ט"ז על חושן משפט יז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
ס"א לא יהא א' מדבר כו' מ"ש הסמ"ע סק"א נראה לחלק בדבר דאף אם לא אמר כלום להא' יש איסור באמירה להשני והיינו אם קודם שהתחיל השני לטעון אומר הדיין קצר דבריך ומזה מיירי רמב"ם ורבינו מיירי שהב' טוען ומאריך בלשונו אז מותר לומר לו לא תאריך אלא דבר בקיצור וכן המנהג בכל יום אלא שאפ"ה אם אומר להא' בפי' דבר כל דבריך אז יש איסור באמירה להב' לקצר בכל גווני כנלע"ד:
ס"א בהג"ה ועמידה ע"י סמיכה מקרי עמידה הסמ"ע כתב שלא וסמכו העדים גם הדיינים ומוחז"ל חולק עליו וכתב להתיר בזה דהיינו שיהיה נחשב לגבי א' עמידה ולגבי שני ישיבה (א"ה אני דחיתי ראיות הב"ח דשאני הכא דמחד קרא ילפי' שהדייני' בישיבה והבע"ד בעמידה מדכתיב וישב משה ויעמוד העם ועדים לא עדיפי מבע"ד דהא קי"ל דאסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ודאי בחד גוונא תיקן בעדים ובע"ד וכיון דכתיב וישב משה ויעמוד העם משמע שאינן באופן אחר מה שא"כ בהידור ת"ח דאין לו ענין לגמר דין ועוד דשאני התם דאי אפשר לו לעשות בענין אחר דעל כל פנים צריך לגמור הדין ואם ישב בישיבה גמורה אין שם הידור כלל ואם יעמוד בעמידה גמורה אי אפשר לפסוק הדין לכך עביד מה דאפשר ויחשב כמאן דשרי מסאניה ידעל כל פנים מקצת הידור מיהא איכא ודוק ועיין בתוספות ד"ה אפרח עלי בר אווזא עכ"ה) ואני בע"ד נראה שמה שהניח רמ"א יסוד דמקרי עמידה זהו דבר שאינו ולא עמדתי על דעת רמ"א בזה דמהיכן למד דבר זה מתשובת ריב"ש סי' רס"ו אדרבה שם מבואר להיפך וזה לשונו ואפילו לכתחלה הוא מותר לפי שהיו הדיינין נסמכין על העמוד וכל שאם ינטל העמוד והוא נופל לא הוה מעומד דהא קי"ל בפ"ג דזבחים כתנא קמא דריב"ק דעמידה מן הצד לא שמיה עמידה ר"ל עמידה שא"א לה בלא סמיכה דכיון דלא קרינן בה עמידה והוא תלמוד ערוך רק שיליף ריב"ש בק"ו דמיקרי ישיבה מכח שחייה דמקרי גם כן עמידה ואפ"ה מקרי ג"כ ישיבה כ"ש שזהו לאו עמידה כלל וסבר הרב רמ"א שדין שחייה ועמידה ע"י סמיכה חד הוא וליתא דלא מייתי ריב"ש שחייה אלא ללמוד ממנה קל וחומר לעמידה ע"י סמיכה דלאו עמידה הוא גם הב"י לא הביא בשם ריב"ש בסוף סי' כ"ח רק לענין דמקרי ישיבה ע"כ תמוהין דברי הרמ"א בזה אף שהסמ"ע נמשך אחריו וכתב שכ"כ הריב"ש בסי' רס"ו לא עיין יפה שם דמי יחלוק על תלמוד ערוך בזבחים דף י"ט דלא הוה עמידה כלל וע"כ מה שהלכו סמ"ע ומוחז"ל אחר דברי הרמ"א אינו הלכה דהרי תלמוד ערוך לפנינו ולית דין צריך לפנים והלכה למעשה דלא מקרי ע"י סמיכה כלל עמידה לכל מילי רק ישיבה לחוד אחר כך הרצתי הדברים לפני מוחז"ל ואמר לחלק דבזבחים קמיירי לענין קידוש ידים ורגלים דבעינן עמידה מדאורייתא דכתי' לעמוד לשרת משא"כ כאן דהעמידה מדרבנן לכן כשר ע"י סמיכה וכן צוה לתקן בלוח הטעות בסוף הספר ואני אומר סבר לתקן ולא תיקן כלל דמנ"ל לחלק בין עמידה לעמידה דכיון שלמדו עמידת העדים מועמדו שני אנשים למה נחלק בין העמידות דאם נחלק ביניהם לא היה ריב"ש יכול ללמוד כלל מן זבחים דמקרי ישיבה ע"כ נלע"ד דלית לזה החילוק כלל ורמ"א אגב חורפיה לא דק בזה (א"ה נלע"ד דיפה דק רמ"א שסמך עצמו על סוף דברי ריב"ש שכתב וז"ל ועוד דמאי דאמרינן דיין בישיבה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא כיון דבדיעב' כשר וא"כ בעמידה ע"י סמיכה אפילו לכתחלה נמי עכ"ל משמע מזה אפילו בלאו טעמא דלעיל מכשיר בהכי כיון דאינו אלא מדרבנן ואין כאן עמידה ממש ואם כן ה"ה לענין עמידת העדים דהיא נמי אינה אלא מדרבנן וק"ו נמי איכא ועכ"פ היא קרובה לעמידה יותר מלישיבה שהרי עמידה ע"י סמיכה מיקרי ולא מיקרי ישיבה ע"י דבר אחר בשום מקום ואף שכתב רדב"ז בתשו' שאין לסמוך על טעם א' שכותב הפוסק לצרוף טעמים האחרים הכא דמדרבנן הוא סמכינן ע"כ:
(ס"ד אם התובעים רבים) בסמ"ע פי' לדברים אלו ואין פירושו מובן יפה בפרט מה שסיים שהב"ד יכופו את שניהם דמשמע אפי' שניהם רוצים בכך הב"ד מוחין וזה דבר תימה ואבאר לך דעת המרדכי בזה דהתם שהתובעים רצו שהם יהיו כלם ביחד לפי שהם כאיש אחד ואינם רוצים שהנתבע יקח אוהביו אף על פי שלא יסייעו לו בדברים לפי שאפשר שע"י רמיזה יאמרו לו איזה דבר ונתבע רוצה שישבו אצלו וישתקו בזה כתב שהדין עם הנתבע ויעכב עליהם שלא יהיה בפני הדיינים רק הטוען בשביל כולם או יטענו זה אחר זה וכדי שלא תטעה לומר שהברירה ביד הנתבע כיון שאמרנו שהדין עמו ממילא יאמר הנני מסכים שתהיו כולכם בפני הדיינים וגם קרובים ישבו אצלי אינו כן רק א' יטעון בפני הדיינים וגם הוא דוקא ביחידי אבל אם השותפי' שותקים באם רוצה ליקח אוהביו וודאי אין להב"ד להכניס ראשם ונלמד מזה דכל צד יוכל למנוע את חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפי' בשתיקה לא כמו שקצת נוהגים בזה היתר והוא מחוסר דעה:
(ס"ה בהג"ה ודוקא שיודע הדיין כו') דברים אלו אינם מבוארים היטב בסמ"ע ואבארם כפי משמעות תשובת מהרי"ל סי' רכ"ב שכת' שאם שמע דברי בע"ד ולא ידע בשעת השמיעה שיהיה דיין ונעשה אחר כך דיין ברצון דמ"מ לא עבר הרב בלא תשא כיון ששמע בשעה שלא היה יודע שיהיה דיין וה"נ קאמר רמ"א דל"ת דאע"פ שהשמיעה היתה בהיתר מ"מ אם אח"כ נעשה דיין וה"ה למפרע עליו איסור מחמת השמיעה כיון שנזהר הדיין בלא תשא קמ"ל דכל שאין איסור בשעת שמיעה שוב אין כאן איסור מחמת הדיינות:
(סי"ב בהג"ה) יותר ממה שתבע כו' בדרכי משה למד זה מעובדא דרבינא וסיים בד"מ שכ"כ ריב"ש בס' רכ"ז ע"ש ותמיה לי דהא משמע איפכא דרבא אמר לפי הדין תתחייב לו כפי מה שגדר כר' הונא שכן הוא באמת כמ"ש התוספות רק שהוא מפייס ברצון טוב ליקח אגר נטירא וגם רבינא היה יודע עיקר הדין שכן הוא דאל"כ לא היה מבקש כפי מה שגדר אלא דלא רצה לדון לפני הדיין בזה דקי"ל בפ' ח"ה עביד אינש דזבין דיני' וגם רבא היה יודע שרבינא יודע הדין אלא דנתפייס ברצון הטוב שכן משמע הל' שאמר זיל פייסי' במה דאפייס דמשמע שדרך פיוס אמר רבינא כן ולא מחמת חסרון ידיעת הדין דא"כ הל"ל כמו שתבע ממך ולא לשון פיוס וכן פרש"י בהדיא הואיל ונתרצה בדבר ובזה נדחה מה שתי' בסמי"ע לומר דרבא היה סוב' שרבינא לא ידע הדין ומ"ש ואי לא דיינינא לך כרב הונא דהיינו דרך קנס שזהו דבר שאין השכל מקבלו דאמאי יקנוס אותו ומה פשעו דהוא היה סבר שא"צ ליתן לו כלום כיון דגם רבינא ה"ל לתקן שדותיו ואין להאריך עוד גם מריב"ש אין ראיה דריב"ש מיירי באחד שנתן לחבירו ברירה באחד מב' דרכים ופסקו הדיינים יותר מהברירה ואינו ענין לכאן דמיירי במי שאינו יודע שמגיע לו יותר אדרבה פתח פיך לאלם הוא וכראה שלא נתכוין רמ"א בזה רק כשרואה הדיין שהתובע יודע הדין ומטעם מחילה נגעו בה וגם בסתם היכא דא"ל דידע ומחל אמרי' כן ורבא שאמר ואי לא דיינינא לך כרב הונא היינו שרבינא עצמו גילה הכל לפני רבא ואמר אם יתן לי ברצון טוב אקח ממנו דבר מועט אבל אם יצטרך לבא לידי פסק דין ודאי לא אקח רק לפי הדין מש"ה אמר רבא ואי לא דיינינא לך כו' אבל כל שספק לדיין אם יודע הדין ומוחל או הוא טועה בדין מספק ישתוק הדיין אבל אם ברור לדיין שזה טועה בדין ודאי מצוה הוא שיגיד לו האמת כנלע"ד:
(בטור סי"ד) ואינו משמע כן בירושלמי כו' צריך להבין דעת רבינו מה הוקשה לו מירושלמי זה הלא גם הרמב"ם כתב דבריו מירושלמי דשם מבואר הדין שלא ילמוד הדיין זכות שאין מקבלין ע"א כמ"ש ב"י ומ"ש ב"י דרבינו משמע ליה דהירושלמי סתמא אמר אפי' לא ידע בע"ד כלום קשה דא"כ היה רבינו חולק על ההיא דע"א והוא מובא באותו ירושלמי עצמו ונ"ל דרבינו והרמב"ם חלוקים בפי' דברי הירושלמי דקשה בדברי ירוש' רישא אסיפא דברישא אמר דרב הונא הו' מקלל על מי שאומר אין מקבלין ע"א אלא הוא עצמו יאמר כן דוקא ובסיפא אמר דרב הונא פתח בכל זכות שיש לאדם ותי' הרמב"ם ע"ז דהרישא מיירי דלא התחיל כלל בזכות זה אבל בסיפא מיירי שהתחיל אלא שמפני החימ' והכעס נסתלק וכו' וע"ז הוקשה לרבינו דהא קתני כסיפא דר"ה התחיל בזכות משום פתח פיך וכו' וזה שייך בכל זכות אפי' אם אין הבע"ד יודע מזה כדאיתא בפ' ח"ה במשנה דחזקה שאין עמה טענה דאמר שם בגמ' דמשום פתח פיך היה לנו לטעון עבור מחזיק ושם לא קאי כלל אאם טען הוא מן הזכות ע"כ פי' רבינו הירושלמי בע"א דאמר תחלה רב הונא שלא ילמוד טענת עד אחד אינו נאמן לא אמר שהדיין לא יפסוק כל שלא אמר הבע"ד אינו נאמן עלי עד אחד אלא שהדיין מוכיח על פני הבע"ד ויאמר לו הרי העד מעיד נגדיך אולי עי"ז יודה על האמת עד שיאמר אינו נאמן עלי אז די בזה ואח"כ אמר רב הונא אם עשה הדיין כן שהוכיח על פני הבע"ד בזה והוא לא השיב א"נ עלי אז עכ"פ בשעת משא ומתן של הדיין יטעון הדיין כן בשביל הבע"ד דע"א אינו נאמן וז"ש רב הונא כי הוה זכות לבע"ד פתח ליה ע"ש פתח וכו' דהיינו עכ"פ בשעת משא ומתן של הדיין ועיונו בזכות זה נמצא דברי רבינו נכונים כראוי ועיין מ"ש סי' מ"ב:
(ע"ש) סי' י"ז (בשם מהרר"י זצלה"ה בב"י בירושלמי) רב הונא מקלל דיינ' דאמר מקבלין אתון חד סהיד ולקמן מביא בשם ירושלמי ר"ה כד הוה חזי זכו לבר נש כו' הוה פתח ליה ולכאורה סתרי אהדדי ונ"ל דבחד סהדי איכא ריעותא לכך לא פתחינן ליה לאפוקי היכא דאיכא וכו' בתחלה ודאי פתחינן ע"כ:
(בשם מהרש"ק זצלה"ה בב"י) ד"ה ומ"ש שלא ילמד לאחד מבעלי דינין כו' עד דכיון כו' אבל אההיא דע"א ל"פ הטור וס"ל ג"כ דלא יאמר הדיין וכו' דאל"כ יהיו דברי רב הונא בירושלמי סותרין זא"ז ודלא כסמ"ע וכ"כ בס' לחם משנה ודו"ק):