טור ברקת/תקלה
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תקל"ה - שלא לפנות מחצר לחצר בחול המועד - ובו ג' סעיפים
- אין מפנין מחצר לחצר אפילו מכעורה לנאה. לא לפנות דירתו ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד. אבל מפנה הוא מבית לבית באותו חצר. ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי - יש אומרים שמבית לבית הסמוך לו מותר.
- יש מתירים לפנות מחצר של אחר לחצר שלו ואפילו מנאה לכעורה.
- הזבל שבחצר אסור להוציאו אלא יסלקנו לצדדים. ואם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]הנה להיות כי כבר נתבאר איך כל הדינים יש בהם אזהרה לאדם למען ילך בדרך טובים ויקיים בעצמו "גומל נפשו איש חסד", להיות חס על נפשו, ולא יטריח את קונו להביא אותו בגלגול כאשר הובא תנא דבי אליהו "אומר לאדם הקב"ה כמה טרחתי עליך וכו' ולמה לא חמלת על נפשך".
ולכן יאמר "אין מפנין מחצר לחצר בחול המועד" - כי לכן החי יתן אל לבו שלא יהיה סיבה שיצטרך לפנות נשמתו ממנו בעבור כי לא מטוהרה היא וילך מחצר זו - הוא העולם הזה - כמו ששנינו "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", ויהיה צריך לילך ל"חצר אחר" - היינו לקבר יובל לחצר מות, כדאיתא בברכות. ואחר כך יהיה צריך נמי לחזור מאותו חצר הנקרא "חצר מות" לבא לחצר - הוא העולם הזה. יען לא מלא אחרי ה' לא יוכל להכנס לטרקלין.
"ואפילו מכעורה לנאה" - ר"ל דאע"ג כי סוף שהגלגול יפה לו כמ"ש למעלה, כי בכל פעם מזדכך הנפש מזוהמא שבו. אמנם מכל מקום למה לא יעשה מעשים טובים עד שלא יצטרך להתגלגל, "אפילו מכעורה לנאה", כי הגוף השני הוא יותר נאה במעשיו יותר מן הראשון כאמור - לא יעשה כן.
"לא לפנות דירתו ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד". והענין כי 'דירתו' היינו כי *** בלא עתו וילך בלא חמדה מחצר העולם הזה ושכן חררים במדבר שהוא "חצר אחרת" כאמור. ולא לפנות כליו שהרמז לזה הוא כי יצטרך לילך לגהינם ובזה לא יקרא 'דירה' מפני כי סוף שבמלאת הימים שנגזר עליו כפי טובותיו אז הוא יוצא משם. אמנם הא דנקט 'כליו' דבר גדול הוא כי הנה נתבאר מן הזוהר פרשת תרומה כי מוליכין הגוף לגהינם עם הנפש לדון אותם יחד כמו שאמרו חז"ל משל החגר והסומא, תרומה דף קנ"א (ח"ב קנא, א): "ומלאך חד וכו' אפיק ההוא גופא דילהון ועייל ליה לגהינם וכו'". ולכן יאמר "ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד". והענין מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ב (ח"ב קמב, א) וזה לשונו: "האי נפש בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עילאה לדיירא בגנתא דעדן כד קיימא גו קברא ואגלמת בדיוקנא דהות גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא סלקן ומשבחן ואודן לקב"ה, הדא הוא דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך - "אומרות" לא כתיב אלא "תאמרנה". ואלמלי אתייהיב רשו לעול' למחמי חמי בלילי' דעייל שבתא ובלילי ירחי וזמני בדיוקנין אודן ומשבחן לקוב"ה על גבי קברי וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי העצמות יוצאות מתוך הקבר לילות שבת ומועד. ולכן יאמר "ולא לפנות כליו שאינם לצורך המועד" לפי כי הנה כלים שלו (שהם האיברים) הנה הוא מפנה אותם לטובה, והוא 'לצורך המועד' שהם עומדים על הקבר ומודים ומשבחים ואומרים "ה' מי כמוך" כנזכר. אבל ענין זה הוא לרע' ואינו לצורך המועד, רק מפנה כליו (איבריו) ומוליכה המלאך לגהינם להעניש אותם שם כאמור.
"אבל מפנה הוא מבית לבית באותו חצר" - וזה הענין הוא בסוד העיבור כי הנה ההפרש הנמצא בין גלגול לעיבור - אחד מן הדברים הוא כי הנה נפש המתגלגל צריכה לבא בשעה שנולד האדם, צריך להיות קבועה בו עד יום מותו. אמנם הנפש שבאה בסוד העיבור הוא באה אל האדם אחר היותו וגם יכולה לילך בכל שעה ובכל זמן. וסימן לדבר "בערב היא באה ובבקר היא שבה". ולכן יאמר נא "אבל מפנה מבית לבית" דהיינו מגוף לגוף, "באותו חצר" - בהיותו בעולם הזה הנקרא 'חצר' כאמור.
"ואם אין הבתים פתוחים לחצר" - כלומר כי אותם הגופים אינם מקיימים מה ששנינו "יהי ביתך פתוח לרוחה" - הוא הלב, כי שני בתים יש בו, ולב חכם לימינו. ומזהיר שיהיה לבו פתוח לחונן עניים וזה יהיה לטוב לו, "ויהיו עניים בני ביתך", ר"ל אותם נפשות שהם 'עניים' מתורה ומצוה (כמו שאמרו חז"ל "אין עני אלא מן התורה והמצוה") - יהיו בני ביתך (מאמר) כי הם באים שם בעיבור.
וכן נמי בענין זה "אם אין הבתים" של הלב "פתוחים לחצר" - דהיינו לרו*ה, כי ידמה העולם הזה לחצר כאמור, "אלא למבוי" כי סתם מבוי אין בו אלא חשך ואפילה כי אין בו מעשים טובים, "יש אומרים שמבית לבית הסמוך לו מותר" - כי הדוגמא לזה הוא להיות האדם מפנה מבית אחר של השמאל שבלב לבית השני שבצד הימין לטוב לו ולתקן מעשיו.
"יש מתירים לפנות מחצר של אחר לחצר שלו" - היינו מה שביארתי בהלכות חמץ ומצה כי האדם יהיה לו כמה חצרות וכמה בתים. ונוסף על זה כי כל אדם יש לו שני חלקים; חלק אחד בגהינם וחלק בגן עדן. זכה אדם וכו'. ובכן ימצא כי "חצר שאינה שלו" הוא החלק של חבירו שזכה בו מאחר שכבר שכן בתוכו וזכה בו. "מפנה לחצר שלו" - המקום שהוא חלקו. "ואפילו מנאה לכעורה" - אפילו החלק שנטל מחבירו הוא נאה ביותר והחצר שהוא חלקו שלו הוא כעור ממנו - מותר לפנות וללכת אל גבולו.
"הזבל שבחצר" - הוא הקליפה סטרא אחרא, שבחצר שלו - הוא המקום שלו באיזה מקום, "אסור להוציאו" - שהרי אמרו חז"ל "יצר תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". "אלא יסלקנה לצדדים" לעת הצורך. ואם נתרבה ונתגדל היצר עליו כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל היום" שלכן הם אמרו "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". ולכן יאמר "אם נתרבה" כאשר יראה כי ימין מקרבת אותו עד שנעשה החצר של האדם "כרפת" של בקר - אז מוציאין אותו לחוץ לאשפה כי צריך להתגבר עליו עד שיוציאו לאשפה - הוא מקום אותו החלק של גהינם כנזכר.
פירוש שני לצד עליון
[עריכה]וכאשר נאמר כי ידבר על ענין הנוגע למעלה - כך היה אומר:
"אין מפנין מחצר לחצר" - והם שני מדות הנקראים 'ציון וירושלים'. אע"ג שנאמר "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וכו' ברוח בער" - היינו מה שעתיד להיות. אבל עכשיו אין מפנין מחצר לחצר "אפילו מכעורה לנאה" - לפי כי 'ציון' היא הנאה שנאמר "הנוה והמעונגה דמיתי בת ציון". "לא לפנות דירתו ולא לפנות כליו" - ר"ל כי הנה האדם עליון תפארת ישראל אינו מפנה דירתו מן הכלה שלו, לא לענין 'דירה' - אינו הולך לדור בבית אחר כדרך שהוא עשה בחול. "ולא לפנות כליו" - הם הכלים הנזכר לעיל. כי החתן הכניס לה כלים. והיינו כי נצח הוד שלו הם נעשים בסוד 'כלים' לה, והיא מלבשת אותם, ותגע לרגליו.
או יהיה סוד מ"ש בזוהר פרשת תרומה "אפריון עשה לו המלך שלמה" שהוא סוד הכלה שלו - התקין אותה ונבנית מעצי הלבנון שהוא מן המדות שלו. אמנם זה יהיה מן המלכיות שבו שנותן לה כאשר נתבאר אצלי במאמר "עשר קרנות היו בראשון של ישראל". ואלו הבחינות הם נקראים 'כלים' לפי כי כאשר הכלה חוזרת עמו פנים בפנים מקבלין דין מן דין ונעשות המדות שלה 'כלים' לגבי המדות שלו לקבל מהם. וכן לא יעשה במועד לפנות כלים הללו. אלא הם מקבילות הלולאות אחת אל אחת.
ולכן אמר "שאינם לצורך המועד" - כלומר כי הנה בזמן החרבן נאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ר"ל כי הכלה הנקראת 'ארץ' שהיא עושה רצון בעלה עלתו אצלו כדי להמלט והשליך אותה אל ארץ אחרת כאשר כאשר נתבאר אצלי כמו שאמרו חז"ל כי חנמאל דוד ירמיהו השביע שרו של עולם והעלה ירושלים למעלה. ולכן נמי נאמר "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה". והנה אז הוציא כליו תפארת "שלא לצורך המועד" אלא לזמן החרבן. אבל עתה - "אסור לפנות כליו שלא לצורך המועד" אלא הם מכוונים עמו כאמור, ישר יחזו פנימו.
"אבל מפנה הוא מבית לבית" - היינו מש"ה מה שהמשילו(?) לשני בתי ישראל, בית ראשון ובית שני, בסוד לאה ורחל. כי כן נאמר בלבן (הוא 'לובן עליון') "ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". וזה יהיה באותו חצר בעולם העליון. "ואם אין הבתים פתוחים לחצר אלא למבוי" - שהרמז הוא לעולם הבריאה, "יש אומרים שמבית לבית הסמוך לו מותר" - והענין כי הנה כאשר הבתים הם פתוחים למבוי הוא מורה על המדות של רחל שהם יורדים לעולם הבריאה ואז מותר לו לפנות מבית התחתון, שהוא בבריאה, שהיה יושב שם יעקב. כדאיתא בהיכלות פיקודי, כי בהיכל אהבה שם נאמר "וישק יעקב לרחל". ולכן מפנה והולך לבית אחר, היינו שעולה בעולם האצילות, היינו "בית הסמוך לו" תכף ופנה למעלה כאמור.
"יש מתירים לפנות מחצר שאינה שלו וכו'" - בתיקונים "כי עוף השמים - דא מטט"רון", שעל ידו מתייחדין צדיק וצדק בשית יומין דחול. והנה נודע כי מט"ט הוא מלך בעולם היצירה, והיינו חצר שלו, רשות שלו למעלה, הוא חצר של הצדיק. ולכן יאמר נא: "יש מתירים לפנות מחצר של אחר", היינו מעולם היצירה שהוא חצר של 'אחר' בסוד מט"ט כנזכר, "לחצר שלו" למעלה ברשות הצדיק. "ואפילו מנאה לכעורה" - ר"ל לא מבעיא כי מותר לפנות מעולם היצירה (הוא חצר של אחר) ולעלות למעלה לחצר עליול שלו שהוא בעולם האצילות (כי זה הוא מן הכעורה לנאה), אלא אפילו לפנות מן הנאה (הוא בסוד האצילות) ולילך לכעורה בסוד עולם הבריאה להיות כי שם מאריהון דדינין שלכן נאמר "יוצר אור ובורא חשך" לפי שעולם הבריאה נקראת 'חשך' מפני ריבוי הדינים הנמצאים שם -- עם כל זה מותר לילך לשם לעשות הייחוד בהיכל אהבה שלכן נאמר "וישק יעקב לרחל" כדאיתא בהיכלות פקודי.
עוד יהיה בזה רמז למה שאמרו חז"ל "צור וירושלים - אם יאמר לך אדם שתיהן חרבו או שתיהם נבנו אל תאמן שנאמר אמלאה החרבה. אם מלאה זו חרבה זו". ולכן בא הרמז בענין זה בדין זה כי אמר:
"מותר לפנות מחצר של אחר" - ר"ל הנה ידענו נאמנה כי כן יהיה לעתיד כי קיסרין נחרבת וציון תבנה. אמנם עתה בזמן החרבן יש מתירים לעשות הדבר הזה בדרך השאלה והוא "לפנות" ולבער מ"חצר של אחר" (הוא קסרין שהוא חצר של סמא"ל - אל אחר) כל הנמצא שם ולהוליכו "לחצר שלו" - לחצרות בית ה'.
וזה אפילו "מנאה לכעורה" - כלומר כי הנה קסרין עתה היא נאה כי היא סוד אשה זרה הנזכר. והנה אשה לקראתו שית זונה וכו' כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קמ"ח (ח"א קמח, א) וזה לשונו: "נוקבא דסמאל נחש אקרי, אשת זנונים. קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה וכו'. תיקונין דילה לפתאה בני נשא שערהא מתתקנן סומקן כוורדא אנפהא סומקין וחוורין באודנהא תליין שית תיקונין וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי אשה רעה זו היא נאה בזמן הזה. אמנם ירושלים היא האשה כשרה חולת אהבה נקראת 'כעורה' לפי שעה. ואף על פי כן מותר לפנות מאותה דירה וחצר נאה הנזכר לחצר הקדושה הנזכר אע"ג שהיא עתה כעורה כאמור.
"הזבל שבחצר וכו'" - הנה נתבאר בזוהר כי התמצית של הקדושה הוא ההולך לסטרא אחרא כדאיתא פרשת בלק דף ר"ט (ח"ג רט, א) וזה לשונו: "וישראל נטלין כלא ומשדרי חולקא מניה לשאר עמין ומההוא חולקא אתזנו וכו'. ותאנא מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין נפיק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי ומתמן מתפרש לכמה סטרין ודא קרינן ליה תמצית דנפיק מסטרא דארעא קדישא. ועל דא עלמא כוליה מתמצית ארץ ישראל קא שתי וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי התמצית זה הוא היוצא ונמשך למטה. ולכן יאמר "הזבל שבחצר" - כי הנה החצר הוא ירמוז לעולם היצירה שהוא למטה מן הבית עליון, זה זבל הוא התמצית היוצא משם כמ"ש במאמר "תאנא מבין חולקא דממנן על שאר עמין" דהיינו השרים שהם ממונים על שבעים אומות, "יוצא שביל דקיק" ומשם יורד התמצית. ולכן זהו ה"זבל שבחצר".
אסור לישראל להוציאו אלא מיניה וביה נפיק. אלא "יחלקנו לצדדין" לאות כי כן נמי אמר ר' אמי "אין יצר הרע מהלך לצדדין אלא באמצע פלטייא וכו'". אמנם למעלה הוא מסתלק לצדדין וניזונין ממנו הקליפות. "ואם נתרבה עד שנעשה החצר כרפת" מרוב התמצית והפיסולת - אז "מוציאין אותו לאשפה", הוא סוד מה שאמרו חז"ל בפסוק "אשפתו כקבר פתוח", כשמוציאין זבל עושים אשפתות. "ושמא תאמר מחולי שבהם? תלמוד לומר כולם גבורים - שמע מינה האי מאן דנפיש זבליה לעביד תקנת' לנפשיה". כי הנה חז"ל דבר ידברו על העלם דבר עם שגגת המעשה (מאמר) כי ישראל הם גורמים שמתרבה זה הזבל. ולכן נעשים עכו"ם כולם גבורים. ולכן ראוי "מאן דנפיש זבליה" - כי כך גורם למעלה כפי העון, לכן צריך לעשות רפואת הנפש ויוציא הזבל, זה העון, "לאשפה" - היא הקליפה, אשפה מטונפת כדאיתא בזוהר פרשה תצא "לילית אשפה מטונפת וכו'". ושב ורפא לו.