ט"ז על יורה דעה כח

►| ט"ז • על שולחן ערוך יורה דעה כח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

מזומנים בידו. דכתיב אשר יצוד ציד מ"מ א"כ למה נאמר יצוד למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת פרש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר:

מצוה בפני עצמה. וא"ל ממ"ש הרא"ש והביאו הטור סי' כ' דמצות כיסוי היא גמר מצות שחיטה דבאמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש עם של יד. ואין להקשות למה פסק בהג"ה סי' י"ט סעיף ד' שמותר לדבר בין כיסוי לשחיטה מאי שנא מסח בין תפילין לתפילין י"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם על של יד כמו שזכרנו בהלכות תפילין:

סעיף ב

כיסוי דם בעפר. אע"ג דלא מצינו בשום מקום שמזכירין פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל וא"כ היה די לומר על כיסוי דם לחוד מ"מ הכא שאני שעושה שני מצות דהיינו כיסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה וזה נלמד מן בעפר ע"כ צריך לומר בעפר להורות על שני המצות כנ"ל ועי' מ"ש סי' ק"כ סעיף ג':

סעיף ג

הבא מבהמה וחיה. זהו ג"כ בכלל כוי וכתב רש"ל דדוקא בחיה שבא על הבהמה אמרינן שאינו שוחט בי"ט כיון דמספקא לן אם חוששין לזרע אב ושמא אין חוששין אבל בבהמה שבא על החיה חייב לכסות בודאי ואין כאן ספק דצבי ואפילו מקצת צבי אמרי' כמו דאמרינן לעיל סי' י"ז סעיף ח' שה אפילו מקצת שה וע"כ שוחטין אותו בי"ט וכן איתא להדיא בגמ' בפ' אותו ואת בנו למסקנא דרב פפא דבתייש הבא על הצבייה חייב לכסות בודאי דצבי אפילו מקצת צבי אמרי' ולא משכחת ספיקא אלא בצבי הבא על התיישה דיש ספק אי חוששין לזרע אב והוה מקצת צבי ואע"ג שהטור והרמב"ם וש"ע כתבו כאן סתם מבהמה וחיה סמכו על מ"ש באותו ואת בנו דשה אפילו מקצת שה ה"נ כאן וע"כ תפרש דבצבי הבא על התיישה קא מיירי ובפרישה הקשה ג"כ מכאן על ההיא דאותו ואת בנו ותירץ דגבי אותו ואת בנו גילה לנו הכתוב דשה אפילו מקצת שה אבל כאן לא גילה לנו הכתוב איכא לספוקי דלמא דוקא בחיה גמורה צריך כיסוי עכ"ל ולא עיין בגמ' שזכרנו שמבואר להדיא דמאן דס"ל שה אפילו מקצת שה ס"ל ג"כ אפי' מקצת צבי לענין כסוי דחייב ומו"ח ז"ל כתב דהטור ס"ל כיש אומרים שמביא אח"כ בגמרא בברייתא דכוי הוי הבא מן התייש ומן הצבייה והך י"א לא ס"ל דאמרי' אפילו מקצת צבי אע"ג דגבי שה אמרינן כן. ולא נייח לי גם בזה דודאי רב פפא שאמר במסקנא דלא משכחת לענין כיסוי אלא בצבי הבא על התיישה ראה וידע ג"כ הך ברייתא דיש אומרים ואפ"ה מפרש לה דלא מיירי בתייש הבא על הצביה דאל"כ לא היה רב פפא חולק על הברייתא מסברא דנפשיה וכן מוכח ממה שאמרו שם בגמרא לפני זה והא דתניא כוי אין שוחטין ביו"ט במאי עסקינן אילימא בתייש הבא על הצבייה בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסי צבי ואפילו מקצת צבי כו' מדפריך בפשיטות כן ש"מ שפשוט הוא דשוין הם שה אפילו מקצת שה עם צבי אפילו מקצת צבי אלא האמת הברור כדעת רש"ל שזכרתי:

סעיף ד

לשחוט עוף ג"כ כו'. פי' ישחוט העוף אצלו אבל לא בתערובות עם דם הבופי"ל דהא יהיה בטל בתוכו כמ"ש בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה אם נתערב במים כו':

סעיף ה

תיחוח למטה כו'. דכתיב בעפר מלמד שצריך ב' כיסויים:

סעיף ו

בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו דשמא יפגום אותו:

סעיף ח

חייב לכסות. בגמ' יליף לה מדכתיב ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל והטור סיים כאן חייב לכסות שמצות כסוי היא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבים בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדם אחר וכסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו עכ"ל וקשה למה הוצרך לתת טעם נוסף על לימוד מהפסוק שאמרו בגמ' גם לשון הלכך אינו מיושב שפיר והיה לו לומר ואם קדם אחר כו' ונראה שכוונתו שלא נטעה לומר מדחזינן שאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ואח"כ אמרה אזהרה לכל ישראל ע"כ צריך לומר דאזהרה היא כשאין הוא שם אבל אם הוא שם אין אחר בכלל האזהרה וא"כ אם אחר רוצה לכסות בעוד שהשוחט שם אינו מברך כיון שאינו מוזהר על עשייה זאת ולפ"ז אין עליו חיוב לשלם י' זהובים דדוקא שכר ברכה שהוא נהנה ומבטל את חבירו ממנו צריך לשלם לו משא"כ כאן שאינו נהנה ואינו אלא כמבטל חבירו מן הנאת חברו ומזיק בעלמא הוא ע"כ כתב הטור שמצות כסוי היא כשאר מצות כו' פי' אחר שגילה לנו הפסוק שיש אזהרה על כל ישראל הוה כאן כמו בכל המצות שכל ישראל חייבים בם ה"נ החיוב על כל ישראל אפילו אם הוא שם אלא שהשוחט קודם באותו חיוב הלכך כיון שעכ"פ האזהרה אפילו כשהוא שם ממילא שפיר מברך וכיון שהוא מברך ומבטל מחבירו הנאת הברכה ע"כ צריך ליתן לו י' זהובים כנ"ל וכתב הטור אלא שאין גובין זה בזמן הזה דהוה כמו דיני קנסות כמבואר בח"מ סי' א' וע"כ לא הביאו זה בש"ע אבל ראיתי בסמ"ק שכתב בזה מ"מ לא טוב עשה וצריך לפייסו:

סעיף יב

לתוך המים. פירש דלא אמרינן קמא קמא בטל דאין דיחוי אצל מצות:

סעיף יד

שחט עוף כו'. בטור כתוב דין זה בשם בעל העיטור ותמה ב"י שהרי דין זה ברייתא היא בפרק כסוי דם ולכאורה נראה שלמד ממנו מדנקט בדברי העיטור בטור ברישא בפטור צפור או חיה ובסיפא גבי חיוב לא נקט רק חיה ולא כמו שהעתיק כאן בש"ע ובודאי היתה כוונת בעל העיטור דבשוחט צפור על הבהמה אין שם כסוי דמועט הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב כן ולא נתיישב לי בזה דאטו כל העופות שוין או כל הבהמות שוין ובהדיא אמרי' בסוטה (דף ט"ז) לענין דם צפור שמעורב במים שאין כל הצפרים שוים וכאן הלא הכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמ"ש סעיף י"ג וכוונת הטור נ"ל שהיא כן דיש להקשות להיפך למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הך דינא דשחט חיה ואח"כ בהמה כו' או איפכא כיון שהוא מפורש בברייתא ונראה כוונתם דבברייתא אמרינן בלשון זה ר' יונתן בן יוסף אומר שחט חיה ואח"כ בהמה כו' מדקתני ר' יונתן אומר ש"מ דתנא קמא פליג וס"ל דאין חייב לכסות אפילו בשוחט חיה על בהמה כיון שאין עפר למטה תחת דם החיה או להיפך דאפשר אפילו בשוחט בהמה על חיה יש כסוי דהיינו שיגרור את דם בהמה ויכסה דם החיה כמו שהקשו התוס' באמת על ר' יונתן בן יוסף בזה וע"כ לא הביאו הרי"ף והרא"ש דברי רבי יונתן כיון דרבים פליגי עליה ובעל העיטור ס"ל דהלכה כרבי יונתן ע"כ הביא הטור דין זה בשם בעל העיטור כנ"ל ברור ונכון:

חייב לכסות. פי' כמות שהוא ואע"ג דאין עפר למטה תחת דם החיה מ"מ די בכך ומפרש הטעם בגמרא כיון דמ"מ היה ראוי תחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והתוס' הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימה ובלבוש כתב בזה שחייב לכסות ובלבד שיהיה עפר תיחוח למטה שיהיה נבלע בסוף ואם אין עפר תיחוח למטה יגררנו הכל כמו שהוא ויתן עפר תיחוח למטה ולמעלה כו' וכל זה שגגה גדולה ולא עיין בגמרא כלל אלא מדעת עצמו כתב דברים כזה והם טעות:

ונתנבלה בידו. דין זה כתבו ב"י בשם הג"ה מיימוני בשם מהר"מ דחייב לכסות והקשה ב"י מ"ש משוחט בהמה על החיה דפטור מכסוי. וע"כ תירץ רמ"א כאן דמיירי שאינו יודע אם דם האחרון כיסה את הראשון או לא אמרינן מסתמא לא כיסה אותו ועל כן חייב לכסות ויש לתמוה היאך שייך ליתן כלל כזה לחייב ברכה מסתמא דאטו כל חיות או עופות שוים אחת לחבירו ונלע"ד דרך אחרת בזה (דהרמב"ם) [דהר"מ] כתב דין זה דוקא בנתנבלה בידו והטעם דכל מה שיצא בשחיטת עוף השני קודם שנעשה נבלה הוא דם ראוי לכסוי ובאותה שעה מיקרי דם שחיטה ואע"פ שלאחר שנעשית נבלה הוה למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל בשעה שהיה עליו שם ראוי לכסות ובזה אין אנו הולכים אחר שיעור שאם היה מים אם היה בו מראית דם אלא בטל האי דם בדם שהיה תחלה ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם הפסח ביין דקים לן אין חוזר וניעור כמו שכתוב באורח חיים סי' תמ"ז כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובות הכי נמי כאן היה תחלה שם היתר עליו מ"ה אמר מהר"ם שפיר דחייב לכסות דמסתמא מיד שרואה שנתנבלה משליכה מידו וא"כ אין כאן דם שיבטל דם התחתון אבל אם כבר נתנבלה בתחלת השחיטה והוא הולך ושוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כיסוי זה כל זמן שלא נתברר לנו שיש כ"כ שאילו נתערב במים כשיעור דם האיסור שהיה בו מראית דם כמ"ש בסעיף י"ג כנלע"ד ברור:

סעיף טז

אפילו יש לו דקר נעוץ. אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות שיכסה כמו בי"ט דרצו חכמים לעשות היכר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך החולה כן כתב ר"ן:

סעיף יז

וכן חרש שוטה וקטן. נראה דה"ה גדול ששחט ואין יודע הלכות שחיטה דרוב מעשיו מקולקלים ועמ"ש סי' ט"ז ס"ק י"ג:

סעיף יט

כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. פי' דאם ימצא פסול בסימנים אין כאן כיסוי כלל ואם ימצא הסכין פגום נהי שיצטרך לכסות מספק דשמא במפרקת נפגמה כמ"ש אח"כ מ"מ בשניהם אין כאן חיוב ברכה ע"כ לא יכסה קודם הבדיקה בסימנים וסכין וא"ל למה מברכין ברכת שחיטה קודם השחיטה שמא ימצא טריפה דהא בעינן שהברכה תהיה עובר לעשייתה ואף על גב דבברכת נטילת ידים וטבילה מברכינן אחר עשיית המעשה שאני התם דא"א בענין אחר דגברא לא חזי כמ"ש בסי' ד' סעיף א' וע"כ כאן סמכינן ארובא דכשירות הם ובדרישה כתב בשם רש"ל דברכת שחיטה שאני דמהני לטהרה מידי נבלה ותמוה הוא דא"כ למה אמרו בשוחט דבר דאיתיליד ביה ריעותא דשוחט בלא ברכה כדאיתא סימן י"ט סעיף א' הא מטהרה מידי נבלה אלא ע"כ דלא מברכינן אלא על מה שמותר לאכול ממנה:

סעיף כ

כל המפרקת כו'. דוקא בחומרא זאת שמדינא כשר לגמרי אפילו לדידן כמו שזכרנו בסי' כ"ד סעיף ד' ומצות פרוש בעלמא אית ביה ע"כ יכסנו בברכה:

סעיף כא

תקינו ליה רבנן כו'. הב"י הביא דברי המרדכי אלו בשם הגאונים והקשה עליהם דא"כ טפי היה לתנא למיתני תקנה זאת ממה ששנה שישרוף זהב ותו דהיאך מברך על הכיסוי בעפר הא אין מכסהו בעפר אלא ממצה ליה בטליתו ע"כ כתב שאין לדברים אלו עיקר ורמ"א בד"מ תירץ הקושיא הראשונה דהתנא מיירי שהעוף שוה כמו הזהב או הטלית ששורף והגאונים מיירי שאינו שוה ע"כ א"א לו בענין אחר וע"כ עשו לו תקנה זאת ולא תירץ כלום דכיון דבגמרא החמירו עליו שישרוף הטלית או הזהב ולא סגי להו בתקנה זאת שימצה הדם בבגד אין כח ביד הגאונים לעשות תקנה מלבם ועל הקושיא השניה תירץ רמ"א דכיון דבשעה שממצה הדם בבגד הוה התחלה לכיסוי ויכול לברך אע"פ שאינו גומר הכיסוי עד לאחר זמן מידי דהוה אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערו עד למחר משום דהבדיקה היא תחלת הביעור ה"נ בזה ע"כ גם זה אינו כלום דשאני גבי ביעור חמץ דא"א לו לבער אא"כ יבדוק אחריו תחלה נמצא שבשעה שציוו לבער היה בכלל זה גם הבדיקה תחלה משא"כ כאן ששום אדם אינו עושה כן שימצה הדם בבגד רק האי גברא לפי שאין לו עפר ודאי אין שייך לומר שזהו בכלל הציוו מעיקרא אדרבה נימא שזה לא ישחוט כלל כיון שאין לו עפר לכסות. ומו"ח ז"ל תירץ הקושיא השנייה שאין מברך על כיסוי דם בעפר אלא יברך על כיסוי הדם כמו ששנו בתוספתא שעיקר נוסח הברכה כך היא וק"ל דאף לפי זה שאינו מזכיר בכל ברכת כיסוי תיבת בעפר מ"מ בעינן שיהיה הכסוי בעפר כמפורש בפסוק וכסהו בעפר אלא שלא צריך להזכירו וכמו שזכרתי לעיל סעיף ב' בקושיא ע"כ נראה ברור שאין לנהוג כתקנה זאת וכן ראיתי לרש"ל בספרו פרק כיסוי הדם סי' י"ז וז"ל נראה שאין לדברים אלו עיקר אף שהא"ז הביאם מ"מ אם היה ממש בדברי הגאונים א"א שלא הביאם הרי"ף או הרמב"ם עכ"ל ובלבוש כתב ג"כ שאין לברך על כיסוי זה לא בתחלה ולא בסוף משמע דלא קפיד רק אברכה אבל עיקר הכיסוי יוכל לעשות כן ואני אומר שמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט כלל כיון דליתיה לתקנה זאת וכמ"ש הטור והש"ע כאן נ"ל ברור:

סעיף כג

הנזרעים בהם מצמיחים. פי' ולא עפר שמצמיח עשבים שגדלו כבר:

ובחרסית. הוא מין סיד וא"צ כתישה ב"י. ומגופה של חרס שכתשן האי שכתשן קאי גם אלבינה. ובנערת של פשתן פי' שמנערים מפשתן. ובנסורת חרשים פירוש חרש עץ שמגררים הנגרים במגירה. ובשיחור פי' כתישת פחמין ונקרת פסולים פירוש עפר שמנקרים מן הרחיים: