמיירי בפשיעה כדרבין מחלק בה רשב"ג בין יש לה קצבה לאין לה קצבה אבל חלה באונס אפילו יש לה קצבה מתרפא מן האמצע וכ"כ התוספות בהדיא וכך כתב ה"ר ירוחם ויש לתמוה על רבינו וכו' עכ"ל ב"י נראה שהבין מדברי התוספות דהכי קאמרי דלמאי דתני בתוספתא דמתניתין ברפואה שיש לה קצבה דוקא קתני לעצמו אם כן לרבין דמפ' למתניתין דווקא בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע השתא הך אונס דהכא דנתרפא מן האמצע אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה בכל ענין נתרפא מן האמצע והא ודאי ליתא אלא דעת התוספות כדעת רבינו וכדפרישית מכמה טעמים חדא דהלשון ובאונס דהכא אין חילוק וכו' הוא לשון זה לומר ובאונס דהכא ותו דלרבין לא מיירי מתניתין אלא בפשיעה ולא מיירי באונס כלל ואם כן מאי קאמר ובאונס דהכא וכו' ותו דבאלמנה דקי"ל כרשב"ג דרפואה שאין לה קצבה חייבים לרפאותה אינו אלא דווקא בחלתה באונס וכדמשמע מדברי הפוסקים שכתבו בסתם דאל"כ היה להם לפרש דאפילו בפשיעה חייבים לרפאותה וכאן באחין קאמר נמי רשב"ג בסתם לחלק בין יש לו קצבה לאין לו קצבה ויהא פירושו משתנה דאפילו בפשיעה נתרפא מן האמצע באין לו קצבה. ותו שהרי בפסקי תוספות כתוב להדיא איפכא ממ"ש ב"י לדעת התוספות. ותו קשה לפי דעת זו היאך שנינו בסתם חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו ולא משכחת לה אלא בחדא גוונא דהיינו בפשיעה וברפואה שיש לה קצבה אבל באין לה קצבה אפילו בפשיעה אי נמי באונס אפי' יש לה קצבה נתרפא מן האמצע אבל למאי שמפרש רבינו ניחא דבכל גוונא נתרפא משל עצמו זולתי בחלה באונס ורפואה שאין לה קצבה דנתרפא מן האמצע ומתניתין דתני סתמא בכל גוונא תנא לה דאי בפשיעה נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו קצבה ואי באונס נתרפא משל עצמו היכא דיש לו קצבה והיינו דקא מפרש רשב"ג למתניתין דמיירי בסתם חולי שהוא על ידי אונס במה דברים אמורים ביש לו קצבה וכו' ורבין נמי קאתי לפרושי מתניתין דתני סתמא דמשמע בין איש לו קצבה בין אין לו קצבה נתרפא משל עצמו אין זה אלא בחלה בפשיעה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי נקטינן כדברי רבינו על פי דברי רבינו יצחק בתוספות שהוא עיקר ודלא כמה שפירש בנימוקי יוסף לשם דאזיל בשיטת הר"ר ירוחם וכמו שהבין ב"י דליתא כנ"ל: כתב הר"ר יוסף הלוי דוקא זה שמתעסק באומנות המלך וכו' נראה דדקדק מדתנן האחין השותפין שנפל אחד מהם לאומנות המלך נפל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו דאלמא דוקא זה שמתעסק באומנות המלך בשביל כל האחים ושאר השותפין בטילים ונוטלין חלק ברווח לפיכך אם חלה באונס נתרפא מן האמצע אבל שאר שותפין אפילו באונס מתרפא בשל עצמו דאל"כ אלא דאין חילוק בין נפל לאומנות המלך לשאר שותפין אמאי תני לה להך בבא דחלה ונתרפא הכא בעלמא הו"ל לתנא לאורויי הך דינא אלא ודאי דהך דינא ליתיה אלא באחין שנפל אחד מהן לאומנות המלך ומטעמא דאמרי. וכתב ב"י ומיהו דוקא כשאין השותפין ניזונים מן השותפות אבל בניזונים מן השותפות וחלה באונס כל רפואה שאין לה קצבה כמזונות דמיין וכדכתב בתשובת הרא"ש להדיא הביאו רבינו בסימן קע"ו סעיף מ"ה:
רצה אחד מן השותפין לילך ללמוד תורה וכו' ברייתא שם ת"ר אחד מן האחין שנטל ר' זוז ללמוד תורה וכו' ואסיקנא דנותנין לו לפי ברכת הבית ודברי רבינו בזה כפי' ר"ת דיכולין לידע כמה הוציאו בשנה ראשונה וכמה בזו וב"י תמה על רבינו שכתב דין זה באחד מן השותפין דכיון דנשתתפו ע"ד שיתעסקו בעסק השותפות מהי תיתי שיניח השותפות וילך ללמוד תורה או אומנות וכן בברייתא לא הוזכרו אלא אחים וכ"כ הרמב"ן בתשובה סימן כ"א דדוקא בשותפין אחין עסקינן עכ"ל ויש לקיים דברי רבינו בשותפין שאינן צריכין לטרוח בשותפות שניהם ביחד אלא זה עוסק בלבדו שנה או חצי שנה ואחר כך עוסק השני גם הוא שנה או חצי שנה ובדרך זה אין חילוק בין אחין לשותפין דכשאין זמנו לעסוק בשותפות הולך ללמוד תורה וכו' וכשהגיע זמנו חוזר לביתו ועוסק בשותפות קא עסקינן: כתב ב"י וכתב בעיטור באות שי"ן שתוף ירושלמי א"ר יוסי בן שנראה חלוק בחיי אביו מה שסגל לעצמו דכיון דלא תבעו אביו בחייו מחל לו ואין אחיו חולקין עמו עכ"ל בקיצור וכתב הרב בספר בדק הבית דל"ק מדתניא בפרק חזקת אחד מן האחין שהיו שטרות יוצאין על שמו עליו להביא ראייה דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהי"ל מעות דודאי ידע אביו ומאחר שידע ושתק מחל ויותר נראה לפרש לשון בן שנראה חלוק שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אף על גב דידע אביו ושתק לא מחל עכ"ל וע"ל בסימן ס"ב:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכתב נ"י פרק מי שמת דף דכ"ז ע"א דאפילו כבר נתרפא משלו לא אמרינן דמחל אלא צריכין לחזור לו. וכ"ע הא דמתרפא מן האמצע דוקא דאינן חולקין וטעמא משום דאינן מקפידין עכ"ל:
(ב) כ"ה בהגהות מרדכי דב"ב ד' ר"ס ע"ז וכתב שם דאפילו נשבה או נתפס בשעה שהלך בעסק השותפות וכ"כ הרמב"ן בתשובותיו סימן ב' ואין אחד חייב לפדות חבירו אא"כ היה מנהג בעירו שהכל הולך אחר המנהג וכ"כ מהרי"ק שורש כ"ד וקנ"ה כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דף ע"א תשובות מהר"ם באחד שקיבל עיסקא מחבירו ותפסו השר עם שאר היהודים והוצרך ליתן מס מן העסק בפדיון נפשו ופסק אם דרך העיר שנותנין מס מן העסקא הוי זה כשאר ונותנין הכל מן העסקא וע"ש כתב המרדכי פרק האומנין ע"ג וכן בסוף הגהות שניות ע"ב אם שמעון הלך בשליחות של ראובן בשכר ונתפס ולא בשביל ראובן א"צ לפדותו אבל אם הלך לו בחנם נעשה שלוחו וחייב ראובן לפדותו דשאלה שייך בגוף הבעלים עד כאן לשונו משמע אם נתפס בשביל המשלח אפילו אם היה בשכר חייב המשלח באונסו אבל הרמב"ן בתשובה סימן כ' כתב דאפילו אם הגיע לו נזק מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות אין חייבים לשלם אפילו אם היה שלוחו בחנם כ"ש אם בא בשכרו וכ"כ מהרי"ק שורש קל"א בשם הרשב"א ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש קנ"ה שכתב בשם מוהר"ם על אחד ששלח בנו בשליחות ונתפס חייב האב לפדותו אם אין לבן לפדות את עצמו וכ"ה במרדכי דיש פ' הפועלים וכתב מהרי"ק ודוקא בכה"ג דעיקר השליחות היה מדמת האב אבל היכא דעיקר הליכות הבן לא היה אלא לצורך הבן ואגב אורחיה עשה לו שליחות זה לא שייך לומר שגופו היה שאול למשלח וכתב עוד דפשיטא דאין חייב לשלם לו זמן בטילתו ובושתו וצערו על מה שנתפס בתפיסה עכ"ל ועוד כתב ב"י בסימן ר"ו בשם ספר אגודה מעשה באחד ששלח אחר חבירו כתב לבוא אליו וקיבל עליו לפצותו מכל הפסד ונתפס בדרך ופטרוהו למשלח אחריו כי לא היה מסוכן ואונסא דלא שכיחא הוא עכ"ל: