ט"ז על יורה דעה קצ

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה קצ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. לפי שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה פירושו אפילו אם היא רואה טהורה כיון שלא הרגישה כ"כ הרב המגיד העתקתיו סימן קצ"ב סעיף א':

וחכמים גזרו כו'. א"ל הא הוה ספק ספיקא ספק אם יצא ממנה או מעלמא ואת"ל ממנה אימור לאו מן המקור אתי וכמו שמצינו בסימן קפ"ז סעיף ה' י"ל דכיון דרוב דם שיוצא מהאשה שאין לה מכה אתי ממקור לא נחשב זה לספק כלל וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ק דכתובות דף ט' בפשט דספק ספיקא שם וא"ל ממ"ש רמ"א ספק ספיקא בסימן קפ"ז סעיף ה' דהתם יש מכה ואפשר שהיא מן הצדדים ועל זה קאי הספק ספיקא ובכסף משנה נתן תירוצים:

שהיא טמאה. שאני אומר דם יצא כחרדל ונתקנח או נימוק דהרגשה דאורייתא היא היכא דליכא למתלי במידי אחרינא. ת"ה מביאו ב"י:

סעיף ב

לא גזרו בתינוקת. כ' רש"ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחילה לכתמיה אפילו היא קטנה דהא אפילו לדם בתולים מונין שבעה נקיים ואין להקל מן המנהג עכ"ל:

סעיף ג

היתה שופעת כו'. בגמ' דנדה איתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ושופעת כל שבעה אינה אלא כראיה אחת פוסקת הוה לה כשתי ראיות אמר רב שימי מזלפת אינה כרואה והא קא חזיא אימא אינה כשופעת אלא כפוסקת ופרכינן מכלל דשופעת כי נהרא פרש"י מכלל דשופעת דאמר לעיל אינה אלא ראיה אחת היינו דשפעה כי נהרא בתמיה כיון דמזלפת אינה חשובה שופעת וא"א להיות כמעין כל שבעה וחיה ומשנינן אלא אימא אינה אלא כשופעת. והנה לפי המסקנא הא דאמר תחילה שופעת כל שבעה היינו מזלפת דהא א"א בשופעת כי נהרא וא"כ לכאורה קשה על הטור והש"ע שכתבו היתה שופעת או מזלפת דהא שופעת נמי ע"כ מזלפת ומו"ח ז"ל פירש דשופעת היינו ששופעת בהפסק בין זו לזו ואפ"ה חשבינן לה לראיה אחת וכן מזלפת טיפין טיפין בלא הפסק ומ"ש אחר כך אבל אם פסקה מעט כו' לא קאי רק אמזלפת אבל בשופעת אפי' פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת הוי ראיה אחת וצ"ע עכ"ל וקשה דהא בהדיא אמר בגמרא דשופעת מותר ופוסקת אסור ש"מ דפוסקת קאי אשופעת ומלבד זה קשה לחלק בהפסקה בין מזלפת טיפין טיפין מהפסקה בין שופעת. ודברי הטור והש"ע הם מתוקנים דודאי שופעת שזכרו הם הוא שופעת ממש כי נהרא בלי הפסק ואע"פ שאמרו בגמ' שהוא א"א היינו כל ז' דלא בחנם כתב רש"י כל ז' אבל הטור והש"ע כתבו כמה ימים דהיינו ב' או ג' ימים וזה ודאי אפשר שתחיה ונמצא שכל שיש הפסק בין הראיות הן בין שופעת הן בין מזלפת טיפין נחשב לשתי ראיות. כן נ"ל פשוט:

דם ג' וסתות. פי' ג"פ בכל פעם וסת בפני עצמו:

סעיף ה

גריס יותר גדול. דאמרינן דאפשר דיש כינה יותר גדולה:

סעיף ז

אם הרגה פשפש. הוא וואנ"ץ בל"א:

או הריחה ריחו כו'. אבל בלאו הכי לא תלינן בפשפש וז"ל הרא"ש שהביא בית יוסף אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח משמע דבמקומות השכיחים תלי' בהו כמו במאכולת וכ"כ הרשב"א בהדיא הביאו ב"י דאז תולה בפשפש עד כתורמוס אלא שהרב ב"י שיכל את ידיו וכ' שיש לפרש דברי הרא"ש מה דכתב הרא"ש לא שכיח היינו לא שכיח שיהיה סמוך לגוף כ"כ ולא תריח ריחו וכתב אח"כ שיש לדחות לומר כן והביא עוד דברי הרב המגיד שהביא דברי רשב"א וכתב עליהם שהרמב"ן ורמב"ם לא חילקו בין שכיח או לא אפשר דס"ל אפי' בשכיח אין תולין כיון דמריח ולא אמרי' אפשר שהריחה ולאו אדעתא כו' ולענין הלכה נראה כיון שהרשב"א מפרש כן בהדיא להקל ודברי הרא"ש מבוארים כן לפי פשוטן ומשמעותן וכ"כ בד"מ בשם רבינו ירוחם דבשכיחי פשפשים תלינן בהו ובכתמים שומעין להקל ע"כ נראה דבמקום דשכיחי טובא פשפשים יש להקל ולתלות בהן הכתמים עד כתורמוס כנ"ל. ופירוש תורמוס הוא מין קטנית עגולה ורחב כמעה קטנה. ומבואר בב"י דבמקום דתלינן בפשפש אין חילוק בין ארכו כרחבו או לא:

סעיף יא

על עקבה טמאה. שמא נגעה באותו מקום בישיבתה ופירש בפרישה דהיינו כשישיבתה כדרך הישמעאלים שמשימין רגליהם תחת עגבותיהם:

וכ"ש על רגליה ממש. כ"כ ב"י דמשמע לו כן מלשון אפילו ראש גודל אבל אין בזה הכרח דאפשר דהאי לשון אפילו קאי אגודל עצמו דפשיטא הוא דטמאה אבל גב הרגל לא גרע מצד חוץ דשוקיה ופרסותיה וכן פי' מו"ח ז"ל אלא שאין להקל למעשה כיון שכבר הורה זקן ב"י ורמ"א הביאו אבל זה נראה להקל באם נמצא על שאר האצבעות של הרגל חוץ מן הגודל ואפשר שגם הב"י מודה בו כיון שהוא רחוק מצד פנים:

למעלה מאותו מקום כו'. ולא אמרי' שנגעה בידיה במקור ומידה בא למקום זה אח"כ בנגיעה דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום וכן בסוף הסעי' לענין שאם א"א לבוא מהמכה כו' לא מחזקינן טהרה ממקום למקום:

על בשרה וגם על חלוקה. כ"כ בטור בשם רמב"ן דבנמצא על בשרה וחלוקה תלינן במה שיכולה לתלות וכתוב בב"י בשם הרשב"א בזה דאי מגופה אתא על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי. וקשה לכאורה דהא כתוב בסמוך לעיל שאלו בא מן המקור היה נמצא גם על בשרה ולא קשה מידי דכבר הביא ב"י לעיל בשמו דהאי על בשרה לחוד איבעי ליה לאשתכוחי ולא כתבו דרך הוכחה דהא אפשר גם לדבר שמגוף להמצא על חלוקה אלא ה"ק לית כאן הוכחה דמגופה אתי כיון דלא אשתכח על הבשר לחוד:

אבל אם יש מכה בגופה כו'. וכן אם נתעסקה ממש בידיה בכתמי' תולה אף אם נמצא על ידיה. טור בשם רשב"א:

ואם המכה בכתפה כו'. אבל בצוארה איתא בגמ' דלפעמי' תולה בה כגון בצד שמקו' התורפה מכוין נגדו ולפעמי' שוח' צוארה ונופל דם המכה שם:

סעיף כב

אבל אם דרכם להתעסק כו'. דאז הוה כולה מתא כשוק של טבחים:

סעיף כה

שתי נשים שנתעסקו כו'. בתוס' פרק הרואה (ברכות דף נ"ח) כתבו בשם רבינו תם דאיירי שנתעסקו זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרין אותה הואיל ונתעסקה ובשביל חברתה אנו מטמאין הראשונה שהיא טהורה גמורה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל העתיק בזה הואיל שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והכי משמע בתוספות עכ"ל משמע אם באו לשאול זו אחר זו טהורות ולא נראה לע"ד כן דא"כ הוי ליה לתלמוד או לפוסקי' לחלק בזה בהדיא כמו שמצינו שחילקו כן פרק קמא דפסחים לענין עכבר וחמץ בפיו כו' והביאו בא"ח הלכות פסח. ותו דע"כ לא כתבו התוס' שאחת מהן טהורה אלא הראשונה והיינו אילו היתה באה קודם שנודע כלום מן השניה אבל אחר שנודע ודאי שתיהן טמאות אפילו בזה אחר זה וכן ראיתי בת"ה הארוך לענין שלש נשים כמו שהבאתי לקמן סעיף מ"ט וטעמא דמילתא נראה לי דהכא שאני מההיא דחמץ דבחמץ ספק על העכבר בבית אחר או לא על הוי היתר כמו שפירש רש"י שם בגמרא אח"כ בסמוך רק בשני בתים החמירו שע"כ אחד מהן יש בו חמץ בזה מ"מ הקילו בזה אחר זה כיון דבספק אזלינן לקולא וכן בשני שבילין דאם יש אחד שספק לו אם הלך בטמא או לא אזלינן לקולא דמוקמינן ליה אחזקה קמייתא מש"ה מקילינן גם בשני בני אדם בזה אחר זה אבל כאן בכתמים שכל שאין בו לתלות בשום דבר הוי ספיקא טמא ואין לך היתר רק אם יש בשום דבר לתלות שמסתבר שמשם בא הכתם ומש"ה כאן שיש ב' נשים ויש כאן סלע יתירא ואין סברא לתלות הטומאה באחת יותר מבחברתה נשאר הדבר כאילו לא היה במה לתלות כלל וגם בדרישה כתב שאין כאן חילוק בין זה אחר זה או בבת אחת אלא שנתן טעם לזה דדוקא במידי דרבנן אמרינן כן וכאן הוי ראיית דם גמור מן התורה ולא דק בזה בתרתי חדא דאף במידי דאורייתא אמרינן כן בפ"ק דפסחים לענין שני שבילין והלך באחד מהן כו' וכן בפרק שני דכתובות לענין היתר אשה לבעלה אמרינן סברא זאת והטעם דאוקמא אחזקת היתר שהיתה לפני זה ועוד דכתב דכאן הוי דם גמור מן התורה הא כאן הוי כתם לחוד ואין בו אלא מדרבנן ועוד נתן בדרישה טעם להחמיר כאן אפילו בזו אחר זו דאיכא למימר דמהצפור בא על כל אחת כחצי סלע והחצי השניה היא דם מקורה דכל אחת וגם זה אינו דא"כ אמאי אמרינן בגמרא הטעם בשתי נשים משום דאיכא סלע יתירא ומאי חזית לתלות באחת יותר מבחברתה היה לו לומר דתרווייהו טמאות מטעם שכל אחד יש בה חצי מהצפור אלא דבר ברור הוא כל שיש לפנינו לתלות בו תלינן לקולא שנתעסקה בכל הסלע כמו בכל מידי שתולין בו לא אמרינן שמא לא בא מדבר שתולין בו רק מקצת ממנו והשאר מן האשה הכי נמי כן הוא בכל אחת מהנהו שתי נשים אלא דכאן האחת מקלקלת לחברתה ואם כן הדרא קשיא לדוכתא מאי שנא מחמץ והעיקר כמ"ש בסמוך דהוה כאן כאילו אין במה לתלות כלל וע"כ אפילו בזו אחר זו שתיהן טמאות:

סעיף כז

נתעסקה בפחות כו'. זהו דברי רשב"א בטור שפוסק לקולא בגמרא דהוה זה בעיא ולא איפשטא ומ"ש אח"כ וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס כו' הוא על פי גירסת ב"י בטור בשם רמב"ן כן ונתן טעם להיתר זה דאמרינן שדי הפחות מכגריס של העסק בי מצעי וזיל הכא ליכא שיעורא כו' אע"ג דבגמרא דחינו האי סברא היינו בנתעסקה בכגריס ונמצא ב' גריסין ועוד ואין זה נראה דמה לי כגריס ונמצא ב' גריסין ועוד או פחות מגריס ונמצא ב' גריסין גם מ"ש ב"י דמדברי הרשב"א נראה כן אינ' נראה כן דהא לא טיהר הרשב"א אלא פחו' מגריס ונמצא גריס ועוד. והעיקר כגירסא בספרים מדוייקים והרמב"ן טיהר בנתעסקה כגריס ונמצא עליה שני גריסין ודבר זה הוצרך הטור לכתוב אע"פ שכתב כבר שהרשב"א טיהר בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא כגריס ועוד משום דאפשר לומר דלהרשב"א אפשר דנתעסקה כגריס ונמצא ב' גריסין טמאה דאין לך לטהר אלא אחר שתאמר שכל העסק שנתעסקה נדבק בה ולא נשתייר שום דם באותו ענין שנתעסקה אלא הכל בא לכאן ומ"ה לא נשתייר רק כגריס (וכגריס) ועוד בעינן וזה אינו סברא טובה כל כך דיותר יש צד לומר דנשתייר באותו עסק גם כן קצת ולא נדבק בה רק גריס פחות משהו ואם כן יש על חלוקה כגריס ועוד אבל הרמב"ן טיהר גם בזה דס"ל דכל העסק דהיינו כגריס נדבק בה ואין כאן רק כגריס מצומצם ע"כ טהורה אבל בנתעסקה בפחות מגריס ונמצא שני גריסין ודאי טמאה היא ולא אמרינן כלל שדי בי מצעי כן נראה לע"ד:
בטור כתוב בשם הרמב"ן שאין לסמוך על בדיקת הסימנים אלא לטהרות אבל לא לבעלה וקשה ממ"ש ריש סימן קפ"ז דטהרת' חמירי מבעלה ולא קשה מידי לפי מ"ש ב"י בסי' קצ"א ד"ה כתבו הגהות מיימון כו' עיין שם:

סעיף לב

אם יזדמן שתעבור על המקום. פי' שמקום בין רגליה יזדמן שם במקום הכתם:

סעיף לג

מאכולת מעוכה כו'. הטעם שאותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת וע"כ חמור העד מחלוקה דבחלוקה תנינן במאכולת כל שאין בו כגריס ועוד אבל עד זה שהיה בדוק לה קודם הקינוח וקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם זה מגופה היא ומאכולת מעלמא אתא בעוד שהוא בגופה:

וכן הדין כשבדקה והניחתו בקופסא כו'. זה דברי רשב"א לא בא למעט אם הניחתו במקום מגולה דטהור אם נמצא לאחר זמן עליו דם דזה אינו דפשוט במתניתין (נדה י״ד.) בנמצא על עד שלה לאחר זמן דטמא מספק אלא היפוכו דסיפא קאמר דהיינו אם הניחתו תחת כר או כסת או טחתו ביריכה וביאור דבריו דבנמצא תכף על העד הבדוק פשיטא דטמא ואפילו אם לא נמצא הדם עד למחר ה"נ דטמא אם היה מונח בנתיים בקופסא ולא הוטח בירכה משא"כ אם הוטח בירכה דסיפא ובטור כתוב כאן ולמחר מצאה עליו דם אפילו כל שהוא או שהניחתו בקופסא כו' והוא דבר שאין לו ביאור לפי ע"ד דרישא במה מיירי היכן היה מונח העד ואף לפי מה שתיקנו ב"י דמיירי שהיה מונח במקו' מגולה ולא זו אף זו קאמר מכל מקום אינו מיושב דהא ברישא לא הוזכר כלל באיזה מקום הוא מונח שיהא שייך עליו בסיפא לשון או שהניחתו בקופסא ובפרישה כתב דהך או אפי' שהניחתו בקופסא מיירי בעד שאינו בדוק ודבר זה לא ניתן להכתב דבגמרא (נדה י״ד:) איתא להדיא דאפילו רבי דמחמיר ביותר באינו בדוק ומטמא משום נדה מודה דבעי' כגריס ועוד דוקא ואי לא דמסתפינא להגיה נ"ל דהאי ולמחר דרישא הוא טעות סופר וצריך להיות ומצאה עליו דם אפי' כל שהוא או שהניחתו בקופסא ולמחר כו' ויהיו דבריו מכוונים כדברי הרשב"א שזכרנו ובזה מיושב לי מה שקשה על הטור במ"ש בעד שאין בדוק ולמחר נמצא עליו ולא כתב אפילו במונח בקופסא כדאיתא בגמ' (נדה י״ד.) הביאה ב"י לדידי ניחא דאדרישא סמיך כלומר דברישא בעד הבדוק כתב שאם נמצא למחר ובנתיים היה בקופסא טמא אבל אם אירע כן באינו בדוק טהור לרשב"א דאילו לגירסא שלפנינו קשה כיון שברישא נקט למחר לענין עד בדוק ויש מזה שני חלוקות היה לו לומר בסיפא היפך ג"כ שני חלוקות לענין למחר ולענין בקופסא:

סעיף לד

תחת הכר כו'. דאיכא למימר שמאכולת נתמעכה שם:

ויש מקום לתלות בו. משמע כאן דאף בספק שהוא על ידי בדיקה מהני בו לתלות בשום דבר ע"כ נ"ל באשה שרגילה להוציא דם מבית הרעי שלה ע"י איזה סבה ובדקה עצמה אפי' בעד הבדוק ובשעת הבדיקה נגעה גם שם דתולה בה שלא בשעת וסתה דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקור וכמ"ש ב"י כאן בד"ה ומ"מ כו' וז"ל ונ"ל דהיכא דאיכא למיחש שמא בא הדם בעד זה מחמת שנתעסקה סמוך למקום שהעד שם במיני דמים תולין בהם אפילו יותר מכגריס ועוד דמפני שקנחה לא נניח מלתלות במה שאפשר כיון שלא הרגישה ביציאת הדם מגופה והיינו כל שאינה משוך כו' עכ"ל והכי נמי בהאי דינא שזכרנו הוה ממש כן אלא דכאן אפילו משוך טהור כיון שנעשה בקינוח ממקום טהור וכ"ש הוא דזה הוה כמו מכה באותו מקום דלעיל סימן קפ"ז סעיף ה' ואפילו להי"א דסעיף ל"ה מודה בזה דהתם שאני כמו שיתבאר שם ועיין מה שכתבתי בסעיף ל"ט וכתבתי זאת לפי שראיתי מורה אחד שהורה להחמיר בזה ונראה לי דטעה בדבר פשוט:

סעיף לה

וטחתו בירכה כו'. דגם כאן י"ל שמאכולת היתה על ירכה ונתמעכה בהטחה שהטיחה על הירך והי"א הוא הרמב"ם מחמיר בירכה וס"ל דדוקא בכר וכסת שבסעיף הקודם לזה הקילו בעגול ואין בו כגריס ועוד וכדאיתא במתני' פרק כל היד אבל בירכה לא ונ"ל טעמו דס"ל ממה נפשך יש להחמיר אם נמצא דם על הירך איהו לטעמיה אזיל דכל שנמצא על בשרה לא תלינן במאכולת אפילו בפחות מגריס כמ"ש לעיל סימן זה סעיף ח' בשם י"א דהוא ג"כ הרמב"ם ואם לא נמצא כאן דם על הירך הרי הוכחה לפנינו דהדם שעל העד הוא מגופה דאי מהמאכולת שטחתה על ירכה היה לה להמצא גם על הירך כיון ששם נתמעכה משא"כ אם בא מגופה אפשר שלא נגע בירך באותו חלק שעליו הדם כן נ"ל טעמו והוא נכון מאד. והטור כתב בשם הרא"ש שגם הוא ס"ל בטחתו בירכה אפילו בכל שהוא מדכתב שטמאה משום נדה ותמה הב"י דהא גם בגמרא איתא לשון זה ונ"ל דדייק הטור מדהוצרך הרא"ש לכתוב שטמאה משום נדה והוא דבר שאינו צריך דבשלמא בזמן התלמוד היה נפקא מינה מזה לענין טומאה וטהרה שיש חומרא בטמאה משום נדה לטמאה משום כתם אבל הרא"ש שאין דרכו להביא אלא דברים הנוהגים עכשיו ומאי נפקא מיניה שטמאה משום נדה או משום כתם אלא ודאי לכוונה זאת שטמאה אפילו בכל שהוא. כן נ"ל:

סעיף לו

ודוקא בעד בינוני כו'. בת"ה הארוך הביאו ב"י מבואר אותו שנקרא אינו בדוק היינו שהיא נוטלתו ממקום מוצנע שדרכן של נשים להצניע ולהכין להם עדים ואין מוליכות בשוק ולא מתעסקים בהם בכתמים אבל כשלקחה חלוק מן השוק ואינה יודעת ממי לקחתו אי מעובדת כוכבים או מישראלית נדה או טהורה או שקנחה בעד המזדמן לה בבית בכי הא ודאי ליכא מאן דמטמא אפי' משום כתם עכ"ל ובהאי אינו בדוק שזכרנו פליגי הרשב"א והטור בשם הרא"ש דלהרשב"א טהור ולהרא"ש טמא כשאר כתם וכ"פ כאן בש"ע כהרא"ש אבל כשלקחה מן השוק מודה הרא"ש דטהורה דזה עדיף מעד שאינו בדוק ועיין מה שאכתוב בסמוך סעיף ל"ט:

סעיף לז

וטחתו בירכה. והוי תרי ספיקי ולקולא חדא דילמא לא מן העד הוטח על ירכה ואפילו אם תמצי לומר מן העד כיון שאינו בדוק לה מקמי הכי הוה שם. רש"י:

וכ"ש אם הניחתו כו'. פי' ולא טחתו בירכה וכן מ"ש אח"כ אבל אם לא הניחתו כו' קאי ג"כ אלא טחתו אבל טחתו טהור בכל גווני משום ס"ס כדלעיל:

סעיף לח

הרי זה בחזקת בדוק. זה דעת הרשב"א וכבר זכרתי בסעיף ל"ו בשמו מה נקרא אינו בדוק:

סעיף לט

אבל אם אינו בדוק כו'. ברשב"א ובטור כ' בלשון זה אבל אם לקחה חלוק מן השוק ולבשתו בלא בדיקה כו' וכן נמי כוונת הש"ע כאן במה שכ' אבל אם אינו בדוק כו' ואינו כלשון אינו בדוק שנז' בסעי' ל"ו דטמאה ביש בה כגריס ועוד דהתם מיירי שהצניעתו בחזקת נקי וכמו שזכרתי שם בשם הרשב"א דבזה איירי בגמ' בעד שאינו בדוק ונגררו הפוסקים אחר לשון הגמרא אבל כאן נקט הש"ע לישנא דעלמא אינו בדוק כלומר אין לה שום ידיעה ממנו ולכאורה קשה הדיוק אהדדי כאן דברישא אמר דוקא אם היה בדוק טמאה אבל בדוק ואינו בדוק דהיינו אותו שנזכר בסעיף ל"ו טהורה ובסיפא אמר דוקא אם לקחה מן השוק טהורה וזהו צד היותר טוב דוקא ונראה דמ"ה כתבו כאן ברישא אא"כ היה בדוק לה ולא כתבו אלא א"כ בדקה אותו אלא להורות שאף אם לא בדקה אותו בבירור רק שהיה לה בחזק' בדוק דהיינו באופן שזכרתי בשם הרשב"א והוא אותו שנקרא בסעיף ל"ו אינו בדוק בלשון התלמוד נמצא דלענין דינא הוי הך דין דסעיף זה מכוון ממש עם סעיף ל"ו ומו"ח ז"ל הבין דהאי אינו בדוק הוא דומיא דסעיף ל"ו וע"כ הוקשה לו מדברי הרא"ש דהיינו סעיף ל"ו אהך דהכא וניחא ליה דשם בדעת הרא"ש דמיירי שקנחה עצמה גרע טפי מהך דהכא דלא קנחה עצמה כלל רק שמצאה כתם. וקשה דהא סעיף זה הוא מדברי הרשב"א ואיהו ס"ל אפילו בעד שאינו בדוק דסעיף ל"ו דטהורה ושם מיירי בקנחה עצמה ואף הרא"ש דמחמיר שם מכל מקום כאן דמיירי בלקחה מן השוק שהוא יותר קל כמו שזכרנו ודאי גם הרא"ש מודה כיון שלא מצינו שחולק למה נבדה מלבנו פלוגתא ותו דמה טעם יש לחלק בין קינחה ולא הרגישה דם למצאה כתם בלא קינחה דהא תרוייהו לאו דאורייתא דמן התורה אין האשה טמאה אפילו ראתה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה כמ"ש ר"ס זה וכל שלא הרגישה וקינחה ולא ראתה על העד ואחר כך מצאה על העד הוה ע"ז דין כתם וטומאתו מדרבנן ואע"ג דס"ל לר' בפ' כל היד בעד שאינו בדוק ומצאה אח"כ דם עליו דטמאה משום נדה היינו משום דכיון דהיה בחזקת בדוק קצת תחלה כמ"ש שם התוספות ורמב"ן בת"ה הארוך הוה לר' כאלו ראתה בבירור דם על העד אחר הבדיקה והיא טמאה מן התורה אבל אנן לא קי"ל כרבי אלא כר' חייא דלא מטמא אלא משום כתם וא"כ היאך נחלוק בינו לכתם גם הטור בשם הרא"ש כתב בהדיא בעד שאינו בדוק דסעי' ל"ו שטמאה כשאר כתם וא"כ ברור הוא שדין קינחה בעד שאינו בדוק ודין מצאה כתם שוין ששניהם טהורים בלקחה מן השוק וכמו שזכרנו בסעיף ל"ז בשם הרשב"א וזה ראיה ברורה ודין דסעיף ל"ו דהיינו שהוא קצת בחזקת בדוק טמאה אפילו במצאה כתם ועוד ראיה מסוף סי' זה סעיף נ"ד דאינו בדוק לא הוה רק כמו כתם וכמו שכתבתי שם זהו ברור ופשוט לפע"ד:

סעיף מ

בדקה חלוקה כו'. קשה בדיקה הראשונה למה לי כיון שמצאה טהורה אחר ההפשטה ובדרישה הניחו בצ"ע. ומו"ח ז"ל תירץ דנתכוין לדיוקא דאם לא מצאה טהורה אחר הבדיקה לא מהני לה הבדיקה שקודם ללבישה ואם נתכוין הטור לזה מה לו לטורח הזה הא כתב בהדיא אח"כ כל היכא ששניהם שוין שניהם טמאים. ובפרישה פירש שמצאה טהורה קאי על האשה ולא על החלוק ואמרינן כיון שבתחלה בדקה החלוק ואח"כ מצאה היא עצמה טהורה מוקמינן לה אחזקתה ואע"פ שגם השניה מצאתה עצמה טהורה אחר הפשטתה מ"מ אמרינן כאן נמצא כאן היה ודברים תמוהים כתב דדבר פשוט בכל סימן זה דאם שניהם שוים לא אמרינן כאן נמצא כאן היה. והנראה לע"ד דברים כהוייתן דהכרח הוא לבדיק' שלפני הלביש' דזה פשוט דהבדיקה שלאחר ההפשטה אינה מועלת אלא אם תבדוק בכוונה מכוונת לידע הבירור משא"כ אם בדקה דרך העברה בעלמא דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה מ"ה אם לא בדקה החלוק תחילה קודם ללבישה אין לה שום צורך לבדוק אחר ההפשטה דדוקא אם בדקה חלוקה תחילה יש לה צורך בבדיקה שאחר ההפשטה לידע אם יש שם כתם תהיה טמאה נמצא שתבדוק בכונה אבל אם לא בדקה תחלה אין לה היזק אף אם תמצא אחר ההפשטה כתם כמו שפסק בסעיף שקודם לזה ממילא מה שבודקת אח"כ הוא דרך מקרה בעלמא ואין זה מועיל שנאמר השנייה טמאה וא"ל שהיא עושה בשביל שרוצ' היא להשאילו לאחרת ותמצא אח"כ כתם שתהיה היא טהור' זה אינו דא"כ יהיו שניהם טהורות כיון שלא נבדק תחילה אימור מתחילה היה עליו וא"כ אין לה צורך לבדיקה שאחר ההפשטה וע"כ כתב הרשב"א והטור אחריו שבדק' תחילה שנמצא שהבדיקה שאחר ההפשט' היא בכוונה מכוונת. כן נלע"ד ברור:

סעיף מא

שהגיע זמנה לראות. היינו בת י"ב שנים והטעם דנדה וכותית אין בהו קלקול וע"כ תולין בהם ולא לקלקל אשה טהורה וכההיא דסי' קי"ב של איסור באיסור במידי דרבנן דתולין הקלקלה במקולקל:

סעיף מב

קודם שחיתה המכ'. שבימי חכמי המשנה היתה מותרת עד שתחיה המכה של בתולים ובנערה עד ארבעה לילות אחר בעילת מצוה ממילא לא נתקלקלה אם תתלה בה ואפילו בזמן שבועל בעילת מצוה ופורש אפ"ה תולה בה לפי שדמים מצויים בה:

על דם טוהר. פירוש יולדת:

סעיף מג

אין תולות זו בזו. לפי שאין ידוע בבירור לבעלת הכתם שהכתם יצא ממנה:

סעיף מו

חוששת להחמיר. ואע"ג דכתמים דרבנן וספיקא לקולא מ"מ כאן הוא בא ממעוט ידיעה שאינו יודע להכיר וכיון דאיכא אינשי טובא דמתירין בזה אין הולכין בספיקא להקל. כן כתב רשב"א ודכוותיה מצינן בסימן צ"ח סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם המרדכי:

סעיף מט

שלש נשים כו'.) בת"ה הארוך דף קס"ח ע"ב מסיק בזה דאפילו אם אינן באין לשאול בבת אחת אלא בזה אחר זה והטעם נראה לי כמו שכתבתי בסימן זה סעיף כ"ה:

סעיף נ

סדין העליון. אבל בסדין התחתון אין חילוק כיון דאין מתהפך כ"כ הטור ורש"ל חלק על זה וכתב דעינינו רואות שגם התחתון דרכו להתהפך עכ"ל ונראה לי דמכל מקום בכסת שתחת הסדין אין מתהפך כלל:

סעיף נא

שלא בדקה. פי' אחר מציאת הכתם:

סעיף נב

שאינ' ראויה תולה בראויה. אין בכלל זה יש לה וסת ולא הגיע וסתה והשניה הגיע וסתה. כ"כ ב"י:

היו שלשתן ערו' כו'. בת"ה הארוך כתב דין זה בשם הראב"ד וז"ל מה ששנינו נמצא דם תחת אחת מהן היא וחברתה הסמוכה לה טמאות דוקא ישינות דמתוך השינה הם דוחקות זו את זו ונכנסת למקום חברתה וה"ה אם הם נעורות בכ"מ שהן נודדות ממקום מעמדן ודרכן ליכנס לפנים ממחיצתן כגון נשים שטוחנות כו' אבל יושבות או שוכבות במטה והן נעורות אין לחוש להם להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה וא"ת ברי לי שלא באתי לכאן טהורה כו' עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמשמע מדבריו דוקא א"ת ברי לי כו' אז טהורה והלא אמירה זו אינ' מועילה כלל דהא איתא בח"מ סי' ע"ט סעיף י"א אמר לו מנה הלויתיך בצד עמוד פלוני השיבו לא עברתי בצד עמוד פלוני מעולם ובאו עדים שעבר בצדו אבל לא ראו שהלוהו לא הוחזק כפרן דמלתא דלא רמיא עליה דאינש אמר ולאו אדעתיה והכי נמי נימא כאן בהאי אשה שאומרת לא נכנסתי למקום הפנימית אימא דנכנסה ולאו אדעתה דהא לא רמיא על דעתה בזה כמו ההוא שעבר בצד עמוד פלוני ואין לומר דשאני הכא שאין דרך אשה ערה ליכנס למקום חברתה א"כ אמירתה ברי לי שלא באתי כו' למה לי אפילו אם אינה יודעת מזה לישתרי אלא על כרחך דאמירתה היא היתרה א"כ קשה מההיא שזכרנו. ונראה לתרץ דשאני הכא כיון דסמוך לשכיבתן נמצא הדם ובזמן קצר כזה שפיר יודעת אם נכנסה למקום חברתה כיון דהוא דבר שאינו רגיל קצת אבל אם יש זמן רב אחר שכיבתן למציאת הדם נ"ל דגם החיצונה טמאה מטעם שאמרנו כן נ"ל:

סעיף נד

חוץ מכתמי עד הבדוק כו'. הוא דעת הראב"ד ומשמע דדוקא בעד הבדוק דאמרינן עלה בגמרא טמאה משום נדה בזה אמרינן דהוה כראייתה לכל דבר אבל בעד שאינו בדוק אע"ג דגם בו יש איסור כמ"ש בסעיף ל"ו והיא דעת הראב"ד שהביא ת"ה הארוך בשמו מ"מ אין בו משום נדה רק משום ספק טמאה כמו בכתם ע"כ לא הוה כראיה ממש גם לענין וסת ומזה ג"כ ראיה למ"ש בסעיף ל"ח דאינו בדוק לא הוי טומאה דאורייתא אע"פ שקנחה עצמה. רש"ל העתיק תשובת מהר"ם וז"ל ועל אשה מוכת שחין דבר פשוט שכתמיה טהורין אפי' אם בשעת וסתה לא בדקה עצמה ושוב בדקה ומצאה כתמים על סדינה או על חלוקה טהורה וכ"ש בימי ליבונה דתלינן להקל עכ"ל ויתבאר בסי' קצ"ו אי"ה בסעיף י' מה דינה בשלשה ימים הראשונים:

כתב רמ"א בתשובה סי' צ"ו שנשאל על הכתם שמצאה בחלוקה והיה בו יותר מכגריס ועוד אך שהיה לאשה מקום לתלות בו שהיתה בעלת חטטין ומכות המגועלים בדם והנה זאת האשה היתה רגילה בשעת מציאת הכתם לראות מראה לבן וירוק הכשרים וכל חלוקה היה מלוכלך מכתמים הירוקים והלבנים ההם ובראש כתם א' מן הכתמים ההם היה נמצא המראה האודם הנ"ל סביב הכתם הלבן כדמות דבר לח המתפשט בבגד וע"כ היה נדמה לעין שהמראה האודם הנ"ל היה קצוות הכתם הלבן ושהכל כתם אחד והשיב אע"פ דקי"ל בכתמים להקל מ"מ בכה"ג נראה דטמאה מאחר שאיכא הוכחה שבא ממנה עם הכתם הלבן דהא כתב בת"ה סימן רמ"ז דמראה לבן וירוק נמי ממקור באים וא"כ בידוע שנפתח המקור שיצא ממנו הלבן א"כ ודאי גם מראה האדום יצא משם מאחר שנדמה הכל לכתם אחד ואפילו לא יהא אלא ספק אם הכל כתם א' או לא נראה דאזלינן לחומרא וראיה מפ' הרואה כתם אמר רבא נמצא עליו מין א' תולה עליה כמה מינים פירש"י תם נמצא עליה דבר הדומה לכתם כגון קילור או שרף ואח"כ מצאה על חלוקה כתם אפילו אין מראיתו דומה לאותו המין תולה בו. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור נתעסקה שאני פירש"י כיון דנתעסקה במין אדום היכי תלינן ביה כתם שחור אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור דאמרי' כי היכי דניתי עליה האי מין בדלא ידעה ה"נ הוי עליה מין אחר ולא ידעה. איכא דאמרי נתעסקה במין אחד תולה בו כמה מינים. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור כי קאמר רבא דאיתעסקה בתרנגולת דאית בה כמה מיני דמים. הרי קמן דנתעסקה במין א' תולה בו כמה מיני דמים דאמרינן כמו שזה בא מעלמא ה"ה מינים אחרים ואזלינן לקולא אע"ג שאין זה המין בעצמו כ"ש שניזל לחומרא לתלות מין אחד בחבירו לומר שכמו שבא מראה הלבן מהמקור ה"ה מראה אדום כדאיתא באותו פרק כי אמרינן אין שונין לקולא אבל לחומרא שונין והשתא מבואר שאלתנו דאזלינן לחומרא לא מבעיא ללישנא קמא דרבא דתלינן מין בשאינו מינו לקולא כ"ש שתלינן לחומרא אלא אפילו ללישנא בתרא דלא תלינן רק בנתעסקה בתרנגולת מכל מקום בנדון דידן כמו נתעסקה בתרנגולת דמיא דבמקור נמי נמצאים דמים הרבה עכ"ל בקיצור והנה אף כי חביבים עלינו דברי רמ"א ושותין אנו בצמא את דבריו ברוב המקומות מ"מ דבריו אלו אינם מתקבלים עלינו כאשר נבאר דמ"ש להחמיר כאן לומר כשם שמראה הלובן בא מן המקור כך בא מראה האודם וסברתו דמן המקור באים הרבה דמים כמו בתרנגול' א"כ היה לנו לומר אף אם נמצא מראה האודם רחוק מן זה המראה לובן שמה שאנו אומרים בנתעסקה בתרנגולת שבכל מקום שתמצא בחלוקה תולה בדם התרנגולת ה"ה בזה לפי סברא זאת והא ודאי ליתי' דא"כ כל אשה שיצא ממנה מראה טהור נימא דכל כתם שלה טמא אפי' ביש במה לתלות ובגמרא ופוסקים לא חילקו בדבר זה וראיה מפורשת מפרק האשה שהיתה עושה צרכיה מתני' ג' נשים שהיו ישנות במטה א' ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ואמרי' עלה אמר רב והיא שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאת הדם הלכך מחזקינן האי דם בדידה ואינך טהורות הרי לפנינו דעיקר טעם טהרות שאר נשים מכח חזקה דזו שבדקה עצמה ומצאה טמאה אבל בלאו הכי לא הוה חזקה ולפי דברי רמ"א אפי' לא מצאה עצמה טמאה אלא שמצאה מראה לבן וירוק נמי נימא זו הוחזקה מקורה פתוח וכשם שהלובן ממנה ה"נ הדם שנמצא במטה משא"כ נשים האחרות שאין מקורן פתוח כלל. ומזה קשה נמי אפילו אם תרצה לומר שלא החמיר אלא באם נמצא מראה אודם ולובן דוקא במקום א' אבל בנמצא במקום אחר אין כאן חזקה כיון שהוא ממקום למקום דהא בכאן במתניתין אזלינן בתר חזקה מדמצאה עצמה טמאה חזקה שגם הדם שנמצא במטה ממנה הוא ואלו בלא מצאה אלא מראה טהור אין אומרים חזקה זו אלא ודאי שאין במראה טהור שום חזקה לומר כשם שזה הוא ממנה כך מראה הטמא. ועוד ראי' ממתני' פרק הרואה כתם מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר"ע אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחייתה א"ל שמא יכולה להתגלע ולהוציא דם טהרה ר"ע כו' ואם איתא דרגילה במראה לובן אין תולים כתם שלה במכה או בשחין היה לו לר"ע לשאול את האשה שמא ראתה מראה לובן או שאר מראה טהור וכ"ת שא"צ לחקור אחר דבר זה זה ודאי סותר דברי רמ"א שסובר מה שאנו מוצאים להקל בכתם כ"ש שאמרי' כן להחמיר וא"כ ה"נ נימי כי היכי ששאל ר"ע אחר דבר שמביא לידי קולא כ"ש שהיה לו לחקור אחר דבר שמביא לידי חומרא אלא ע"כ שאין כאן חומרא לגמרי כיון שיש לתלות הכתם במכה או בשחין דכל שיש לתלות אזלינן לקולא אפילו ברואה ממש כל שיש לה מכה באותו מקום ולא מטמאינן מספק כ"ש בכתם שעל חלוקה ולא אמרו בגמרא שונין לחומרא והיינו הדין הנזכר לעיל סימן זה סעיף ל"ב אלא בדבר שא"א לתלות הדם בשום דבר רק בה אלא שעיקר ההיתר מכח שלא היתה שם בזה אמרינן שתחזור להתעסק אם יזדמן וכו' שזהו עיקר גזירת הכתם שהחמירו שכל שאין דבר לתלות בו מטמאינן אותה כיון שגם זאת מן האפשר שהלכה שם למה תנצל מחומרת חכמים וזה מפורש בגמ' ס"פ הרואה כתם אמר רבינא לא להקל על ד"ת אלא להחמיר על ד"ת וכתמים עצמן דרבנן פרש"י דגזור רבנן בכתמים להחמיר על ד"ת שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא ותלי' בכל מידי עכ"ל ומזה הטעם אין להחמיר גם לפי לישנא קמא דרבא דאמר נמצא עליה מין א' תולה בה מינים אחרים שמשם למד רמ"א דכ"ש דנימא כן לחומרא שלא לתלות הכתם בשחין רק במקור הנפתח למראות הטהורות שודאי אין זה דומה לזה דלענין לתלות ודאי אזלינן לקולא ולא לחומרא כי כן היתה תקנת חכמים להקל לענין תליה בכל מה שאפשר לתלות אבל בלא לתלות ודאי אזלינן לחומרא שלא יבוא להקל בד"ת. ועוד נ"ל תמוה מה שדימה רמ"א נתעסקה במראות טהורות למיתלי בהו מראות טמאות כמו בתרנגולת שתולה בו שחור ואדום וכרכומי לפי שדם שחיטתו אדום ודם אברים שחור ודם בני מעיים כרכומי כמ"ש הטור סימן זה וזה עיקר הרבותא קמ"ל רבא דיש ג' מיני דמים בתרנגולת וכיון שאשה זאת נתעסקה בתרנגולת יכולה לתלות כולהו בה אבל זה פשוט שאם לא נתעסקה אלא בדם בני מעיים שהוא כרכומי אינה יכולה לתלות בו מראה אודם והכא אמאי נימא כיון שהוחזקה במראה טהור הוחזקה נמי במראה טמא אמאי נימא הכי ותו דאם כן אשה שהיא רואה מראה טהור נימא שתהיה טמאה דאימר ראתה ג"כ מראה טמא וחיפהו מראה הטהור כמו דחיישינן גבי בעילת מצוה של בתולה שמא ראתה טיפה וחיפהו ש"ז כמ"ש סימן קצ"ג וביאר שם בב"י הטעם כיון דרוב נשים יש להם דם בתולים כו' וא"כ ה"נ נימא כיון שהוחזקה זאת שמקורה נפתח לטהור ה"נ נפתח לטמא והוא חזקה דהכא כמו רוב דהתם אלא ע"כ דאין פתיחת המקור למראה טהור כלל חזקה למראה אודם שניחוש בשבילו וא"כ אין כאן רק כתם בעלמא ואזלינן ביה לקולא אם יש מידי לתלות בו. אם לא באותו ענין שנשאל רמ"א עליו שהיה נראה לראות עין שהאודם הוא קץ של מראה הטהור דהיינו שהוא הולך ומתפשט סביב המראה הטהור כעין קו אז ודאי טמאה אבל בלאו הכי אלא שהמראה הטהור הוא הולך על מראה האודם והולך עליו ואפשר לתלות האודם במידי ודאי לא יצא מדין שאר כתם ואמרינן דהאודם היה כבר ממידי אחרינא וטהורה כן נראה לע"ד: