ט"ז על חושן משפט סה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
(בש"ע ס"ב) קודם שבא ליד אחר יפה פי' הסמ"ע דה"ק קודם שנולד לו להאחר ספק בשטר אבל אם לא נולד לו ספק לא איכפת לן במה שבא לידו וכן כתב הרשב"א להדיא שם וז"ל דלא אמרו שיהא מונח אלא בנולד הספק להשליש עצמו וכו' ומ"ש המחבר בסמוך קודם שבא ליד היורש ה"נ לענין ספק קאי דעדיין אין היורש יודע מזה השטר ובת' רשב"א כתב בזה הל' ואפי' לקחו בבית יורשיו קודם שבא ליד היורש שאף שהוא ביד היורש כל שלא בא לידו הוה זה כמו שנפל לו שטר בחצר חבירו ומצאו קודם שבא ליד אחר שלא איתרע כלל עכ"ל ומו"ח ז"ל מגיה כאן ברשב"א בפני אחרים ומתוך כך פיר' דאף שהוא ביד היורש לית ריעותא עד שיתנהו ליד אחר ומתוך זה חולק על הסמ"ע ולעד"נ דברי הסמ"ע נכונים דהא בהדיא כתב רשב"א קידם שבא ליד היורש וכך פיר' המחבר בהדיא:
(סעיף ג' אם שניהם רוצים כו') בטור כתב פי' אם יתפשרו כי' והסמ"ע פי' בזה ומתוך פירושו הוציא דין חדש דאפילו בשניהם רוצים צריך שבוע' והיא דחוק מאיד והנלע"ד בפי' הדבר הזה דהוקשה להטור כיון דלהרא"ש יש לזה השטר כל יפוי כח ויכול לטרוף לקוחות הא עכ"ל [ע"כ] כיון דמונח ביד שליש נכרע ממנו קצת ע"כ תי' דעיקר ההנחה ביד שליש היתה שיתפשרו מי יאמין לחבירו בשבועה כי האחד יכול להשביעו חבירו וע"כ סיים כ"ז שלא נתפשרו יהא מונח כלומר דלצורך זה היתה ביד שליש ובאמת אם הם מרוצים בלא שבועה ודאי אין כאן ריעות' ושפיר טריף לקוחות משא"כ בריעותא דנפילה דאין בידם לתקן הריעותא דנפילה כנל"ב:
(סעי' ז וכן אם יש ללוה בני חורין) הקשה רש"ל מ"ט לא חיישי' שמא יש לו ב"ח מאוחר שאלו ב"ח משועבדים לו ועכשיו שהחזירו השטר לזה יהיה הוא מוקדם כמו דחיישי' בסי' זה בסי"ד גבי שטר מתנה או מכר וכו' ותי' דהכא דאמר יחזיר לאו חזרה ממש קאמר אלא לגבות חובו מהיום קורעים השטר הא' וכשיבא ב"ח לטרוף ממנו שפיר טורף ומש"ל מיניה לא יחזיר ר"ל לענין משועבדים וכה"ג מחלק תלמוד' בפ"ק דב"מ גבי מתנה עכ"ל ואין ל' יחזיר סובל פירוש זה דהא גם בסה"ת שער נ"ב מדמה דין זה לשטר שאין בו קנין משמע דלגמרי יחזור וכ"כ הטור בת' הארוכה בסי' זה וז"ל אבל אם יש נכסים ללוה לא חיישי' לקנוניא עכ"ל ולעד"נ לתרץ קו' רש"ל דכיון דכל שטר יש לו קול מש"ה אמרי' דמסתמא אחר שנעשה שטר זה לא הרו' לו שום אדם דלאו כ"ע יודעים שלא נמסר השטר ליד המלוה ואת"ל שלוה משום אדם אחר בזה ודאי אותו מלוה סמך אמלתא אחריתי משא"כ בסי"ד החשש שמא אח"כ חזר ומכרו לאחר וחזר וקיבל עליו אחריות להעמיד השדה בידו ויש לו הרבה נכסים לשעבד ע"ז ועמ"ש בסעי' י"ד:
(סעיף י"ג ובמקום שעידיו בחתומיו) נראה דה"ק אם נודע שפעם אחד בא השחרור לידו קודם נפילה דכה"ג אמר בטור סי' ל"ט דעידיו בחתומיו זכין לו אז א"צ ראיה ודאי אף אם (לא) בא לידו ביום הכתיבה מ"מ זכה למפרע דהכי איתא בהדיא בפ"ק דב"מ דף י"ט מדכתב הטור כאן שצריך להביא ראייה אימת מטא שחרור לידו ש"מ דלא ס"ל עדיו בחתומיו זכין לו ורבים דוחקים עצמן לבדות כאן חששא בענין שגם למ"ד עידיו בחתומיו וכו' צריך להביא ראיה ובתלמוד מפור' דאינו כן דבפ"ק דב"מ מוכח דלאביי אין שום חשש אם החייב מודה וכבר כתבתי מזה סי' מ"ג:
(סעיף י"ח המוצא שובר כו') קשה כי מלוה מודה אמאי יחזיר ניחוש שמא כתבו ליתן בניסן ולא נתנו עד תשרי ובימים שבנתיים גבה מלוה את חובו מהלוה קרקע ומכרה ואתי לוה עכשיו ומפיק לשובר דכתב בניסן למפקא להאי ארעא שלא כדין וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דב"מ דף י"ט לענין גט שחרור וי"ל דה"נ לא מהדרינן שובר אלא שיהיה פטור מהמלוה אבל לא למטרף לקוחות וכמ"ש בגמרא אצל שחרור שזכרנו כי היכא דמחלק תלמודא שם בין גט לש"ח דגבי גט אתי לוקח ואומר הא דהחזירו הגט לך היינו כדי שתנשא בו ולא לטרוף לקוחות וה"נ בשטר שחרור הוה כן מטעם שיאמר הלוקח לא החזירו לך לגבות אלא לפוטרך מן רבך ה"נ כאן בשובר יאמר לא החזירו לך אלא כדי להפטר מהמלוה שלך אבל לא לגבות בו משום אדם ומ"ה ל"ק אמאי אמר סתם יחזיר כמו שהקשיתי בסעיף י"ז על רש"ל דהחזרה היא כאן לגופיה של דבר דלא לגבות בו מה שא"כ בשט"ח דאין מחזירין אותו אלא לגבות בו ודאי לא יבא הלוקח לב"ד כלל כיון שרואה שהחזירו לו למלוה השטר כדאמרינן התם בהדיא בגמרא אלא דק"ל כיון דמחלק התלמוד והפוסקים כאן ש"מ דבכל גווני מהני בזמן שהמלוה מודה ניחוש שמא חב לאחרים בהודאתו כמ"ש סימן מ"ז דהיינו שמא חב לב"ח שלו ואין לו לשלם רק מהאי שטרא דכתב שובר על מקצתו והאי שטרא איתחזק בב"ד ולא מהני אם היה רוצה עכשיו ליתן לו שובר ע"כ אמר ששובר זה שזמנו מוקדם הוא של הלוה ובזה מפקיע את הלוה מב"ח שלו שלא כדין שמא באמת מיד מלוה נפל וי"ל דאין כאן חב לאחרי' דאפילו אם לא יודע [יודה] המלוה עכשיו לא יוכל ב"ח דמלוה לטרוף מן (המלוה) [הלוה] דהלוה צועק שמידו נפל וכיוצא פרשתי בסימן מ"ח [מ"ז] בחילוק הנוסחא שבין דברי הטור והמחבר בל' אם אינו חב לאחרי' ע"ש:
(שם ואם הוא מקוים כשר) משמע דבחדא סגי או שהוא מקוים או שנמצאו השטרות בין הקרועין וקשה דבסימן מ"ט ס"ח [ס"ט] כתבו הטור והמחבר גבי ב' יב"ש דבעי' שיהא השובר מקיים וגם השטרות מונחים בין הקרועים ונלע"ד דשם בעינן דוקא תרוייהו דהתם בעינן למפסל ב' שטרות שיש לו ללוה על ב' יב"ש והפסול ברור שם כל כך דאנן מחזקינן להשטרות בחזקת ודאי פרועים ולא מספק ונ"מ דאפי' אי תפס מן יב"ש א' ויאמר כיון שאני מוחזק יכילנא למימר אתה הוא שלא פרעתני והשובר כתבתי על יב"ש האחר אנן מוציאין מידו דהא אנן סהדי שפרועים הם ולזה לא היה מועיל מה שהשובר מקוים אלא הטעם הב' מועיל לזה דהיינו מה שהונחו השטרות בין הקרועים וזה הוכחה ששניהם פרועים ובהא לחוד לא סגי כשאין השובר מקוים דיש לנו לומר כיון שיש לנו פנים לבטל השטרות שניהם מטעם ששניהם מונחים בין הקרועין והא' ודאי פרוע דהא יש שובר אחד ביד המלוה ממילא נאמר דגם הב' פרוע אע"פ שאין עליו שובר ויש פנים להפך דהא עכ"פ א' מהם אינו פרוע כיון שאין עליו שובר ואע"פ שמונחים בין הקרועים דזה אינו מזיק כשאין שובר ביד המלוה ממילא נאמר דגם הב' שיש עליו שובר אינו פרוע גם כן דהא האי גברא מניח גם שטרו' טובים בין הקרועים וע"כ ראוי לומר דהשובר חספא בעלמא הוא כדאמרינן בגמ' שובר שיוצא מתחת יד המלוה אינו אלא כמשחק בעלמא ואינו פוסל השטר אלא בצירוף שהשטר מונח בין הקרועים וכאן אין פוסל הצירוף בזה דהא חזינן שזה האיש אינו מקפיד ומניח גם השטרות כשרים בין הקרועים ואם כן מספיקא לית לן למפסל הני תרי שטרי שביד המלוה מש"ה בעי' שיה' השובר מקוים וא"כ אינו כחספא ויש לנו הוכחה ששטר אחד מהם פרוע וע"כ הניחו בין הקרועים וה"ה השני כי יגיד עליו ריעו זהו הטעם דבעי' בסי' מ"ט תרתי טעמי אבל הכא במלוה א' פשיטא דבחדא מהני או במקוים השובר או בנמצא השטרות בין הקרועים בכל א' מהם מהני השובר שנמצא ביד המלוה כנלע"ד נכון אחר העיון וראיתי רבים שגו בזה ומ"ש הוא ברור:
(סעיף י"ט ואם אינו מקוים כו') זה קאי אאין השטר ביד השליש רק השובר לחוד והקשה ב"י כיון דנתקיים למה לי לנאמנו' השליש ולא דק דדוקא כשבא לפנינו במקום אז אמרינן ודאי הלוה פרעו והפקידו למלוה מה שא"כ כאן דעכשיו אנו אומרים לקיימו ואלו היה ביד המלו' לא הוי כלום דאמרינן שהכינו ליתן אבל השליש נאמן במה שאמר פרוע הוא השטר ואם לא היה השליש אומר כלום אלא מראה שובר שאינו מקוים לחוד לב"ד היינו אומרים מדהשלישו ודאי יש ביניהם איזה חילוק ואף על גב דבסי' זה כתב הטור בשטר המופקד לית ביה ריעותא שאני נפקד משליש דודאי היה חילוק ביניהם עד כי היו מוכרחים לשלש אותו ומטעם זה כתב בסמוך בסעיף זה אפילו שהחייב מודה כו' דחיישי' לקנוניא כיון שעכ"פ אנו יודעים שבדרך שלישות בא לידו של זה ודאי היה להם חילוק באותו פעם משא"כ באפשר לומר דרך פקדון הפקידו המלו' לחוד לא מחזיקין בזה ריעותא כנ"ל דעת הטור ומו"ח ז"ל חילק בין מת או הלך למ"ה והנלע"ד כתבתי
(סעיף כ' בין מלפניו בין מלאחריו) נ"ל פירושו בין שכתב הפרעון בפני השטר דהיינו בין השיטות ובין מלאחריו היינו מצד השני נגד הכתב שמעבר לדף ואפילו במקצתו פי' בגליון השטר בכל גווני מחזקינן בפרוע ולא אמרי' כאן שהמלוה הכין לזה בשביל הלוה דדוקא בכתוב על נייר אחר שייך לומר כן מטעם שמא יתבע ממנו בין השמשות ולא יהיה השטר אצלו כדאיתא בגמרא ספ"ק דב"מ ע"כ הכין ליתן לו שובר משא"כ בכיתב על גוף השטר ובסמ"ע כתב באם כ' הפרעון במקום שיוכל לחתוך אותו לאו כלום הוא ודברי' תמוהים כתב הא איתא ספ"ק דב"מ שובר היוצא אחר חיתום שטרות כשר ושם ודאי יוכל לחתוך ויצא לו לסמ"ע הוכחה זו מן לשון המחבר בסעיף כ"א ראובן נפטר וכו' הא אפילו חי הוה כן ועל כן חילק הסמ"ע בין יתמי למלוה עצמו בדין אם היה יכול לחתוך והוא דבר תמוה מאד שאין לזה שורש בגמרא ולא בפוסקים ואין הוכחה מל' סעיף כ"א ממ"ש ראובן נפטר וכו' דקמשמע לן שם דאף בשטרי דיתמי אנו מקלקלין שטר שלהם ולא אמרינן שאביהם כתב כן שלא להשביע עצמו כמו דאמרינן בסעיף כ"ב בחציו לפלוני קמ"ל דבלשון זה שכותב שהשטר פרוע לא אמרינן כן אפילו ביתמי וכמ"ש הטור בשם הרא"ש לחלק בין הלשונות כנ"ל פשוט וכן מעשים בכל יום בינינו שאנו כותבין קבלתי בשטרות וממרנו"ת אפי' במקום שיוכל לחתוך ודברי הסמ"ע תמוהין בזה
(סעיף כ"א באחד משטרותיו מכתב ידו) נ"ל הא דנקיט כתב ידו הוא לרבותא דלא מבעיא אם הוא כתב אחר או כתב הלוה פשיטא דאזלינן בתריה אלא אפילו כתב יד מלוה דאפשר כתבו דרך הכנה ליתן ללוה אי בשביל שלא להשביע קמ"ל דכל זה אינו אלא הוה פרוע ומוחז"ל כתב דאם הוא כתב אחר לא אזלינן בתריה ודבריו תמוהי' לע"ד אלא דכל שנתקלקל השטר באיזה אופן שיהיה הוה השטר פרוע:
(בטור ס"ח והרמ"ה כתב כו') הב"י הניח דברים אלו בצ"ע וראיתי רבים מפרשים זה בכה וזה בכה ואענה חלקי גם אני בס"ד דפליגי בזה בפי' המתני' דתנן מצא תכריך של שטרות יכריז דמסיק בגמ' דמכריז שטרות מצאתי והבעל אבידה ואמר המנין וס"ל להרא"ש ורבינו דמ"ה תנן שיהיו שטרות כרוכים כי היכא שיוכל הלה ליתן סימכין במנין דאי לא כרוכים שתא לא נפל אהדדי ומתייאש מש"ה כתב רבינו יכריז שטרות מצאתי למי שיאמר מנינם כו' וגילה לנו שהכריכה הוא העיקר חיוב הכרזה משא"כ בדברי הרמ"ה דלא הוזכרו הכריכה רק לסימן וכמו שיתבאר והנלע"ד בפי' דברי הרמ"ה הוא בדרך זה שהוקשה לו במה דאמרו בברייתא תכריך של שטרות ג' שטרות כרוכין זה אצל זה ופרכי' מאי מכריז המוצא מנין א"ה תרי נמי ומשני מכריז סתם ומפרש הרמ"ה דבעל אבידה צריך שיאמר המנין וגם הכריכה והוקשה לו למה באמת שנה התנא ג' שטרות הלא סגי בב' כדפריך המקשן וה"ה בג' למה צריך בעל אבידה לומר סי' המנין ותי' דמתני' מיירי בחד לוה ומלוה וע"כ כשישנן ג' צריך שידע גם המנין דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלו' אינון וא"כ שניהם יודעים בסימנים הן במנין הן בכריכות ודוחה לזה מ"ש בס"ו נקב יש בצד אות פלונית וכו' אלא דכאן יש סברא לומר להחזיר למי שאמר הסימן כיון שהב' ידע ולא בא עז"א אפשר דא' מכיר בדריכתן והר' אינו שם על לבו האיך היו כרוכים ע"כ לא בא וגם סי' המנין אפשר שאינו יודע כי הוא חושב שנאבדו ממנו במפוזר וכמ"ש בסמוך בשם הרא"ש אלא דהרא"ש ס"ל דמשום הכי הוא מתייאש מן האבידה ולדעת הרמ"ה עכ"פ לא נתייאש עדיין אלא שלא רצה לבא עדיין בשביל סי' זה ע"כ מצריכו שיאמר איתו שלפנינו סימן המנין וגם הכריכה ועי"ז יודע שעכ"פ מתחילה היו כן אלא שעיקר החשש שמא הוא נתנם כן ומן האחר נפלו בזה אמרי' כיון שעכ"פ היו מקובצים במקום א' ומונחים בכונה ביחד לא דרך מקרה ודבר זה ידוע לכל א' מהם שקבלום בקיבוץ אחד אף שאינו יודע עיקר הכריכה היאך היתה מ"מ יודע שהן מקובצים ביחד וא"כ היה לו לבא ולהגיד סי' דמנין משא"כ אם זה אינו אומר אלא הי' המנין אנו אומרים שמפוזרים היו וע"כ לא בא השני וא"ל למה הוצרך ליתן סימן הכריכה הלא די לומר שהיו מקובצים אף על פי שאינו יודע היאך היה השינוי די"ל דבר זה אומר מסברא לכך צריך שיאמר סימן הכריכה ולא סגי במקובצים לחוד וגם אם אומר זה סימן כריכות ולא אמר מנין אנו אומרים שמא על ב' מהם אומר שכרוכין היו והשאר מפוזרים ואף שעכשיו הם כולם כרוכים שמא בנתיים נעשה כרך א' נמצא שגם בזה שייך לומר שהב' לא רצה לבא כי הכריכות אינו שם על לב ומנין אין כאן ע"כ צריך שיאמר זה שני סי' המנין וכריכה ואם תאמר אכתי אמאי נותנין לזה ניחוש שמא האחר לא בא כי היה יודע שלא יחזירו לו בשביל סימן אחד י"ל דמ"מ היה לו לבא דשמא השני לא ידע כלל שום סימן ויהיה לו תועלת מזה שיתן לו:
(והמשך דברי הרמ"ה בקצרה נ"ל כן דאע"פ דבעלמא סגי בא' או במנין או בכרוכים והכא בעינן דוקא מנין עם כריכה או קשירה וא"כ צריך שיהא דוקא ג' יחד דאי לא הוה כאן מנין דהיינו שאין כאן אלא תרי איו להחזיר בשביל הסי' דכריכה או קשירה דמיירי בחד לוה ומלוה וא"כ הנך תרי שטרי יש כאן חשש מאחר שמצד עצמו של הסימן שהוא נותן אין ראוי להחזיר לו כיון שכל אחד יודע סימן הכריכה או הקשר מאחר שהיה ביד כל א' אלא העיקר ההוכחה הוא מחמת שהא' בא לב"ד והב' לא בא וע"ז י"ל שמא הא' שבא נתן על לבו ענין הכריכה והב' לא נתן על לבו ע"כ לא בא לומר סימן הכריכה וא"ל עכ"פ אם ישנן ג' שטרות דשייך מנין למה צריך זה שבא לומר המנין וגם הכריכה ואמאי לא די בכריכה לחוד מאחר שהב' לא בא לומר סימן המנין י"ל בזה דאימור לא היה בכרך א' ע"כ הוא חושב שמא לא נפלו ביחד ומה לו להגיד סי' המנין ואחשוב כשקרן שתא לא יהיה כך משא"כ אם זה שבא דמר סימן המנין עם סימן הכריכה הרי אנו רואין שעכ"פ היו בכרך א' והיה לו לבא ולהגיד וא"כ נהי שהב' אינו יודע האיך היתה הכריכה מ"מ יודע שהיה בכרך א' והיה לו לבא ולהגיד סימן המנין. בד"א שאין שניהם לפנינו אז אומרים בכל גוני שיש ספק בסימן לא בא הב' כי הוא חושב מה לי לילד' לב"ד בסי' שאינו ברור כיון שאינו רואה שום מתנגד לפניו אבל אם שניהם לפנינו ואנו אומרים תנו סי' וא' אומר סימן הכריכ' לחוד והב' לא אמר כלום אז לא צריך זה שיאמר הסימן לומר ג"כ המנין אע"פ שהם ג' שטרות דיש הוכחה לפנינו כיון שהב' רואה שיש מתנגד לפניו והב"ד יתנו לו השטרות היה לו לומר סימן כמנין אף שיהיה לו ספק אם היה בכרך א' או לא מ"מ גם ספק זי' היה לו לומר כדי שלא יתנו לזה הב"ד עכ"פ אלא ודאי שזה שאומר הסימן הוא ניהו שאבד השטרות ושפיר מהדרינן ליה כנ"ל ברור ונכון (אמר המגיה בביאור דברי הרמ"ה ז"ל המפרשים כ"כ האריכו מענית וביחוד הרב בש"ך ז"ל והרבה להשיב על הרא"ש ז"ל ואני בעניי הכינותי את לבי ליישב דברי רבינו רבן של ישראל ז"ל כי הדבר חובה על כל יודעי דת ודין ומצאתי שאין בהשגות הרב הש"ך ממש ואגבן אפרש דברי הרמ"ה ז"ל כפי מה שתעלה מצודתי היום ונלע"ד דההכרח שהזקיקו להרמ"ה ז"ל לפרש דהכא מיירי בחד לוה ומלוה מלבד מ"ש המפרשים ז"ל שהוא משום דחזינן דהוצרכו ב' סימנים דהיינו כריכה ומנין עוד נלע"ד הכרח גדול מזה והוא דק"ל ז"ל מהא דאמר רבא בא"מ סימנים ועדים ינתן לבעל העדים הנה אף את"ל דהיכא דאנן סהדי שמען זה היה של פ' ובא אחר ונתן בו סי' ינתן לאותו האחר כיון שזה לא בא הדברים מוכיחים שאינו שלו אלא שמכרו לזה הנותן סי' מ"מ היכא ששניהם באים ותובעים וזה שאנו יודעים בו שהיה שלו אינו נותן שום סימן עכ"ז ונתן לו דהיינו הא דרבא ממש הימנים ועדים ינתן לבעל העדים ופי' הרא"ש ז"ל ורפי' לא ראו הנפילה אלא שמעידים שהיה שלו ואפילו סימן מובהק לא מהני והיינו דקשיא ליה להרמ"ה ז"ל אי ס"ד דמתני' מיירי בג' לווין וג' מלוין היכא פסק ותני דמהדרי' בסימן גם שלשתן לאיש א' אף שהמלוים האחרים וגם הלוים אחרים צווחו כי כרוכיא כל א' אומ' שלי הוא שטרי ומידי נפל ואנן סהדי דכל שטר ושטר מהם הוא של אותו הלוה או המלו' שנכתב על שמם ואינו של זה הנותן בהם סי' אלא ע"כ בחד לוה ומלוה עסקינן ולהכי מהני סימנים והנה לפ"ד הש"ך קושית הב"י דא"כ גם המנין ידע במקומה עומדת ומ"ש הוא ז"ל כיון דאמר כל הב' סי' תו לא חיישי' אינו אלא סברא חצונית דכיון דידע הכריכה מסתמא גם המנין יודע והנך תלתא כחד חשיבי כמ"ש הוא ס"ל בעצמו ועוד ק"ל קושיא כללית וגדולה היא אלי לפ"ד ז"ל סברא הפוכה אני רואה כאן דכשלא בא אלא הא' ונתן סי' א' בין מנין בין כריכה לא מהני אף דאיכא למימר השני אודויי אודי ליה דאי ס"ד מן אחר נפל היה לו לבא לפני ב"ד ולתבוע את שלו ומדלא בא ש"מ לאו ממנו נפל או שאין לו סימן כלל וכששנים לפנינו ותובעים והאחד יודע סימן הכריכה' אף שא"י המנין והשני א"י לא זה ולא זה נותנין להיודע אף דאל"מ הכריכ' לא שם על לבו והמנין נשכח ממנו כאשר נשכח בהכרח מהאומר הכריכה נמצא כח ממון שאין לו תובעים מרובה מכח ממון שיש לו תובעים ונמצא ספק מוציא מידי ודאי וזו ודאי פליאה נשגבה מה תאמר זה שהוא לפנינו בודאי לא ידע אבל כשאין לפנינו אלא א' מהן אמרי' שמא גם האחר יודע מה לנו ולידיעתו אטו בידיעי תליא מילתא בתביעה תליא מלתא וכיון שאינו בא ותובע ודאי לאו ממנו נפל ותו שכתב דבשניהם לפנינו וא' אומר המנין והשני הכריכה נותנין להאומר המנין וא"כ תמיה גדולה כשאין לפנינו אלא אחד וזה אומר המנין אמאי לא ינתן לו דלמאי ניחוש לה אי לשמא האחר יודע שני הסימנים או המנין לחוד א"כ היה לו לבא כיון שהוא יודע שבסימן המנין לחוד נותנין וכל שכן אם זה שלפנינו הוא המלוה ע"כ היה לו להאחר שהוא הלו' לבא ממ"נ אם גם המלו' ידע סי' המנין א"כ יהא מונח עד שיבא אליהו ונמצא משתכר בהליכתו וכל שכן אם המלוה לא ידע אלא סי' הכריכה דיתנו לזה הלוה וא"כ ה"ל לבא האי אמרת שמא אותו האחר א"י אלא סי' הכריכ' ולכן לא בא א"כ פשיטא שיש לנו ליתן לזה האומר סי' המנין דלא יהא אלא האחר לפניני וצועק ככרוכיא בסי' הכריכה אין משגיחין בו מכ"ש כשאין לפנינו ואינו תובע כלום ואלו דברי' שהדעת מחייבן והשכל גוזר עליהן והנרא' לע"ד נכון בדברי הרמ"ה הוא דק"ל אמאי לא מכריזין בתרי שטרי נמי ויתן סי' בכריכה וכמ"ש הרב בב"ח ואחריו נמשכו הט"ז והש"ך וכן בג' אמאי לא מכריזין הכריכה ותיסגי במנין לסי' או איפכא דהא בחד סי' סגי ועל זה קאמר בעי' מנין עם כריכה או קשירה שיהיו שניהם נעלמים דכיון דהנך שטרי דחד לוה ומלוה אינון אתי לידי תקלה אם תכריז המנין או הכריכה שהרי אתה קורא לרמאי והוא בא שבהזכירך איזה מהשני סימנים בין המנין או הכריכה אתה מעורר את הרמאי דבשלמא אם תכריז סתם אין הרמאי שם על לב לבא לב"ד דמי יימר דהנך נאבדו אבל כשאתה מזכיר איזה מהב' סימנים הרמאי נזכר ובא ותובע את שאינו שלו ויש בזה ב' מיני תקלות קטנה וגדול' הא' בג' שטרות שיבאו שניהם שאינו רמאי והרמאי כי ע"כ צריך שידע גם הב' סי' המנין אלא שבחנם אתה מזקיקו להיות מונח עד שיבא אליהו והשני' והיא הגדולה בב' שטרות דכשאתה מכריז סתם שערי דהיינו תרי הרמאי נזכר ורץ ובא ונותן סי' הכריכה הידוע לו ונוטלן ואוחז שהם שלו באמת אינו בא כלל כי אין לו סימן והרמ"ה הזכיר הגדולה והיא בב' שטרות שאם תכריז יבא אותו שאינו שלו ויתן סי' הכריכה ויקחם וא"כ אזדא לה קושית הב"י דאם יודע הכריכה גם המנין יודע דאה"נ דהיודע הכריכה יודע המנין בהכרת אלא דאנן הכי קאמרי' אם תכריז כריכה אתה מעורר לרמאי לבא לב"ד וכן בב' שטרות אם תכריז מנין לאפוקי אם תכריע סתם והיינו דקאמר וה"מ שאין שניהם לפנינו רצה לומר בשעת הכרזה שאין שום אחד מהם לפנינו אלא המוצא בא להכריז אז צריך שיהיו שני הסימנים נעלמים אבל אם הם לפנינו רצה לומר שניהם או אחד מהם דין אחד להם דנותנין לזה הבא ונותן סימן בין שהוא סי' המנין או הכריכה כיון שהשני לא בא או בא ולא נתן סי' וחד מכללא דאידך נפקא מק"ו דכתיבנא וקרובין דברי אלה להיות כדברי הרב בב"ח והמעיין יבחין מאי בינייהו אמנם מ"ש הרב בב"ח דבתרי לווין וב' מלווין נותנין כאומר סימן דכריכה כו' אינו מוכרח לפי מה שכתבנו אדרבה הוכחנו שאין משגיחין בסימנים אם שכנגדו עומד וצווח שלי הוא ואנן סהדי דהאחד לא היה של זה הנותן סימן שהרי לא נכתב על שמו:
(ומעתה אשיבה) ידי על ההשגות שהשיג הש"ך על הרא"ש ז"ל אחת לאחת וז"ל ומה שכתב הרא"ש שערי מכריז והלה נותן סי' במנין כו' תמוה מכח מ"ש דבמתני' מוכח דעיקר אתא לאשמועי' דכריכה הוי סי' עכ"ל והוכחותיו כתיבות למעלה וז"ל דמקתני' במתני' כריכה משמע דעיקר רבותא דתנא לאשמועי' דסי' דכריכה לחוד מהני כו' דא"כ למה לי' למיתני כריכה כלל עכ"ל גם בעיני יפלא כי לע"ד אין כאן השגה ולא הכרח כלל דודאי איצטרך למיתני כריכה דאלת"ה לא היה צריך להכריז כמ"ש הרא"ש בהדיא שמא לא נפל אהדדי ומתייאש ודוקא בקשרי אמיץ שאינו נוח להפרד כמ"ש הטור ז"ל ומ"ש עוד מדקתני תכריך כו' ברישא אין זו ראיה כלל ולא מ"ש אח"כ הכי הל"ל תכריך או אגודה של שלשה שטרות דאדרבא מהכא סייעתא לדעת הרא"ש ז"ל דאי תנא הכי הו"א דבעי' תרי סימנים סימן הכריכה וסימן המנין להכי פלגינהו בתרתי בבי לאגמורין דלא ראי זה כראי זה דהמנין משום סימן והכריכה כדי שיוכל ליתן סי' ולא יתיאש והקדים הכריכה כדרך הסיבה הקודמ' למסובב שהכריכה סיבה לשיועיל סימן המנין להכריז והמנין הוא התכלית הבא באחרונה שמכחו הוא זוכה בשטרות ומ"ש עוד ומדפריך ש"מ קשר הוי סי' כו' ואי במתני' קשירה לחוד לא הוי סי' כו' איפכא איכא למידק דקשירה לא הוי סי' כו' ממילא נפל דודאי המקשה סליק אדעתיה מדפלגינהו בתרתי בבי דכל אחד מהם בפני עצמו הוי סי' ודייק מרישא ש"מ קשר הוי סימן אבל דברי הרא"ש לפי המסקנא הם כמו שיבא בסתירה ומ"ש עוד וז"ל ועוד קשה על הרא"ש כו' מספקא ליה לש"ס אי מנין הוי סי' וכמ"ש התוספות כו' אמאי לא מוכיח מהכא עד כאן לשונו תמהתי על פה קדוש יאמר דבר כזה וראו עיניו ז"ל חצי הדבור הראשון ולא חצי האחרון שכתבו התוספת דמצי למידחי דמנין וחרוזות הוי סי' ה"נ הוי מצי למידחיה דכריכה ומנין הוה סי' ומה ענין שמיטה אצל הר סיני הלא דברי הרא"ש אמורים לפי האמת דקיי"ל מנין הוי סי' אבל ממתני' לחוד אין ראיה דאיכא למידחי דתרתי בעינן ובזה נדחה מאליו מה דכתב אח"כ דלפירוש הרא"ש קשה דהול"ל תכריך מכריז דאכתי לא ידעינן דבמנין לחוד סגי ואף לפי האמת דס"ל מנין לחוד סגי נמי לא קשה מידי דאין לנו להרבות בסימנים בשעת ההכרזה דזימנין דאיכא רמאי. ובשם החפץ גופיה פליגי ר"י ור"נ אי מכריזין גלימא או אבידתא סתם אבל כ"ע מודים דאין מכריזין שום סימן ובהודעת החפץ לחוד סגי וכל זה ברור כשמש בחצי השמים עטרה להרא"ש וקילורית לעינים ע"כ הגה"ה):
(בשם מהרש"ק בב"י ד"ה) כתב הרא"ש בתשובות כלל ע"ז וכו' עד ה"מ דליתא וכו' ודברים אלו צ"ע דהא מסיק התם דוקא כשחייב מודה דחיישי' לפריעה בת יומא ואם כן אפילו ליתא קמן חיישינן ועיין בסמ"ע (ע"כ):