ט"ז על יורה דעה רכ

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה רכ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

ולילה שבינתים. ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו. אשר"י בתשובה כלל י"ב:

סעיף ג

באמצע השבוע. לאו דוקא כמו שכתב אחר כך או קודם לו ולא אתי לאפוקי אלא עומד ביום השבת דאז אינו אסור אלא עד מוצאי השבת כמו בסעיף ו' בכ"ט באלול כן כתב הר"ן:

ומ"ש שבוע זה בטור וברמב"ם ובר"ן וברא"ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש"ע ס"ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת דהא לשון שבוע הוא לשון שבעה דהיינו כל שבעת ימי השבוע עם השבת ומ"מ כל שעומד באמצע השבוע לא אסר על עצמו אלא עד כלות הז' ימי השבת. ונלע"ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל"א שבת אונ' ווא"ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי משא"כ בלשון שבוע זה דבלשון שבוע נכלל גם שבת דהוא תשלום השבוע אבל בלשון חול הוא עד השבת דלשון ווא"ך הוא הפך דשבת אלא דנ"ל אם אומר לשון חול שלא אוכל בשר אין ה' או ו' וואכי"ן אז הכונה שלו דרך מספר ואז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה' או ו"פ ז' ממילא שבת בכלל אבל זה שאומר דיא ווא"ך אין כוונתו למספר הימים אלא כל זמן שימים הם ווא"ך ולא שבת וכמדומה שכן המנהג מצוי בזה ומכ"ש אם עומד בשבת ואומר שיאסר עליו דיא ווא"ך איזה מין דודאי לא נתכוין על אותו יום אלא על השבוע הבא כן נ"ל להלכה בזה אחר כלל שיש לנו דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם:

ומותר אח"כ וכו'. דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא"כ בסעיף א' בין יום אחד להיום ואפילו התם אמרי' בגמ' היום ביום אחד אתי למיחלף ויבא להתיר גם ביום אחד לכשתחשך אבל יום אחד בהיום לא אתי למיחלף לענין חשש שגם בהיום יבא להתיר בחצי יום ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה ומו"ח ז"ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם:

סעיף ח

עד ר"ח אדר ראשון. דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ"כ הרא"ש ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר"ח אדר ב' קאמר דאין שם חצי נופל על ר"ח השני דדוקא לענין סוף אדר חשבינן להו כחד לענין שנתכוין עד כלות החודש הנזכר בשם אדר יהיה מי שיהיה וכן כתב מו"ח ז"ל:

עד ר"ח אדר השני. דהרמב"ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט:

סעיף יב

שאין זמנו ידוע. דלא מחית אינש נפשיה לאסור בספיקא הן אין ידוע התחלה הן אין ידוע משך הזמן כמה יהיה כ"כ הר"ן:

סעיף יג

שהלך למקום. נראה לי שצריך להיות ממקום וכן בסיפא:

סעיף יד

קציר חטים. נראה לי ברור דהיינו לענין התחלה אבל באמר עד סוף הקציר דהיינו שיכלה כל הקציר אפילו של שעורין ודומה לעד סוף האדר דבסעיף ח' וכבר כתבתי מזה בסימן רי"ז ס"ג ולתרץ מה שאין הולכים שם אחר הרוב וכאן הולכין אחר הרוב עיין שם בטוב טעם בס"ד:

סעיף טו

אם חשוב זמנו קבוע. פירוש כיון שבידו לדחות החתונה יש סברא דלא הוה זמנו קבוע:

צריך להמתין כו'. שם בת"ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר:

וכ"ש האומר אתן סלע כו'. כן צ"ל ופירושו וכ"ש אם אומר תנאי כפול:

סעיף יח

עד הגשם. משמע זמן גשם ומשמע זמן רביעה אחרונה דהיינו ר"ח כסליו שאז כלו כבר ב' רביעיות הראשונה והאמצעית אבל אם ירד בהם גשם די ברביעה ראשונה שהיא י"ז חשוון זה דעת הרמב"ם ולא כהטור שכתב עד רביעה ראשונה אפילו לא ירד גשם. ורביעה פי' גשם על שרובץ על הארץ:

עד הגשמים. משמע ירידת הגשמים דוקא ומשמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים דהיינו ששני גשמים ירדו רביעה ראשונה ושניה. ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י"ב והיינו לפי שאין זמן להתחלת הגשמים שוה כ"כ ר"ן והרא"ש כתב לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן והטור לא הוצרך לכתוב דבר זה שסמך על מה שכתב בקציר בסעיף י"ב וילמוד זה משם וגם אם אמר עד הגשם שדינו עד זמן הגשם מ"מ לא מקרי זמנו קבוע כיון שמשך ירידתם אין להם קביעות כמה יהיו על כן בכל לשון אסור עד שיגיע ההתחלה:

ובגולה זמן הגשמים כו'. פירוש אם אמר כן בגולה כו' וכמ"ש בסעיף י"ג שהולכין אחר מקום שעשה הנדר ובפרישה כתב שזה קאי אאם נדר בארץ ישראל וכוונתו נעלמת ממני:

סעיף כ

אסור בי"ט האחרון. מצאתי כתוב בשם מהר"ר ליב מפראג מכאן ראיה לו' בשמיני עצרת את יום חג שמיני עצרת הזה דהא מקרי חג עכ"ל ויש לדחות ראיה זו דבנדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובל' בני אדם מקרי חג ולא בשל תורה אבל נראה להביא ראייה ברורה מפרק אלו נאמרין (סוטה דף מ"א) ואי כתב רחמנא בחג הסכות הוה אמינא אפילו יום טוב האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל הא קמן דאפילו בלשון תורה מקרי חג דהא אצטריך למעוטי ולכתוב קרא יתירה וזה ראיה ברורה שאין עליה תשובה:

סעיף כא

מותר ליהנות לאחר הפסח. ולא אמרינן דהכי קאמר מה שאת עושה עד הפסח יהא קונם עלי לעולם:

אסור ליהנות לעולם. ולא אמרינן דה"ק מה שאת עושה יהא קונם עד הפסח:

סעיף כב

ואפילו לא הלכה. פי' שאינה רוצה לילך:

שמא תלך כו'. בפרישה העתיק בשם רש"ל וז"ל דוקא בנדרים דקילי הוא דאמרינן בתנאי לא מזדהרי אינשי אבל גבי גיטין פסק הרא"ש בריש המגרש דכל תנאי שיש בידה לקיימו מותרת להנשא מיד ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי עכ"ל ועיין בא"ע סי' קמ"ג ולי נראה דלא דמי להתם כלל דהתם כל שתעבור תהיה אסורה ג"כ מהיום והלאה לבעלה וע"כ מרתתה לעבור מה שאין כן כאן שאין איסור מכאן והלאה דהיינו אחר הפסח אלא במה שעבר קודם הפסח ובשביל זה מורא לא יעלה על ראשה דמה שעבר עבר:

הטור הביא כאן בשם הרמב"ם אף על פי שעבר הפסח כו' וכ' עליו ואיני מבין כו'. ונראה לפי עניות דעתי ליישב דברי הרמב"ם בפירוש מרווח דהיינו שרמב"ם מפרש מדאמר האי נודר לישנא יתירא דהיינו עד החג כיון שאחר הפסח אין שום איסור וכקושית הטור ולמה זכר כלל עד החג ויש על זה ב' תירוצים. הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח"כ וכמו שהוא הדין לפי האמת. ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד וע"כ אמר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך ולא היה בדעתו לומר אח"כ שום דבר ואחר כך נמלך ואמר עד החג פי' שהכל יהיה עד החג הן ההנאה הן ההליכה והך סברא דחזרה מצינו גם כן בסימן רכ"ב וע"כ כתב הרמב"ם שאם נהנית והלכה קודם הפסח לוקה דבזה ודאי יש איסור אבל עבר הפסח הוה מ"מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין להחמיר אבל אין לוקין מספק כן נראה לע"ד נכון:

ועוד נלע"ד טעם הרמב"ם עם מה שכתב הרמב"ם הביאו בש"ע סי' רל"ז סוף סעיף א' אע"פ שלא קבלו האחרים השבועה אם קיימו דבריו הרי אלו משובחים שלא הרגילוהו לעשות שבועת שוא וה"נ כיון שעכ"פ נתכוין בשבועתו עד החג אע"פ שאין בה איסור הנאה אם תלך מ"מ יש ליזהר שתתקיים כל השבועה מה דאפשר אבל הראשון נראה עיקר:

סעיף כג

הרי זה לוקה. פי' הר"ן דקאי על האשה דאע"ג דלא נדרה כלום מ"מ עברה על לא יחל פי' לא יוחל הדבר של נדר וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב"ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא: