ט"ז על חושן משפט סו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(סעיף א') מיהו יכול לתפוס הנייר כו' משמע מדבריו דלא כב"י שכתב כאן דמ"ש הטור בסימן ט"ו דהלוקח משתמש בנייר הוא חולק על מ"ש כאן בשם הרמב"ן שלא קנה אפילו הנייר כו' אלא גם הרמב"ן מוד' דיכול להשתמש ביה עד שיחזיר לו דמי הנייר ואז חייב להחזירו כיון דלא קנאו כדין מקח:
(שם ולכל מי שמוציאו כו') הוקשה לסמ"ע למה לא זכר כאן רמ"א שבא מחמתו של ראשון כמ"ש בסי' נ' וע"כ פי' דהכא מיירי שיש עדי' דהלוקח מסרו [מכרו] ליה והו' תמוה מאד דכיון שהשטר הזה נקנה בחליפין ודאי דינו כשאר מטלטלין דמי שהם תחת ידו נאמן לומר שקנאום וגם כאן מיירי בבא מחמת הראשון והרמ"א לא הוצרך להביא כאן מ"ש בסי' נ' דשם עיקר:
(סעיף י' אבל לא יכול להקנות) כתב הסמ"ע משא"כ בשאר דברים שיכול להקנו' כמ"ש סי' ל"ז כבודו במקומו מונח דשגג בזה דודאי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע"ג דבכותב לו' למלו' דאיקני משעבד מה שעתיד לקנות שאני שעבוד בעלמא אבל לא קנין גמור והיא דעת התוספת וסמ"ע עצמו הביא' רס"ס וכאן מיירי בקנין אין חילוק בין שטרות לשאר דברים והא דנקיט שטרות הוא לרבותא דאע"פ שכבר נעש' הקנין ע"ז ויש לו זכות מ"מ אינו יכול להקנות כל זמן שעדיין לא נכתב השטר וכמדומ' שלא עיין שם בריב"ש עצמו בזה שכן הוא בהדיא שם כמ"ש.
(סעיף י"א טען לוי שלא מכר כו') הפי' הפשוט כפי מ"ש סמ"ע בתחל' שלוי אומר לראובן באמת נפרעתי משמעון ואפ"ה אין לי ליתן לך כלום כי לא מכרתי לך כלל נשבע לוי היסת ע"ז ומ"ש סמ"ע דקש' ע"ז למה נשבע לוי הא המע"ה הוא בלתי מובן דמ"מ צריך היסת.
(שם וי"א שגם לענין קנייתו וכו') א"ל יהא נאמן במגו דלהד"מ וכמ"ש בסי' ס"ד שאם אין עדים ודאי דמהימן במגו דלהד"ם או נאנסו דגם כאן מיירי בראו אצלו השטרות סמוך שבאו לב"ד אבל עדי' א"צ כאן דדוקא אם טוען למשכון תפסתי דלזה א"צ כתיב' ומסירה כמ"ש בסי' ס"ד צריך עדות שהפקידו אצלו וראה משא"כ כאן שטוען לקחתי ממך דאין קנין כלל בלא כתיב' ומסירה א"צ כאן אלא ראה וא"ל יהא נאמן לומר לקחתי במגו דמשכון הם בידי דטפי ניחא ליה לומר לקוח כדי שלא יוכל הלוה לשלם למלוה כנ"ל:
(סעיף י"ז ויש מי שאומר כו') הסמ"ע מביא דמה שהצריך הרא"ש והטור שידע המוכר היינו לפטיר הלו' דוקא אבל לגבי לוקח שקיבל מן הלו' לא בעי' שידע המוכר וישתוק דבלא זה פטור הלוקח שקבל מן הלו' והם דברי ת"ה ולא עמדתי על דעתו דהא ילפי' לה מפירות דקל שלא באו לעולם ושם אי לא ידע ומחל מפקינן להו מן הלוקח וה"נ אף שיאמר לו הלוקח שהמוכר אמר לו בעל פה קני לך כו' לא מהני כ"ז שאין לו כתיב' ומסיר' כמ"ש ר"ס זה ותו דאם כן דלגבי הלוקח מהני תפיס' אף הלוה יהי' פטור כמ"ש הטור והמחב' בהדיא בתחלת סימן זה שאף שאין המכר כלום מכל מקום אי תפיס הלוקח כו' ש"מ דמש"ה גם הלו' פטור וכ"ת דזה דוקא לדעת החולק על הרא"ש כמשמעות דברי המחבר שכתב אחר כך דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר כו' הא ליתא דהא רבינו הטור כתב אחר זה וכתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' דמשמע דגם הרא"ש ס"ל הא דלעיל ותו דכבר כתב הטור בהדיא וז"ל והלוקח צריך להחזיר וכמדומ' שבעל תרומת הדשן הוכחתו מדסתם הרא"ש בזה חוזר וגוב' מב"ח ולא כתב מהלוקח ואי משום הא לא אריא דדוק מרישא איפכא דקאי הרא"ש בהדיא על דין המוכר עם הלוקח וע"ז כתב דודאי כשידע כו' ע"ש אלא נלע"ד הא דנקט בסיפא חוזר וגוב' מב"ח הוא לרבותא דסד"א שיכול לומר נתתי הממון למי ששטר בידו וסברתי שלו הוא כדין קמ"ל דצריך שירא' לו דוקא כתיבה ומסירה כנלע"ד ואף שאני איני כדאי להכריע על מהרא"י בת"ה מ"מ כתבתי דעתי דבלאו הכי אין לפסוק ולהוציא אפילו מן הלו' אפילו בלא ידע המוכר כיון שדעה אחת אינו סוברת כן וכל שאין הלכ' מכרעת אין להוציא ממון וכל מי שיסבור לפסוק כדעת יש מי שאומר כו' יפסוק אפילו בלוקח בעינן שידע המוכר כו' ובלא"ה יחזיק הלוקח מעות שקיבל מהלו' שלא כדין כנלע"ד:
(סעיף כ"א ולא חיישי' לחשדא כג') תיקן בזה הטור והמחבר ג' קושיות הא' מ"ש בסעיף כ"ב שכתב אח"כ ששמעון נוגע בעדות הוא וה"נ נימא הכי והב' מאי מהני עד הב' הא אין כאן אלא עד א' כשר וע"ז תי' דכאן אין פסול מן הדין כיון שהיו החתימות בהכשר והעדים החתומים כנחקר' עדותן דמי רק משום חשד הי' לנו להחמיר כדאי' ביבמות בפ' כיצד חכם שאסר אשה על בעלה לא ישאנה מפני החשד מש"ה כתב דכאן אין חשד כיון שיש עוד עד כשר לאפוקי בסעיף כ"ב יש פסול מן הדין בשעת החתימות שחתם שמעון להנאתו אז אין מועיל העד השני
(סעיף כו בהג"ה לא היה חייב ללוקח) דאלו הי' חייב כבר שום חוב ממילא משועבד לו זה השטר מדר"נ ואין בידו למחול ממה ששייך לאחרים בב"י כתב דמדברי הרא"ש בת' כלל ס"ח דין ג' אפשר למשמע דהמוכר שט"ח לחבירו אם אין לו נכסים לפרוע ממנו אין יכול למחול עכ"ל ולא דק דהרא"ש מיירי שם בנתחייב ללוקח כבר שום חוב וכמ"ש רמ"א כאן אבל אם לא חייב לו ממקום אחר כבר פשיטא שיכול למחול אע"פ שאין לו נכסים לשלם ההיזק ללוקח ואגב שיטפי' דהרב לא דק בזה:
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה) ואם כתב לו שטר מכירה וכו' עד ס"ה הכי נקטינן. ובס' בנ"ש חולק אהכרע' זאת והביא דעות הפוסקים דלא כהר"א ע"ש:
(ע"ש ואם מת כתב הר' יהוד' וכו' עד דהתם על שמא הוא וכו') י"ל דהתם שבועת הלוקח הוא על טענת שמא דהבעל אם הושיב' חנונית שלא גנב' כלום לכן יכול הלוקח להוציא בשבועתו אבל על טענת ברי דהלוה לא מצינו שיהי' הלוקח נשבע שלא נפרע המוכר אלא המוכר בעצמו או יורשיו נשבעים שלא פקדנו ולא הלוקח ודו"ק:
(בטור עא"ע דאפילו למאן דבעי כתיב' א"צ וכו') ע' בר"ן פ' הכותב שהביאו מהא דדייקינן בפ' ג"פ דב' יב"ש הדרין בעיר א' מוציאין ש"ח על אחרים ומפרשים דס"ל כרבא כו' הלכך לדידן דק"ל דאין אותיות לקנות במסירה ע"כ טעמא דמוציאין משום דיכול לטעון כתב קנין הי' לי ואבד וא"צ להביא ראיה עכ"ל מבואר דס"ל דגם נגד הלוה א"צ ראיה ולכך מוציאין על אחרים ודלא כרמב"ם ומ"ש ב"י דדעת הרא"ש כהר"י מגא"ש ליתא ודו"ק:
(ע"ש עא"ע אבל רב אלפס כתב שכל שנקנ' וכו') מה שיש לדקדק על דיעה זו מהגמ' דב"מ ד"כ ע"ב בתירוץ אביי בששטר כתובה יוצא מתחת ידו תמצא בבעה"ת שער נ"א סי' ג' ע"ב ע"ש:
(ע"ש עא"ע אבל צריך עדים לענין התביעה וכו') ויש לדקדק א"כ היכי קאמר בגמ' דב"ב דתנא ברא ומתני' פליגי בפלוגת' דאביי ורבא ותנא דמתני' דסבר מוציאין ס"ל כרבא דא"צ להביא ראי' הרי רבא גופי' מודה לדעת הרמב"ם והמ"מ דנגד הלוה צריך להביא ראיה א"כ למה ס"ל מוציאין ואין הלוה יכול לדחות ובס' בנ"ש ישבו בדוחק דתנא ברא ודמתני' פליגי בלוה כי היכי דפליגי אביי ורבא נגד המוכר ע"ש עוד צ"ע מאי מייתי אביי ראיה שם מהא דא' מן האחין כו' עליו להביא ראיה דלמא הא דקתני עליו להביא ראיה הוא לגבי לוה וגם רבא מודה בהכי וה"ל לרבא לדחות הכי ואפשר דעדיפא משני ליה גם לדעת הר"י מגא"ש והר"ן הנ"ל הי' רבא יכול לדחות דהבריית' דא' מאחין אתיא כמ"ד אין אותיות נקנות במסירה ואיהו ס"ל כמ"ד אותיות נקנות במסירה וק"ל ע"כ ממהרש"ק: