ט"ז על יורה דעה קס

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה קס |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

נכסיו מתמוטטין כו'. בברייתא סוף פרק (אלו נערות) [איזהו נשך] ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אלו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו ולכאורה תמוה וכי לא ידע שיש ריוח טוב למלוה ברבית ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללוה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע"כ אין עליו איסור אם נותן רבית כך הם אומרים המלוים ברבית:

סעיף ד

נותן לו יותר מדעתו. א"ל ממ"ש בחושן משפט סימן רל"ב סעיף ב' במי שמוצא יתרון במעות שכאן מיירי אחר שמונה לו המעות בבירור מוסיף לו קצת ועיין מה שכתבתי סי' זה סעיף י"ז מה שיש לתמוה על הטור תימה רבה:

סעיף ו

ופירש בשביל שילוהו. זהו דעת הטור ואפי' למה שכתב בסעיף ד' שלא התנה עמו כו' שאני הכא שהוא קודם להלואה. ובשם הרמב"ם כ' הטור גם כאן דאסור אפי' בסתם ולעיל כתב הטור בשמו דס"ל כרש"י דמותר אפי' [בסתם] (במפרש) נ"ל דהכא קאי אזהרת האיסור על הלוה שהוא יודע שהוא שולח בשביל ההלואה שילוה ממנו ורחמנא בוחן לבבות ובזה ס"ל לדעה ראשונ' דאפ"ה אין איסור אא"כ מפרש והרמב"ם אוסר אפי' בסתם אם מכוין לכך אבל לעיל קמ"ל דכל שהלוה נותן סתם אמרי' בודאי לא בשביל הלואה הוא דמסתמא אינו עושה איסור ולפי מה שפרשתי דברי הטור דכאן בסימן זה סעיף י"ז שפיר טפי דהא דהתיר הרמב"ם לעיל בנותן יותר היינו במכירה ע"ש:

סעיף ח

אפילו לבניו כו'. משמע שהם לווין ממנו מעות ונותנים לו רבית ומ"ש אח"כ ובודאי נותן להם במתנה ר"ל שחוזר ונותן להם או שאינו לוקח מהם כלל וזה דוחק לפרש כן וברמב"ם כתוב להדיא שאינו מקפיד ובמתנה הוא שנותן להם משמע דהוא נותן להם רבית אלא שאין בנתינה זו איסור שמתנה בעלמא היא וכן כוונת הטור והש"ע ומ"ש אסור להלות פירושו לעשות הלואה מהם וכן העתיק בלבוש אסור להלות מבניו כו' אלא דקשה מה שאמרו בגמרא מותר לאדם להלות לבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית ולאו מלתא היא דלמא אתי למסרך ופירש"י כדי להטעימן טעם רבית שידעו כמה מצטער הנותנו כו' ולהרמב"ם לא נוכל לפרש כן ונראה דהרמב"ם מפרש הגמרא שאם רוצה אדם להרגיל בניו שיהיה להם מחיה בהלואת עובדי כוכבים ברבית ירגיל אותם במה שיתן להם רבית וידעו שהיא מחיה טובה ועל זה מסקינן שאסור דלמא אתי למסרך ויעשו כן אף בישראל וניחא פי' זה יותר מפירש"י מתרי טעמי חדא דלרש"י יש להקשות למה אמר מותר היה לו לומר לשון שיש מצוה לעשות כן כדי להפרישם מאיסורא שנית דאמר בגמרא טעם רבית היה לו לומ' צער רבי' ולהרמב"ם ניחא:

סעיף יב

לא יאמר לו הודיעני. פי' שבזה שמצוה עליו והוא נכנע לו הוה רבית דברים וברמב"ם כ' דע אם בא איש פלוני כו' כמו שהביא ב"י ונדחק לפרש דלפי זה תרי מלין הוויין והך לא יאמר יהיה טעמו דה"ל רבית ממון ואע"ג דלא מהנה המלוה פי' מכיסו של לוה וגם לא התנה כו' וק"ל דהא במשנה שם וגם ברמב"ם לא הביאו דין זה רק ברבית דברים ונ"ל לדקדק עוד למה נקט הרמב"ם שמכבדו ומאכילו ולא אמר שתתן לו איזה סך מעות וגם למה זכר איש ממקום פלוני כל זה הוא שלא לצורך ע"כ נ"ל דהעיקר בזה שודאי דרך עולם לכבד אכסנאי באכילה כדי שאם יבוא הוא שם יחזור ויכבדו או שעושה כן מצד גמילות חסד וכאן שבא המלוה להזהיר הלוה שיעשה כן אע"פ שהוא היה עושה כן מעצמו ואין כאן רבית ממון מ"מ מה לו לזה שיצווהו על זה אלא ודאי סומך על שהוא לוה שלו והוה רבית דברים שמצוה עליו דברים בשביל ההלואה:

סעיף יג

מותר לומר לחבירו הילך זוז כו'. נראה פשוט דוקא בדרך זה אבל אם אומר כל זמן שלא יתן לך פלוני מעות שאתה מלוה לו אני אתן כל חדש דינר שזה איסור גמור אע"פ שאין הרבית בא מיד לוה למלוה מ"מ זה שמקבל עליו הרבית הוי ליה כלוה גם הקרן דכל זמן שאין הלוה פורע לו הקרן יש על זה חוב הרבית נמצא גם אחריות הקרן עליו וסברא זאת כתבה ב"י בשם בעל התרומות תמצאנה בסי' קס"ט סעיף ט"ז בדברינו:

שלא יחזור ויקחנו כו'. נראה פשוט דכ"ש שלא יקדים לו הלוה לנותן מתנה דרך שכירות שישתדל לו הלואה ממלוה והוא חוזר ונותן לו למלוה המתנה ההיא או פחות או יותר קצת דרבית גמור הוא וכ"כ בפרישה:

סעיף טו

אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים. כ"כ ב"י בשם ה"ר ירוחם ונתן בו טעם חלוש דהיינו דכיון שיש איסור בתן מנה לפלוני ואלוך ה"נ אסור בזה וא"צ להשיב על זה כי הוא נסתר ממילא ומו"ח ז"ל כתב על דין זה שהוא טעות סופר כי אין כאן איסור כיון שהלוה אינו מתחסר וצ"ל שיתן לי ארבע דינרים כו' וזהו פשיטא שאסור והנראה לע"ד דאין כאן טעות סופר ודבריו נכונים ונציע לפניך דברי התלמוד בפרק קמא דקדושין (דף ו') אשה שאמרה לאחד הילך מנה ואקדש אני לך דמקודשת דהיינו באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל ממנה גמרה ומקנה נפשה ופירש"י בההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה עכ"ל וכ"פ באבן עזר סי' כ"ז ונראה בעיני דע"כ לא בעינן התם שיהיה אדם חשוב אלא דוקא כשהוא מקבל המתנה דאי לאו דאדם חשוב הוא אע"פ שהיא נהנה במה שמקבל ממנה דהא ניחא לה בכך מ"מ אין ההנאה שוה כלום במעות שנוכל לומר ע"י אותן מעות היא מקניא נפשה דדוקא בכסף מתקדשת ולא בהנאה שאינה שוה כסף על כן הוצרך רש"י לומר באדם חשוב שהיא נהנית במה שאינה צריכה לתת פרוטה לשום אדם להשתדל על זה ולפי זה אם אמרה אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואני אתקדש לך דאפילו אם הוא אינו אדם חשוב הרי זו מקודשת כיון שבשליחותה הוא אמר והיא ניחא לה בכך אי לאו שהוא יאמר כן היתה נותן לאחר פרוטה שיאמר לו כן נמצא נהנית באותו שליחות ושייך בו ממון דאין אדם מטריח באמירה בחנם והיא מקפדת על האמירה לכן נ"ל דבזה מקודשת אע"פ שאין אדם חשוב. ולענין הלכה למעשה נראה על כל פנים דנהי שאינה מקודשת לקולא כגון אם יקדש אותה אחר שלא תהא צריכה גט ממנו ולא נסמוך על דעתנו בזה מ"מ לחומרא ודאי אמרינן כן שלא תנשא לאחר בלא גט מזה והשתא גם לענין איסור רבית הוה ממש כן דאם אומר מלוה ללוה אלוה לך מעות על מנת שתקבל ממני מתנה אז אם הוא אדם חשוב ולא מקבל מתנות מעצמו בלי פיוס יש איסור רבית ואי לאו אדם חשוב הוא אין איסור אבל אם אומר לו אמור לפלוני שיתן לך מתנה ואלוה לך ממילא ניחא ליה ההיא אמירה ואילולי זאת היה נותן פרוטה לאחר שיאמר אמירה זאת והוי רבית גמור כן נראה לע"ד ברור דדברי ה"ר ירוחם נכונים וברורים:

סעיף טז

מותר לומר לחבירו. עיין בתשובת שאלה שכתבתי בסי' ק"ע סוף סעיף א':

ואינו סומך על שלחן אביו. בטור סיים אבל אם סומך על שלחן אביו אסור מדלא סיים אבל קטן וסמוך משמע דס"ל כל שסמוך אסור בכל גווני אפי' גדול אבל בקטן אסור אפילו באינו סמוך דמ"מ מוטל על אביו לפרנסו כשלא יהיה לו וכמ"ש ב"י ואף שהניחו ב"י בצ"ע זה נראה עיקר ואע"ג דבפ"ק דב"מ (דף י"ב) איתא דבקטן שאינו סמוך מקרי גדול היינו לענין מציאה שאין ידו כיד אביו אבל כאן הטעם דהוה כאלו קבלו האב דכיון כשאין לו לבן הקטן האב חייב לפרנסו כן נראה לע"ד:

אין שליח לדבר עבירה. המרדכי כ"כ בשם רש"י וכתב הב"י עליו שתלמיד טועה כתב כן ונתלה באילן גדול אבל הוא איסור גמור וראיה ממה שכתב הטור וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה וגם מדין ישראל הלוה ברבית על ידי עובד כוכבים כו' ובד"מ מתרץ דברי רש"י דאין ראיה ממ"ש הטור שלא יחזור ויקחנו דשם ההלואה היא מן המלוה ללוה רק שנתינת הרבית היא על ידי אחר בזה מחלק המרדכי ועפ"ז כתב רמ"א בסמוך ומ"מ אם קבל הלוה המעות בעצמו כו' ובלבוש חולק על רמ"א מסברות גדולות אע"פ שאין להם ראיה בדבריו ואני אביא ראיה לדבריו בסייעתא דשמיא תחילה אומר מה שמחלק בין אם ההלואה נעשית ג"כ על ידי שליח או לא אין מקום לדברים אלו דממה נפשך קשה דאם אין הוא שלוחו נגד המלוה ממילא יש כאן שני עבירות דהמשלח עם השליח הם כמלוה ולוה שהוא בעל דבר שלו ונותן לו רבית ואח"כ הוה השליח כלוה נגד המלוה שמלוה המעות ונותן לו רבית כמו שמצינו לענין ישראל שיש לו מעות עובד כוכבים ומלוה לישראל אחר בשליחות העובד כוכבים שהוא אסור כיון שאין שליחות לעובד כוכבים כדאיתא בגמרא (דף ע"ב) ה"נ כיון שאין שליח לעבירה הוה שליח בעל דבר של לוה וכן עם המלוה ותו דאם אין בנתינת הרבית שנותן לשליח עבירה מה עבירה יש באם הוא לוקח ההלואה בידו מן הלוה דהא בהלואה אין איסור אף אם יאמר הלוה לי ברבית מ"מ אם אין נותן לו אח"כ רבית מה חטאו ומה פשעו ואת"ל שיש באמירה זו חטא כיון שמזכיר לו רבית ממילא אם לא היה מזכיר לו רבית רק סתם הלוה לי אין כאן איסור דהא ההלואה בהיתר היא ונתינת הרבית ליד השליח אינו כלום ותימה על זה דמשנה מפורשת בסוף פרק איזהו נשך ברבית מוקדמת ומאוחרת אמרינן היה משלח לו בשביל שתלויני מעותיך או ברבית מאוחרת בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי והא התם בשעת הלואה לא ידעו כלום מן הרבית ואפ"ה אסור ע"י שליח שמביא הרבית. ועוד קשה מאי שנא ממודר הנאה מחבירו דאמרינן בסי' רכ"א סעיף ח' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ולא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה אלא דבר ברור הוא דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה לא מהני אלא לענין לפוטרו מחיוב כרת כגון בשחוטי חוץ בהאיש מקדש או ממלקות בפרק קמא דב"מ לענין מקיף ע"י אחר אבל מ"מ איסור יש שהוא עושה איסור ונתקיימה מחשבתו ע"י השליח פשיטא שזה אסור. ועוד ראיה מהא דאמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע') הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן בהו חזינן גבר' מהימן ויהבינן ליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ופרש"י שהב"ד יש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות שיתן קרוב לשכר כו' והא התם לא בא הרבית מיד המקבל ליד המלוה שהם היתומים ואפ"ה אסור ברבית אלא דוקא ברחוק מהפסד וקרוב לשכר מכח הפקר ב"ד ולא אמרינן שמותר אפילו ברבית גמור. דהא אפילו ההלואה אינה באה מיד מלוה ללוה ואין לדחות דהב"ד הויין אבוהון של יתומים והויין הן במקום היתומים הא לאו מילתא דודאי לזכותן הוויין כן אבל לא לגריעותא. ותו דא"כ אכתי תקשה לך למה באמת עושין כן למה לא יעשו ע"י שליח שלהם וירויחו היתומים שיוכלו ליקח אפי' רבית גמור אלא דבר ברור הוא שזה איסור גמור הוא וכן מבואר בב"י בסי' זה לקמן בד"ה אפטרופוס בשם רשב"א וז"ל לפי שלא נתן לאפוטרופוס שיעכב לעצמו אלא יתן להאלמנה או לבעל המעות והאפטרופוס הוא סרסורא דחטא' כו' והעתקתיו בסעיף כ'. ויפה כתב בלבוש שראוי למחוק דבר זה מתוך ספר הש"ע ושום אדם לא יסמוך על זה כלל וכלל אפילו בשעת הדחק וצורך גדול ובודאי תלמיד טועה כתב זה בשם רש"י ולא יצא מכשול כזה מפי הצדיק:

סעיף יז

ונתן לו יותר. זהו לשון הרמב"ם וס"ל דלא הותר אפי' בת"ח לקצוץ תחילה ואע"ג דאמרינן בגמרא אמר שמואל לאבהו בר איהי הלויני ק' פלפלין בק"כ פלפלין ואריך פירש"י טוב לעשות כן שמע מיניה שהתנה תחילה נראה דהרמב"ם מפרש לשון ואריך בענין זה דה"ק אם יהיה טוב ונכון לעשות כן לפי ראות עיני וממילא לקח לעצמו הברירה תחילה ומכאן תמיה לי טובא על מה שכתב הטור בריש סי' ק"ס דאם הלוה נותן לו יותר מדעתו הרמב"ם מתירו דהא לא התיר כאן כן אלא בת"ח ודבר מועט ודבר מאכל וגם לפי מה שזכרתי לעיל דשם קאי אנותן לו סתם ואנן אמרינן דלא נתכוין מחמת הלואה מ"מ קשה דהא כאן מיירי גם כן שנותן לו שלא מחמת הלואה כדאיתא בגמרא ת"ח ידעי דרבית אסור ויהבי לשם מתנה ואפ"ה אסור אם אינו דבר מאכל. ונראה ליישב דבאמת הא דכתב הטור לעיל בשם רמב"ם להתיר הוא מ"ש רמב"ם פ"ח דמלוה גבי מכירה ומכירה קיל טפי דלא הוי רק רבית דרבנן אבל בהלואה אין הכי נמי דמודה דאסור וכמו שהוכחנו כאן לדעתו ובזה מיושב לשונו לעיל שכתב אע"פ שרש"י מתירו וגם הרמב"ם כתב להיתירא ולא נהירא לא"א כו' שכתב לשון מיותר שהיה לו לכתוב אע"פ שרש"י ורמב"ם מתירים ולכל הפחות היה לו לכתוב וגם הרמב"ם מתירו אלא נראה דה"ק אע"פ שרש"י מתירו בכל גווני אפילו בהלואה והרמב"ם כתב להיתירא פירוש שנמצא בדבריו היתר לענין מכירה והרא"ש חולק בשניהם ועיין מה שכתבתי לעיל סימן זה סעיף ו':

אפילו בהתנו כו'. הב"י הביא הגה' אשיר"י וז"ל אם אינו ת"ח אפילו התנו תחילה לשם מתנה אסור ופי' ב"י דטפי עדיף התנו ליתן בתורת מתנה מלא התנה כלל ומביא ראיה אח"כ מתשובה אשכנזית שכתוב בה חילוק בא"ז כי התנה לכתחלה בתורת מתנה כו' ולפי זה לא מתיישב לשון אפילו שכתב רמ"א כאן להתיר אבל באמת תמהתי על ב"י שאותה תשובה אשכנזית היא תשובת מהרי"ל סי' ל"ז והתם קאי באחד שהיה בידו מעות יתום חורגו על רבית קצוצה והאכיל את היתום ונתן לו כל צרכו גם למד עמו ופסק שם דודאי איסור רבית קצוצה יש כאן אלא דהיפך בזכות היתום דמ"מ הוי ליה כאילו התנה שיתן לו מן הריוח שיהיה לו סיפוק לצרכו בצמצום ואם הרבה להוציא עליו שלא בצמצום אמרינן דהמותר הוה מתנה שעשה לכבוד אשתו ועל זה כתב וז"ל והמותר מתנה קא יהיב ליה ואע"ג דרבית דרבנן בתורת מתנה אסרו מקצת רבוותא מ"מ הא חילק בא"ז כי התנה לכתחל' בתורת מתנה שרי לת"ח והכי נמי יתום קטן דלאו בר עונשין וכ"ש שאין זה רבית אלא מחזי כרבית וכ"ש הכא דלא התנה כלום אלא משום תקנתא דרבנן הוא כאילו הותנה לתת לו פרנסתו כדי הריוח ואידך אינו חיוב אלא צדקה וחיבת אשתו וכן מנהג בעלים עכ"ל מבוארת כוונתו דהתנה הוא גרע טפי דהיינו שהוקשה לו על מה שאמר דהמותר הוא מתנה והא רבית בתורת מתנה הוא אסור למקצת רבוותא ונראה דהוא הרמב"ם שמביאו הטור בסימן זה ונראה שט"ס יש בתשובה בזה וכן צ"ל ואע"ג דרבית בתורת מתנה אסרי קצת כו' והיינו הרמב"ם והוא חולק על הגאונים שמתירין אפילו ברבית דאוריי' על זה השיב מהרי"ל דכאן לא הוה רבית אלא מחזי כרבית דהיינו מטעם שדרך לזון חורגו כמ"ש שם ועל זה כתב אח"כ וכל שכן שלא התנה כאן כלל רצונו לומר שלא התנה לזון אותו ובזה עדיף ליה טפי. ומ"ש שבא"ז חילק פירושו דתחילה אמר אפילו אם היה כאן ביתום תנאי לתת לו כל צרכו במתנה דאסור בשאר אדם ולא מועיל מה שהזכיר לשון מתנה מ"מ בת"ח מהני זכירות לשון מתנה והוה כאילו לא עשה שום תנאי בקציצת רבית ממילא ה"ה ביתום מהני אם זוכר לשון מתנה ולא יזיק לו התנאי שהתנה לו כל צרכו ועל זה סיים אח"כ וכ"ש כאן שלא התנה כלל דא"צ תיקון כלל. ונמצא גם הגה' אשר"י אתי שפיר דה"ק בת"ח כי מתנה והזכיר שם לשון מתנה מהני אבל אם אינו ת"ח אע"פ שהתנה וזכר לשון מתנה לא מהני תיקון זה והוה רבית קצוצה כיון שהתנה ומ"ה כתב רמ"א כאן שפיר י"א אפילו בהתנה מתחילה כך שזהו גריעותא באמת מ"מ כיון שזכר לשון מתנה מהני וכמו שאמרנו והכל ניחא:

סעיף יח

במעות של יתומים. הב"י מסיק דאלמנה אין לה דין יתומים בזה כיון שהיא מתעסקת בשלה כשאר נשים:

כל זמן שלא הגדיל כו'. ומיהו מי שאין אביו רוצה לפרנסו ולהתעסק בצרכיו אין לו דין יתום בזה ב"י בשם תרומות הדשן סימן ש':

נאמן בלא שבועה. הגם כי דברי הג"ה זאת נמשכים אחר מה שכתב ב"י בסימן קע"ז בשם תשובת הרשב"א בענין לוה שקבל עליו בשעת הלואה בשטר לפרוע מס כו' מכל מקום לא ירדתי לסוף דעתם בזאת דנהי דמיירי שהיתום יש לו שטר על הלוה מכל מקום למה יהיה נאמן בלא שבועה ואפשר דמיירי שיש ליתום אפוטרופוס והוא מעיד לו דהא נאמן להעיד כמ"ש בח"מ סימן ל"ז אבל הענין הזה לא משמע דמיירי מזה. ובלבוש נתן טעם לדין זה דאחזוקי ברשימי לא מחזקינן אינשי ובודאי כל מה שקיבל בדרך היתר קיבל ותמוהין מאד דבריו דהא בסימן קס"ט פסקינן בסעיף כ"ה דאם יש שטר ביד המלוה נשבע ונוטל בטענה זו שטוען הלוה לקחת ממני רבית ואין בידי ליישב דין זה אלא לומר דכיון דהקילו בדין רבית אצל יתומים שהותר אצלם אבק רבית הקילו גם בזה דכשיש הכחשה ביניהם באם נתן לו רבית דאורייתא שלא יצטרך לישבע על זה אבל לא ידעתי מקור לדין זה מן התלמוד דהא כל שאינו רבית דרבנן אמרינן בפ' הרבית יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו גם בסימן קע"ז סעיף ט' כתוב דין זה עי' מ"ש שם והבא לפסוק כהג"ה זאת עליו להביא ראיה בפרט להוציא ממון בלא שבועה כנלע"ד:

סעיף יט

אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כו'. באדם אחר לא התיר בזה אלא כל שנעשה ההלואה באיסור אסור ליטול אפילו אם הרויח הלוה הרבה אבל כאן מה שנעשה באיסור הרי הוא כאילו לא נעשה להזיק להיתומים והוה כאילו לא התנה כלום בשעת הלואה ואמרינן לטובת היתומים דאע"ג דלא התנו להיתרא הוה כאילו התנה וכל שיש היתר ליקח מועיל ונ"ל שהוא נוטל החצי מכל מה שהרויח המקבל אפילו הרבה מהקציצה רק שינכה לו שכר טרחו דכיון דהוה כאילו לא היה תנאי כלל יש זכות להיתום על צד היותר טוב כאלו התנה שיקח החצי אפי' אם הוא יותר ממה שקיצץ האפוטרופוס באיסור דאותה הקציצה לא נחשבת לכלום וכאילו לא נעשית כלל ובלבוש כתב דעכ"פ לא יקח יותר מן הקציצה ותמוה הוא מאד דמאי איכפת לן בקציצה כיון שנעשית באיסור הוה כאילו לא היה ול"ד למקח שנעשה באיסור דהוא קיים דשם המקח עצמו הוא כראוי אלא שיש בו איסור מצד אחר משא"כ כאן וכן מבואר בלשון הב"י שכ' כמאן דאתני קרוב לשכר והיינו שנוטל חצי השכר משמע כמו שכתבתי:

סעיף כ

פטורים מלשלם. לפי שהם לא התנו באותו רבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן לאפוטרופוס שהתנה עמו והאפוטרופוס נותן לאלמנה או ליתום ואפילו בגזל גמור בכל כה"ג אין חייבין להחזיר כדתנן הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם כ"ש רבית וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא לאפוטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפוטרופוס הוא סרסורא דחטאה ואינו בתורת השבון. כ"כ ב"י בשם רשב"א:

אלא בראייה. ופשוט הוא דכל זמן שמוחזק בממון היתומים נאמן לגבי יתומים בשבועה שהרבית בא להם והם מפסידים מה שהחזיר זה הרבית:

סעיף כא

ולבסוף ק"ך. אפילו אם הוזלו פרוטות וכן סאתים חטים בשלש אע"פ שהוזלו החטין ועמדו שלש בדמי שתים:

סעיף כב

מפני פקוח נפש. ב"י כ"כ בשם התוספות פ"ב דעבודת כוכבים (דף כ"ו) וראייה ממה שמצינו בעובדיה שלוה מיהורם בן אחאב ברבית כדי לפרנס הנביאים שנחבאו במערה וצ"ל דכאן מיירי ג"כ כה"ג שאין אדם כשר רוצה להלוות בחנם רק יש ישראל רשע אחד שרוצה להלוות ברבית מותר ליקח ממנו הלואה ברבית מפני פיקוח נפש אבל המלוה פשיטא שעושה איסור דמה פיקוח נפש יש לו שצריך ליקח רבית אדרבה מוטל עליו להלוות בחנם שנאמר לא תעמוד על דם רעך וכמו ששאר ישראל חייבים בהצלתו כן הוא חייב ממילא אין כאן פיקוח נפש אלא מצד שהוא אינו רוצה ללות בחנם ואין ללמוד מיהורם שבאמת עשה כן בעבירה שישראל מומר היה כמ"ש התוספות שם וא"כ לא היה לבעל הש"ע לקבוע זה בש"ע דמצד המלוה הוא יש באמת איסור ומצד הלוה פשיטא הוא שהרי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש והתוס' שכתבו כן לא באו ללמד שום חידוש אלא כתבו דרך תירוץ על מה שהקשו למה נתן עובדיה רבית לישראל מומר והא איסור הוא כמ"ש ריש סי' קנ"ט וגם דברי רמ"א שהתיר בסמוך בעסקי הקהל לצורך גדול שהוא כפקוח נפש צריך לפרש כן דאין כאן רק אדם רשע שרוצה דוקא ברבית ולא כאותן שטועים בדבר ואומרים שגם למלוה יש היתר חלילה לומר כן:

סעיף כג

שכל מלאכה שתבא לידו. הב"י כ"כ ולמדו מדברי הרא"ש שכתב כהן שהלוה את ישראל ע"מ שיתן לו תרומות ומעשרות למ"ד טובת הנאה אינה ממון לא מפקינן משמע דלכ"ע איסורא מיהו איתא אלא דרבית קצוצה לא הוה אלא למ"ד טובת הנאה ממון עכ"ל. ואילולי פה קדוש הייתי אומר דהיתר גמור הוא וראייה ברורה מדברי התלמוד הובא בש"ע סי' קע"ב סעיף ד' דאם אמר המלוה ללוה אם תמכור קרקע שלך לא תמכור אלא לי בשווי' ועל מנת כן אני מלוה לך דמותר והיינו ממש הך דהכא ונראה לע"ד דאין ראיה מדברי הרא"ש דהביא ב"י לדין זה דשאני התם שטובה רבה היא לכהן שמקבל בחנם התרומה וע"כ שייך שפיר מצד הנותן טובת הנאה שהוא נותן לו אותה טובת הנאה בשביל ההלואה משא"כ כאן במלאכה ומכירת קרקע שלאו בחנם באה לידו על כן אין שם טובת הנאה על הנותן בזה לענין רבית ואין להקשות דיהיה אסור מדאיתא בח"מ ריש סימן ש"ז דאומן מקרי שומר שכר בההיא הנאה שנותן לו לתקן ליטול שכר זה אינו דאף על פי שיש למלוה הנאה זו אין זה חשיב לחסרון בשום דדבר ללוה דיפול עליו שם רבית דאל"כ גם בההיא דסימן קע"ב יהיה אסור דהא מקח השוה הוא הנאה ללוקח ולמוכר כדאיתא לקמן סי' רכ"ז סעיף א' זבינא מציעא כו' אלא פשוט דמ"מ אין שייכות רבית בשביל זה הכי נמי בדין זה וצ"ע בזה: