טור ברקת/תקד
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תק"ד - דין תבלין ביום טוב - ובו ד' סעיפים
- דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתשת או שידוך בקערה וכיוצא בה שישנה. שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפיג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין ולא את החרדל בריחים שלהם משום דהוי כעובדין דחול אלא דך אותם במדוכה ככל התבלין.
- מותר להוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה או מדוכה אצלם. אפילו דרך רשות הרבים. אף על פי שהיה איפשר להוליכם מערב יום טוב.
- אין כותשין הריפות במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה. שזה הוא השינוי שלה. ובארץ ישראל אפילו בקטנה אסור. וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקראת גדולה או קטנה - יש לאסור הכל.
- מותר אדם למדוד תבלין ליתן בקדירה בשביל שלא יקדיח תבשילו.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון על הסימן
[עריכה]בלי ספק כי כל אלה הדברים הנעשים ביום טוב שהם לצורך 'אוכל נפש' הם מכלל המצות אשר צוה ה', ומהנה(?) המלאכות הנאסרות הם מכלל מצות לא תעשה כאשר מנה אותם הרמב"ם ז"ל בכל הי"ד החזקה אשר עשה משה.
והנה מלבד המצות עשה ומצות לא תעשה - יש כמה דברים שהם נקראים 'ענפים' להם כמו שכתבו כמה מן הפוסקים, אם יזכני ה' גם אני כאחד מהם, אפרש אותם גם בסגנון זה. העתירו בעדי.
והנה בלי ספק כי כל אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות להועיל לנפש האדם שנאמר "וחי בהם" לחיי עלמא כתרגומו. ובלי ספק כי המקיים ענפי המצות ומלי דחסידותא יהיה שכר שלו לאין קץ. אמנם נימא ביה מלתא כי הנה חז"ל אמרו שבעה מדרגות בענין הצדיקים. יש פניהם דומים לחמה וללבנה, ולמנורת בית המקדש, ולאור שעתיד הקב"ה לחדש בשמש וכו' (מאמר). ואם כן כמה יהיה הפרש הגדול זה ביניהם אם לא כפי מה שעשה האדם מדקדוקים אלו. ולכן צוה הקב"ה בשמחת יום טוב להיות הכנה לאדם לזכות לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא - כך יזכה באותה סעודה. ולכן כל אותם הדברים שנאמרו בדינים הקודמים בצורכי הסעודה - הנה הם הכנה לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כנזכר, והם מענין צווי המצוה עצמה. ואילו התבלין יהיה מענין ענפים שלה. ולכן נקראים תבלין לומר שעל ידי כן נעשה המצות מתובלת יפה ומתוקנת. והם הם התבלים המועילים לאותו בישול של אותה סעודה הנזכר.
והנה ענין התבלין אלו יהיה בשני פנים. אחד למעשה המצות - וזה יהיה פעולת צדיק לחיים. וגם ימצא תבלין לעושה תשובה - כי שניהם הם זוכים לחיי העולם הבא, וגם זוכים לאותה סעודה. ויותר מזה אמרו חכמים ז"ל "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (מאמר). דמשמע ממאמר זה כי המקום שיושבים בעלי תשובה באותה סעודה אין יכולים ליישב שם צדיקים גמורים. ואם נדקדק מלת "עומדים" ונאמר שהוא 'עמידה' ממש כפי פשוטו - יהיה הענין כי לפי שהצדיק בצאתו מן העולם ועולה לעולם העליון - שם הוא משמש לפני יוצרו יתברך בעמידה כערך המלאכים שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", וכדאיתא זוהר פרשת חיי שרה דף קכ"ט (ח"א קכט, א) וזה לשונו: "תנינן: אתר דמריהון דתשובה קיימי ביה בההוא עלמא - צדיקים גמורים לא יכלין לקיימא בגין דאינון קריבין למלכא יתיר וכו'. כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך וכו'. אלין אתרין ודרגין לבר, ומאן אינון? כמה דאת אמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. והאי הוא דרגא בין קדישין עילאין. ומאן דזכאן לדרגא דא אינון שליחן דמאריה עלמא כאינון מלאכים ועבדי שליחותא תדיר ברעותא דמאריהון בגין דאינון אתקדשו תדיר בקדושא ולא אסתאבו וכו'. ואית אחרנין דאינון לגו יתיר דלאו אינון בחצר אלא בביתא דכתיב נשבעה בטוב ביתיך וכו'. ואית אתר לחסידי עליונין לגו וכו'".
ובעלי תשובה לפני ולפנים כאמור. ולכן על שני צדדין אלו - צדיק ובעל תשובה - יהיו ענין תבלין הללו. וכל היה אומר:
"דכין את התבלין כדרכן" - הלא המה הענפים של המצות, "ביום טוב" - לאותם המצות שהם צורך לבו ביום כגון ענייני התפילה וק"ש והמוספין עם הכונות שלהם. "אם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן" - כך אמרו חז"ל במדרש חזית "אם קורא אדם קריאת שמע בשעה שאומרים הציבור אחד - לקולך השמיעני. ואם לאו - ברח דודי". ולכן כל אחת מהנה לא יכול לעשות אותם מאתמול. ומה גם לענין הכונה של האכילה עצמה והברכות.
"אבל מלח אינו נידוך ביום טוב" - לפי שהדוגמא של מלח הוא מעשה הצדקה כהא דאמרינן "מלח ממון חסר", ומעשה הצדקה מאתמול מועיל יותר. "אלא אם כן הטה המכתשת או שידוך בקערה שישנה". "שאם שחק המלח מאתמול מערב יום טוב לא יפיג טעמו". ולכן צריך שינוי כאלו עשה מערב יום טוב היה נותן מעות[1]. אמנם העושה צדקה ביום טוב - "ישנה" לפי שהוא 'מעשה קערה', היינו תבשיל, משום דלא סגי בלאו הכי כדי שלא יתקיים בו מה שאמרו חז"ל "לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ונהפכת על פניו ואומרת לו טול לך מה דיהבת לי. עשית כל ימיך חגים ולא נתת כלום לעניים". ולכן ביום טוב צריך לתת תבשיל לעניים. ואין אדם יוצא ידי חובתו על ידי מה שמתנדב ונותן צדקה קודם יום טוב כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ד (ח"ג קד, א) וזה לשונו: "ועם כל דא בעי למחדי למסכני. מאי טעמא? בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא וכו' אשתכח דההוא פתורא דיליה הוא ולא דקדוש ברוך הוא. עליה כתיב וזרתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ולא 'חגי' וכו'".
"ואין שוחקין את הפלפלין ואת החרדל בריחים שלהם" - כי זה יהיה הערה לענין הלימוד. כי ביום טוב אין ראוי לאדם להיות יושב ומעיין בהלכה ומפלפל בה על דרך שאמרו "טבא פלפלא חריפא". וזה יהיה "בריחים שלהם" כמו שאמרו "עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך דברי תורה". "משום דהוי כעובדין דחול" שהעיקר של הלימוד הוא הפלפול כמ"ש "אגרא דשמעתתא סברא".
ואני פירשתי כל אותם הדברים הנאמר בהם "אגרא דכלה, אגרא דבי טמיא, וכו'" - שהרצון הוא לומר אף על גב דקים לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, דברים הללו יש להם קיבול שכרו בעולם הזה, אבל עיקר המצוה הוא לעתיד. ולכן נמי דך אותם במדוכה בכל התבלין של המצות. וכן נמי לענין לימוד התורה - ילמוד בדברים פשוטים.
וכן נמי לענין העושה תשובה, יאמר:
"דכין את התבלין כדרכן" לפי כי העושה תשובה מאחר שנתחרט בלבו והתודה אשר חטא עליה - הרי זה צדיק גמור. כך אמרו חז"ל מי שקדש את האשה והיה רשע גמור ואמר לה "על מנת שאני צדיק" - הרי זו מקודשת, שמא הרהר בתשובה. אמנם יש לתשובה 'תבלין' - תענית ובכיה שק ואפר ועניינים רבים, כתבו בזה הראשונים ז"ל.
ולכן יאמר "דכין את התבלין כדרכן" - דהיינו לענין ההכנעה והשפלות הצריך לבעל תשובה ודברים שיפיג ריחו טוב תמורת ריח רע של המעשה שהיה לו, "שאם ידוך אותם מבעוד יום" ולא יעשה כן בו ביום, "יפיג טעמן" - יאמרו הבריות כבר פלוני מתרפה במלאכת שמים. "אבל מלח" שהוא הצדקה כנ"ל, לא כן, כי יותר צריך זה לבעל תשובה בכל יום לעשות צדקה כנודע. ולכן "אינו נידוך ביום טוב" אלא על ידי שינוי כדלעיל.
"מותר להוליך תבלין ומדוך אצל המדוכה" - לרמוז מה שאמר הכתוב "אם תכתוש את האויל במכתש וכו'". ולכן נמי "מוליך מדוכה אצלם אפילו דרך רשות הרבים" לפי כי רבים הם השונים בחטאם כמו שאמר הכתוב "כסיל שונה באולתו". "אעפ"י שהיה איפשר להוליכם מערב יום טוב" מפני זה הרמז הנמצא בהם.
"אין כותשין וכו'" - ר"ל אע"ג שנאמר "אם תכתוש את האויל בתוך הריפות וכו'" - מכל מקום אין לפרסם אותו בקול גדול כענין "מכתשת גדולה". אלא "בקטנה" כדי להחזירו למוטב שזה הוא השינוי שלה שנאמר "ולא תשא עליו חטא". "וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקרא גדולה וקטנה" - היינו מה שאמרו חז"ל "תמיה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח" - אם כן הכל אסור.
"מותר אדם למדוד תבלין וכו'" - הוא מ"ש הרמב"ם ז"ל אין לאדם להיות במדות בקצה האחרון אלא במדות הבנוניות הנקרא "דרך ה'" וכולי. והיינו מ"ש "מותר למדוד בתבלין" - הם המדות הטובות, "לתת בקדרה כדי שלא יקדיח תבשילו" דפעמים נפיק מיניה חורבא. ולכן אמרו חז"ל בפסוק "איש איש כי תשטה אשתו" הוי שוה(?) לבני אדם ולא תהיה כאותם הפרושים שלובשים שחורים וכו' ומתרחקים מבני האדם.
פירוש נוסף על הסימן "לצד עילאה"
[עריכה]עוד זה מדבר - לצד עילאה ימלל:
"דכין את התבלין כדרכן" - היינו מה שאמר הכתוב "מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה", נזכר כי הנה המעשה אשר [יעשה][2] האדם הגשמי הוא גורם תיקון לכנסת ישראל בסוד "מעשה דומה בדומה". ואמנם הדיבור הוא כולל עמו הכונה ומחשבה טובה. ולכן הוא גורם לכנסת ישראל תיקון יותר. וז"ש "מי זאת" - היא כנסת ישראל, "עולה" להיות בערך "מי", כאמא בתה, "מן המדבר" - על ידי דיבור נעשית "מקוטרת מור ולבונה וכו'" שהם בענין הריח, תלת עשר תיקונין.
ולכן יאמר "דכין תבלין" וזה יהיה לה על ידי קריאת ההלל. דאף על גב דאיכא י"ג שבחים בישתבח (כנודע מן הזוהר) - אלו יותר עליונים. ולכן אמר "שאם ידוך אותם במעוד יום יפיג טעמן", ואין להם טעם אלא בו ביום. "אבל מלח" שהוא ענין ייחוד הנוהג תדיר שלכן נאמר "על כל קרבנך תקריב מלח", ולכן "אינו נידוך ביום טוב אלא על ידי שינוי" לטובה, שאם שחק המלח מאתמול לא יפיג טעמו לפי כי כך היא המדה.
ולכן "יטה המכתשת" - הוא סוד "נקודת ציון" שהוא בית קיבול אשר שם כותשין אותם תבלין עד שתהיה פנים בפנים. "או ידוך בקערה" - סוד "עקרת הבית" כמו שאמרו חז"ל פרשת נשא בקערה - עקרת. והיינו השינוי הנזכר.
"ואין שוחקין את הפלפלים ולא את החרדל בריחים שלהם" - כי הנה חז"ל אמרו "שחקים - ששם שוקחים מן לצדיקים לעתיד לבא". באותם הריחים. וכבר נתבאר בזוהר ובתיקונים כי שחקים אלו הם סוד נצח הוד, שני שושבינים השוחקים מָן היורד מלמעלה לצדיק וצדק. וה"ריחים" הוא כינוי כמו שאמר הכתוב "לא יחבול רחים ורכב". והענין כי הפלפלים והחרדל הם דברים חדים והם רומזים לענין דין. ולכן ביום טוב אין לעשות ייחוד באות' הרחים ששוחקים אותם בהם בחול המן שנאמר "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים". אמנם ביום טוב צריך להיות הייחוד ממותק בבחינת רחמים וחסד. ולכן נאסר לטחון אותם ברחים שלהם "דהוי כעובדין דחול" בערך הייחוד הנעשה בחול.
"אבל דך אותם" אעפ"י שהם חדים בחינת דין, "במדוכה ככל התבלין" למתק אותם כנזכר.
"מותר להוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה או מדוכה אצלם" - כי הנה נאמר ביוסף הצדיק "והיה האוכל לפקדון לארץ". ולכן התבלין שהם בחינת הדין - הוא האוכל שהוא בפקדון אצל יוסף לתת לארץ הקדושה. ולכן המדוך הוא בסוד הצדיק והמדוכה היא הצדקה. כי הנה הצדיק הוא דכתיש כתישין לאנגדא משחא מאינון זיתין עילאין כדאיתא פרשת פנחס עיין שם. ועל ידי כתישה שכותש לתוך המדוכה, הצדקה בסוד בחינת ציון נתקנים התבלים - הם סוד הדינים - הפלפלים והחרדל.
ולכן "מוליכין התבלין והמדוך" - הוא הצדיק - ממשיכין אותו לתוך המדוכה, זו הצדקת. "או מוליכין המדוכה", זו הצדקת, מעלים אותה למעלה אצל "המדוך" (הצדיק כאמור). "אפילו דרך רשות הרבים" - דהיינו בפרהסיא. לפי כי כאשר נעשה הייחוד הוא נעשה בצנע לכת כדי שלא יתעורר סטרא אחרא כדאיתא פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "כיון דאיהי אתת עיילין לה בלחישותא". אמנם ביום טוב אינו צריך, לפי שהכל מזומנים למעלה כנזכר פרשת קרח "מקראי קדש", כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בגין לאעטרא לון וכו'. ולכן "אפילו דרך רשות הרבים" שמרגיש סטרא אחרא, "מותר. אף על פי שהיה יכול להוליכם מערב יום טוב", לפי שהעיקר הוא לדוך אותם ביום טוב, אבל ההולכה הוא ענין רמז בעלמא, עם כל זה מוליכם ביום טוב כאמור.
"אין כותשין הריפות במכתשת גדולה וכו'" - הנה שתים אלו הרמז שלהם סוד מה שאמר הכתוב "אוהב ה' שערי ציון" ואמרו חז"ל "שני שערים", ואמרו "שערים המצויינים בהלכה". והם הנקראים ציון וירושלים. וענין "הריפות" הוא כינוי אל חיבור צדיק וצדק.
ולכן יאמר נא כי ביום טוב אין ראוי לכתוש הריפות - שהוא החיבור הנזכר - אין לעשות אותו "במכתשת הגדולה", הוא השער החיצון, מפני שהוא טורח גדול. "אבל כותש בקטנה" - הוא השער הפנימי שנאמר "שער החצר הפנימי יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח".
או יהיה נמי "מכתשת גדולה" בסוד לאה, והקטנה בסוד רחל על שם שנאמר "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל". וסבירא ליה דאף על גב כי בחול עושה ייחוד בלאה לפעמים (כגון בבקר שנאמר "ויהי בבקר והנה היא לאה") -- עתה ביום טוב "אין כותשין הריפות"(זה הייחוד) "במכתשת גדולה" (היא לאה כאמור). ולענין הגשמי - "כיון שאין אנו יודעים" איזו היא גדולה ואיזו היא קטנה - הכל אסור.
"מותר אדם למדוד תבלין" - דמאחר שהנחנו כי הפלפלין והחרדל הם בחינת דין, צריך מדידה לשער כמה נותן שיהא מעט לקיים "שמאלו תחת לראשי", "ולא ירבה שלא יקדיח תבשילו" מרוב הדין שנותן שם.