ט"ז על יורה דעה רלב

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רלב |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

או בפחות מעט. זה לדעת הר"ן שמביא ב"י ואיני יודע למה כתב דוקא מעט דהרי כתב הר"ן וז"ל שאע"פ שדעתם היה לשלש דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות משלש ולוקח יכול ליתן בו יותר כיון שמשמעות הנדר לא היה אלא לזרז אע"ג שהסכימו בלבם לשלש דינרין לא הוה אלא דברים שבלב ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח בסלע שהרי עיקר משמעות נדרם לא היה אלא לכך ואיכא מאן דאמר דאפי' בכה"ג לא חל נדרייהו עכ"ל הרי שלא אסר אפילו לדעת המחמיר אלא בשקל או סלע ממש כיון שע"ז הקפידו בפירוש אבל כל מה שלא פירשו מותר אפי' הוא הרבה משלשה. ונראה שרמ"א מפרש דהא דמחמיר בסלע ושקל ממש לאו מכוון קאמר בזה אלא קמשמע לן דאין היתר אלא בסך ממוצע בין שניהם שיהא קרוב לזה כמו לזה דהיינו שלשה וכן פחות או יותר מעט נחשב בכלל סך ממוצע מה שאין כן בסך מרובה לא נקרא ממוצע אלא קרוב לזה יותר מלזה:

שכן דרך התגרים כו'. פירוש שדעתם מתחלה היה על ג' דינרין אלא שכל אחד נתכוין בנדרו שלא יעמוד על דעתו דוקא ומשום הכי לא חייל נדרם דבעינן פיו ולבו שוין וכאן אין לבו שוה לפיו בשעה שאמר הנדר:

וי"א אף על גב כו'. נתבאר טעמם בדברי הר"ן בסמוך:

ויש מקילין. כתב מו"ח ז"ל כמדומה שהעולם נוהגין כן:

אם אפחות מיותר מסלע. בגמרא (דף כ"א) איתא בלשון זה אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל נדר הוה או זרוזין הוה האי והלה אומר פירושו או הלה אומר דבחד מנייהו סגי וכמ"ש הטור והש"ע וכתב הר"ן וז"ל כלומר שא"ל קונם שאני פוחת לך מן סלע פרוטה והלוקח אומר קונם שאני מוסיף לך על שקל פחות פרוטה דאיכא למימר כיון דנחית כולי האי לדיוקא נדר הוי לישנא אחרינא אמר ליה טפי מסלע שא"ל שלא יפחות מה' דינרין ואמר ליה אידך שלא יתן לו יותר מדינר כיון דמרחקי כולי האי נדרא הוה עכ"ל ומדברי הרא"ש שם משמע כלשון השני אבל מדברי הטור והש"ע נראה כלשון הראשון שהרי כתבו מעט פחות משקל ופשוט שמחמת אותו מעט לא מיקרי הרחקה כולי האי אלא ע"כ כלשון הראשון והטעם כיון שאומר לשון המורה על הקפדה בדוקא ופירוש מסתבר הוא דהכי מצינו גם בח"מ סימן פ"ג סעי' א' שכתב שם ואפילו דקדק בחשבונו לצרף פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא אמר עכ"ל והטעם שם דקא מערים לו' כן שיאמינו לו הדיינים ומספקא לתלמודא גם בנדר בלשון זה אם נאמר דכל זה היה מן הזירוז שחבירו יסבור שדוקא קאמר או לא אבל בלשון השני הוא תמוה מה לי כשהם מחולקים תחילה בשקל אחד או ביותר קצת על כן העיקר כפי' הראשון נראה לי:

סעיף ג

הדירני מנכסיך. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן דלא הוה בזה זרוזין:

סעיף ד

כיוצאי מצרים. בגמרא ובטור כתוב אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים ונראה דמוכרח לגרוס כן מדפריך בגמרא על קורת בית הבד והא הוה בשבור מלכא כמו שנעתיק בסמוך ולא פריך על כיוצאי מצרים והא אפשר שראה כן דהא איתא בא"ח סי' רכ"ד סעיף ה' הרואה ששים רבוא מישראל ביחד וכו' אלא על כרחך לו' דמה שהוא אומר בדרך הזה היינו שמפורסם הוא שלא היו שם ס' רבוא באותו דרך אבל לגירסא דכאן קשה מגמרא שזכרנו:

כקורת בית הבד. בגמרא פריך ולא והא הוה חיוויא בימי שבור מלכא רמו עליה תליסר ארוותא תבן ובלע יתהון אמר שמואל בטירוף מגבו קאמרינן כמו קורת בית הבד ויש בזה הרבה פירושים מה קרי לה טירוף אלא דקשה למה לא כתב הטור ג"כ דמיירי בטירוף וכן הרא"ש בפסקיו לא הביא הך טירוף ונראה דהך מפרשים בגמ' דלא אמר הנודר בפירוש שראה נחש טרוף בגבו אלא ה"ק שמואל דכוונת הנודר במה שאמר נחש כקורת בית הבד לענין טירוף קא מכוין בזה וזה מוכח מל' הגמרא שאמר טירוף מגבו קאמרינן ולא אמר הכא במאי עסקינן דאמר נחש טירוף מגבו אלא ודאי כמו שכתבתי על כן פסק הטור לקולא דדי באמירת נחש כקורת בית הבד לחוד שכבר כלל במה שאמר כקורת בית הבד לגדלות ומה ששנאו התנא במתניתין הוא דקמ"ל מילתא אגב אורחיה לענין מקח וממכר כדמסיק שם בגמרא כן נראה לי לדעת הטור ולענין הלכה קי"ל כר"ן דאפילו תלה הככר במידי דלאו גוזמא אלא שקר מוחלט בעיני כל העולם הככר מותר דזה לא נתכוין לאיסור דלא אשכחן מאן דפליג בפירוש על הר"ן ולפי זה אפי' לא ראה שום נחש מותר ונראה לי דגם הר"ן מודה דאם לא ראה רבוי עם כלל דאסור דדוקא גבי נחש טרוף מגבו דידוע שליתי' כלל לפי דעת הר"ן על כן בשעת הנדר אין מקום לדבריו כלל וידוע ששום אדם הוא לא ישגיח בדבריו ואין מבקש שיאמינו לו מה שאין כן בעם רב שהוא רוצה שיאמינו לו שראה רבוי עם על כל פנים ושהוא מפליג בקריאת שמם כיוצאי מצרים והוא לא ראה באמת כלל על כן אסור הככר עליו ובד"מ ראיתי שתמה למה הוצרך במה שראה עכ"פ עם רב ובנחש אפילו לא ראה וכמו שכתבתי כן נראה לי נכון:

סעיף ה

בלשון עתיד כו'. לפי שאפשר שלא יעבור על התנאי:

סעיף ו

שגנבה כיסי. דוקא שאמר בפירוש כן ע"כ אין צריך התרה אבל אם לא אמר בפירוש כן אף על פי שדעתו היתה בשביל זה צריך התרה ועי' בסמוך סעיף ז':

כעורה ויפוה חל הנדר. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה מה שאין כן לקמן בסעיף י"ט במת אביה או עשה תשובה:

וכן האומר אם היה פלוני כו'. וכן אם המרו שנים באיזה דבר באיזה ענין היאך הוא שזה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת"כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוה שגגה אצלו וראיה ממה דאיתא בשבועות (דף כ"ו) דתרי תלמידי דרב היו חלוקים היאך אמר רב וכל אחד אמר הריני חייב בקרבן אם לא אמר רב כמותי ושאלו לרב ואמר כאחד מהם אמר ליה השני א"כ אני חייב בקרבן אמר ליה רב לבך אנסך פי' אנוס היית בדעתך שטעית בלבך וכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס וה"נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שמתחייב עצמו ואע"ג דבח"מ סימן ר"ג ס"י אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י"א שקנה כו' התם מתחלה גמר והקנה מספק מה שאין כן כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא היה לו אז ספק בלבו על זה וחילוק זה מצינו גם כן בח"מ סימן ר"ז לענין אסמכתא:

סעיף ז

אע"פ שלא פירש כו'. פי' שלא הזכיר בשעת נדרו שהוא אוסר עליה מחמת שאינם קרובים שלו ואם כן אפשר שאסר אפילו על אביו וכמו שאמרנו בסעיף ו' שדוקא אם אמר שגנבה כיסי כו' וכתב הר"ן טעם לזה דלעיל שמכל מקום להדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאיליו עד כאן לשונו מטעם זה למדתי במעשה שבא לידי בא' שהיה סובר שמחר הוא יום ה' בשבוע וקבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אחר כך שטעה שבאמת יהיה מחר יום ד' אם צריך היתר אם לאו. נראה לי לכאורה דזה דומה להך דאביו שבסעיף זה ואף על פי שלא אמר בשעת הנדר הריני בתענית למחר ביום ה' מכל מקום כיון שלא נתכוין על יום ד' כלל הרי יש טעות בעיקר הנדר ובטל אלא דיש לומר דלא דמי לכאן שהרי כתב כאן שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו כו' משמע דבעינן שיהא ידועה לכל הטעות שלו משא"כ בדין זה דהרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ולא סגי במה שהוא טעה בדעתו כיון שאין הטעות מורגש מפי אחרים ע"כ דמיא להא דסעיף ו' דבעינן שיאמר בפירוש שגנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני הכי נמי בזה דנודר להתענות ע"כ צריך היתר דוקא כן נראה לע"ד ועיין מה שכתבתי בסעיף י'. ונראה לי עוד מדברי סעיף זה דאפילו לא אמר אחר כך כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר אלא שרואה טעותו מותר בכל ואין צריך כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח"ז דשם הוא אומר עכשיו ג"כ לאסור על האחרים ע"כ בעינן שיחליף משא"כ בזה דאינו אומר כלום וכי היכי דמותר לגבי אביו הותר לכולם דהא אין כאן נדר לגמרי:

סעיף ח

החליף דבריו. בר"ן בנדרים דף כ"ו נתן טעם לחילוף זה דאיכא אינשי דקפדי כשיודעים שאביו ביניהם לומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר ולא לומר כולכם אסורים חוץ מאבא שלא יהיה אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע דהיינו בכלל כולכם קודם שיסיים חוץ מאבא הוי אבא בכלל ואיכא אינשי דקפדי איפכא לומר כשאביו ביניהם דוקא לשון כולכם חוץ מאבא ולא פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר לפי שמי שאומר פלוני ופלוני כו' הוא סבר שלבסוף יזכור גם את אביו ולפיכך הוא בוחר לשון כולכם כדי שיאמר לאלתר חוץ מאבא מש"ה כל שהוא מחליף בלשונו יש טעם להחליף ומדבר זה שכתב הר"ן דכשאומר כולכם הוה אביו בכלל לאותה הרגע קודם שיסיים למדתי שבנוסח הברכות שאחר ברכת המזון דהיינו כשאומרים יברך אותנו כולנו יחד בני ברית ולהוציא את שאינן בני ברית שישנן שם שא"ל כן דא"כ הויין עכ"פ בכלל כולנו יחד כל זמן שלא יסיים בני ברית אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד כן נ"ל:

סעיף ט

הייתי אומר החדש אסור כו'. פי' דבזה הוא מחליף לשון הנדר ע"כ הותר כולו מה שאין כן אם אומר הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ כו' דמעמיד לשון הנדר דמעיקרא אלא שמוסיף עליו האי חוץ כו' נאסר בשאר היינות וכעין הא דסעיף הקודם לזה:

סעיף י

מפני שהיה סבור שהוא איסור כו'. משמע שלא אמר כן בפירוש אלא הוא אומר עכשיו שבשעת הנדר היה סבור כך ותימה על זה מה מסיים בזה לא חלה השבועה דמשמע היתר לא צריך ומאי שנא מסעיף ו' דבעינן שיאמר בפי' הסבה שנדר דהיינו שגנבה כיסי כו' ולא סגי מה שהיה בדעתו כן וכפי מה שכתבתי בסעיף ז' וא"כ גם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שהוא סובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח"כ אומר שהיה סבור שהוא איסור צריך היתר דוקא כן נראה לע"ד:

סעיף יב

ע"י ממון הרבה. מו"ח ז"ל הקשה על זה ממה שכתב רמ"א בא"ח סימן תרנ"ו אם לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקרה כאן מהלכה ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה והרי חלה בנו דהועיל כאן וזה ודאי דלא מועיל לבטל שום לא תעשה בשביל חלה בנו:

לעשות דבר ביום פלוני כו'. לכאורה קשה מזה על מה שפירשתי לעיל סימן רכ"ח סעיף מ"א שיש חילוק בין ליום פלוני ובין ביום פלוני דביום אין שום איסור אח"כ מחמת השבועה לא קשה מידי דבב"י העתיק דין זה כאן בשם הרשב"א ושם כתוב באמת ליום אלא שרמ"א דלא ס"ל חילוק בזה על כן לא דקדק לכתוב כאן לשון ביום:

וי"א דלא מקרי אונס. זה מדברי האגודה פרק מי שאחזו ויליף לה ממה שמביא התם בדף ע"ד בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאות לו שנה וגומר התקין הילל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס ביום האחרון דסוף הל' יום לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקן דהא הכא נאנס ביום האחרון ע"כ. ואיני רואה מכאן ראייה כלל ודאי אם היה ידוע לב"ד שזה הטמין עצמו ביום האחרון לא בטל זכותו של מוכר בזה אלא שלא יוכל לברר זה והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך וזה מן הנמנע ע"כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך וזה דבר קל. ותו דהמעיין שם בגמרא יראה דעיקר תקנת הילל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בעל כרחו לא הוה נתינה או מטעם דשלא בפניו היה ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה וכ"ת אכתי קשה אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו הא לאו מילתא היא שזה רוצה ליכנס לביתו מיד ע"כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויוכל ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח ע"כ נראה כדברי דעה הראשונה שהוא דעת נ"י בפרק כיצד הרגל בשם הרמ"ה ויש לו ראייה ברורה מן התלמוד שם והוא מסתבר דהא עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון וכאילו לא היה שם רק אותו יום וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום פטור מן הכל כן נראה לע"ד:

נאמן אדם כו'. בב"י סוף סימן רכ"ח כתב כן בשם הרשב"א וז"ל ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהי' נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו' וראייה מנודר בחרם ואומר אח"כ בחרמו של ים נדרתי כמ"ש לעיל סימן ר"ח עכ"ל:

ונותן טעם למה אמר שנשבע כו'. עיין מ"ש מזה בח"ה סימן ע"ג סעיף ו':

סעיף יג

אע"פ שד' נדרים כו'. אע"ג דנקט כולהו ד' נדרים מ"מ הא דסיפא שאסור לידור בהם לא שייך רק על ג' דהא על נדרי אונסין לא שייך לו' כן דמתחלה כשנדר ודאי לא ידע שיהיה אח"כ אונס וא"כ מה איסור שייך בעת שנדר:

סעיף יד

להרגין ולמוכסין. במתניתין קתני עוד אחד דהיינו לחרמין ולא זו אף זו קתני לא מבעיא הורגין אלא אפי' שוללין בעלמא ואפי' מוכסין דאין שם גזלן עליו מ"מ נודרין לו כו' והטור והש"ע לא נקטו אלא רבותא היותר גדולה דרך לא זו אף זו:

בלא צווי המלך. דאל"כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס:

יאסרו עלי כל פירות שבעולם. אין להקשות הא כתב בסעיף ה' באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר וא"כ מה צריך כאן לו' בלבו היום י"ל דמ"מ נדר שוא הוא כמ"ש הטור והש"ע שם וכ"כ בפרישה ואע"ג דכתב ב"י בסוף סי' רל"ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי' איסור כלל ודבר פשוט באם אוסר עליו מקצת פירות ולא אמר בלבו היום שחלה השבועה עליו וצריך היתר משא"כ באוסר כל הפירות דא"צ היתר בדיעבד:

לבטל בלבו דרך תנאי. כגון שיחשוב כל זה אעשה אם לא אניח תפילין וכיוצא בזה:

ויש לבטלה בלבם. לא עמדתי על דעת רמ"א מאי שנא ממ"ש סעיף ט"ו דכל שהוא באונס יסורין וכ"ש באונס מיתה דאין בנדר ממש וא"צ ביטול בלב וגם כאן פשוט שאם לא ישמע לגזירת ההגמון שיש עליו אונס יסורין ומיתה ואין זה דומה לנודר להרגין כו' דההורג ומוכס אינן הורגין אלא חוטפין ממון כמו שכתוב ב"י בשם הג"ה מיימון לחלק בדין הנזכר בסעיף ט"ו וכן משמע בתשובת הרא"ש בזה שהביא ב"י שכתב וז"ל תשובה שזה דומה לנשבע שיאכל חזיר ע"כ ופשוט שהנשבע לאכול חזיר א"צ אפי' ביטול בלב וגם לא ידענא היאך שייך כאן ביטול בלב הא צריך שלא יחשוב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אלא תנאי וזה לא שייך אלא כההיא דבסמוך שאומר יאסרו כל פירות עלי וחושב היום או בדרך אחר כמ"ש בסמוך אם לא אניח תפילין אבל זה שנשבע שאינו יודע שפלוני בא על הכותית וכיוצא בזה מה תנאי שייך בדבר כיון שבאמת הוא יודע וא"כ יהיה לבו סותר את פיו ואפשר בזה לו' דבלבו חושב איני יודע אם בפעם אחר בא עליה אחר שצוה האנס להחרים על היודע הממון ראובן כו' כתב שיבטלו בלבם והוא מדברי ב"י שכתב שכן נ"ל ומדמיהו לנודרין להרגין כו' ובאמת לא דמיין מטעם שכתבתי וצריך עיון:

שלא יהא חלול השם כו'. זהו בנדון זה שתלוי בממון מה שאין כן בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה:
ומ"ש וגזר הגמון אנס אחר עדות פירוש שיתנו חרם על כל מי שיודע להעיד כן הוא שם באגודה פרק הגוזל (ברישא) [בתרא] וז"ל נמצא בשם הר"מ שני יהודים כו' והלך האנס לב"ה וצוה לקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון אחרים אם יכולים בשום פנים להתפשר ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק כל הזיקו עד כאן לשונו ולזה נתכוין גם רמ"א במה שכתב נקרא אונס פירוש שהחרם אינו חל ואין צריך להעיד אלא אם יש הכרח להעיד כגון שהכותי יודע שזה יודע עדות שהכהו יעיד וישלם ונראה שאם האנס אינו פורט להעד רק על ידי גזירת הקהל בכלל שיודע ההגמון שיש מהם מי שיודע עדות אז ישלמו הקהל אותו ההיזק:

סעיף טו

אין באותה שבועה כו'. ואע"ג דגבי נודרין להרגין כו' בסעיף י"ד מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל השבועה לגמרי ואפי' אמרו על דעת המקום ב"ה לא מהני כו' כן כתוב בתשובת הר"מ בב"י:

סעיף יז

אשה שנדרה כו'. עיין מה שכתבתי בשם רש"ל סוף סימן רל"א:

סעיף יח

כיון שקיבל עליו בחרם כו'. שהרי הם לא הכריחוהו לזה:

סעיף יט

כתולה נדרו כו'. בפרישה הקשה למה לא כתב דין דסעיף ו' בכלל דין זה ולא ק"מ דהתם מה שתולה בו הנדר הוא שקר כגון שגנבה כיסי ע"כ הוה נדר טעות אבל כאן הוא אמת אלא שנתבטל אח"כ ועיין מה שכתבתי בסעיף ז' בדין היתה כעורה ויפוה כו':

שמת. אינו רצונו לומר קודם הנדר דא"כ הוי ליה טעות אלא רצונו לומר אחר שנדר ותלה בכך נתבטל והנדר בטל בלא היתר:

סעיף כ

כלום נדרת אלא לכבדני כו'. בגמ' דף ס"ג פריך הא בלאו האי טעמא לא הוה נדר דהוה נדר זרוזין כההיא דסעיף ו' ומשני דלא הוה נדר זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מנך ולא מתהנית מנאי וכתב הרא"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה וכן בסיפא שיאמר לו כאלו קבלתי אמר בגמרא דאמר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מתהנית לי וכתב הרא"ש דמסתמא מהנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה הרי לפניך דהאי דינא מיירי דוקא באופן זה שזכרנו בשם הרא"ש שהוא רגיל ליהנות ממנו וכן בסיפא שרגיל להנות אותו ואף על פי שלא זכרו הטור והש"ע אין בזה כלום דמסתמא כל שנודר כן הוא רגיל בזה כמשמעות לשון הרא"ש ובלבוש אשתמיט מיניה דברי הגמ' שזכרנו ועשה מזה קושיא מסברא דנפשיה ותירץ בחילוק בין מקבל מתנה למזמיני לאכול והוא שלא כהלכה ע"פ הגמרא שזכרנו: