ט"ז על אורח חיים תרכט

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים תרכט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

צומח מן הארץ. דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פירוש קשין ואשכלות ריקנין:

ואינו מקבל טומא'. פי' שאינו ראוי לקבל:

והכותב ספר מה י"ל טעה בזה שתלה הדין אם נטמא ממש:

כגון עורות כו'. כ' הרא"ש אבל לא בעורות גידולי קרקע מיקרי אבל לא מיקרי גידולו מן הארץ נראה דאין החילוק בין קרקע לארץ אלא החילוק דעורות מיקרי גידולי ארץ אבל אם לא גידולו מן הארץ דל' מן הארץ משמע שצומח מן הארץ:

סעיף ב

כגון שפודין. כ' ב"י היינו של עץ דאלו של מתכת תיפוק ליה משום דאין גידולו מן הארץ:

וכל הכלים. אפי' מידי שמקבל טומאה מדרבנן כ"כ בתו' פ"ק דף ה' פשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן מסככין בו:

סעיף ד

נידק וניפץ. קרוב היא לטוותו ויקבל טומאה גזרו בו רבנן ועוד מפני שאין צורתו עומדת כאלו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות:

סעיף ו

דהיינו שרוב בני העיר כו'. נ"ל שבחנם דחק הרב לפ' כן דע"כ לו' שיש מקום שאין מנהג מבורר בזה דאל"כ ה"ל לתלמודא לתרץ כן הקושיא שמקשה הא גופא קשיא ולימא דהתנא על המנהג קאי דעשאו לשכיב' היינו שהמנהג כן וכן בסיפא עשאה לסיכוך היינו שכן המנהג אלא ע"כ לומר דאכתי תקש' הדיוקים אהדדי דהיינו במקום שאין מנהג מבורר משמע מרישא דסתמא לסיכוך ובסיפא איפכא וא"כ מי דחקו לרמ"א לפ' המשנה על המנהג וזה אין במשמעו' ל' עשאו ולא לפרש כפשוטו ומיירי במקום שאין מנהג מבורר והחילוק הוא בין עשיי' בפירוש אי סתמא אבל במקום שיש מנהג ודאי כפי מנהג כן הדין ומזה מיירי הרא"ש אבל במשנה וגמ' לא מיירי מזה וזה פשוט לע"ד:

במקום שנהגו לקבוע מחצלאו'. פי' אפי' גדולות שאינן עומדין לשכיבה מ"מ אין מסככין בהם משום גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית וכ' עוד שם דבמקומו' שנהגו להקרות בנסרים דקים אסור לסכך בהם מטעם זה משמע במקום שלא נהגו להקרות בנטי"ש מות' לסכך בהם הסוכי אלא דלקמן סי' זה יתבאר בשם סמ"ק דאסור:

סעיף ז

יש להסתפק כו'. מקום הספק דיש צד להתיר כיון דאין הסולם מקבל טומאה כמ"ש התו' בפ"ק דף ה' בשם ת"כ דאין שם צד קבלת שום דבר ויש צד לאיסור כיון דיש נקבי' ביריכי הסול' שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול ובתשובות הרשב"א משמע שמותר בסולם שאין שם נקבים אלא השליבות מחוברים בצידי הירכיים של הסולם אבל אין להקל בזה משום לא פלוג:

כדי לסכך על גביו. קשה הא הסכך הכשר רבה עליו וכן איתא בתשובת רשב"א סימן רי"ג שאין איסור כשתוקע שאין בהם במסמרות ברזל בסכך מטעם שמקבל טומאה כיון שהסכך כשר רבה עליו וכו' ואי הטעם כאן כיון שמעמיד הסכך גרע טפי וההיא דיעה שנזכי' בססי' תר"ל אי"ה א"כ קשה למה התיר בסמוך לחבר כלונסות הסוכה במסמרות ברזל דהטעם דלא איכפת לן בדבר המעמיד כמ"ש בסעיף ח' ורמ"א לא כ' שם מידי משמע דמודה בזה וכן בססי' תר"ל מוכח שם דלא קפדי' בדבר המעמיד וצ"ל דכאן מיירי שהסול' רחב ד"ט והוה סכך פסול דפוסל באמצע בד"ט כדלקמן סימן תר"ל וא"כ גם לפמ"ש רמ"א אח"ז כגון ספסל וכסא כו' מיירי ג"כ בכיוצא בזה שהם רחבים ד"ט אלא דקש' הא אין סכך פסול פוסל בסי' תר"ל אא"כ לא נשאר שיעור הכשר סוכה כדאיתא סי' תר"ל ס"ב:

סעיף ח

לחבר כלונסאות כו'. בב"י בשם ת"ה כת' בזה דלא קי"ל כאותו תי' בגמ' דאוסר בדבר המעמיד שמקבל טומאה ע"כ מותר בזה וא"כ צל"ע למה אסר רמ"א להניח סולם כדי להחזיק הסכך שהרי אינו אלא מעמיד כמ"ש ונ"ל דהנחת סול' אסור מפני הרוא' שיבוא להרבות בסכך סולמות ויעשה מהם גוף הסכך ע"כ אין להניח למעל' מן הסכך באויר כ"ש בסכך עצמו שום כלי אפי' שבר כלי דהא שבר כלי הוא פסול לסכך כדאמרי' בגמ' ולא בבלאי כלים ואם כן יש חשש שמא ירבה ממנו בסכך:

סעיף ט

כל מיני אוכלין. בת"כ סדר שמיני מכל האוכל משמע אוכל המיוח' פרט לאוכל בהמה:

סעיף יא

מאכל בהמה. ב"י בשם תשו' הרא"ש נתן טעם אחר דיד אינו כאוכל רק עד ג"ט וזה ארוך מאד:

סעיף יב

שממהרין לייבש. פי' תוך ז' ואחר היובש יפלו העלין:

אפי' מן הצד. ודינו מבו' בסי' תרל"ב:

סעיף טו

וכל חביל' שאינ' קשור' כו'. דבר זה אי' בגמ' א"ר אבא הני צריפי דאורבני כיון שהותרו ראשי מעדנים שלהן כשר' פירש"י עגול ככובע עשוים מערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעל' קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר א' וראשי מעדנים הוא קשר העליון ופרכי' והא אגידי מתתאי דלצד פיו הוא קלוע א"ר פפא דשרי להו מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו וא"צ להפקיע הקליעה וא"ר הונא ברי' דר"י אפי' תימא דלא שרי להו כל אגד שאינו עשוי לטלטלו לא שמי' אגד פי' כגון זה שמשהתיר הקשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו עוד אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים והרי"ף והרא"ש הביאו זו ולא פסקו הלכ' כמאן והטור לא הביא כלל לדין זה ותמה ב"י ע"ז ונ"ל לתרץ בדרך זה דקודם לזה אית' מימר' שם דרש מרימר הני איסורייתא דסורא מסככין בהם והיינו הדין שזכר הטור והש"ע בסמוך חביל' שאין קושרין אותה אלא למוכרם כו' ולפי הנראה דר"פ פליג על הך דאמימר דהא ק"ו הוא דבהך דר"פ א"א לטלטלו אפ"ה מקרי חביל' ופסול לסיכוך כ"ש בהך דאמימר שאפשר לטלטלו דהא בשביל זה קושרו כדי שיוכל להמכר כ"ש דפסול אלא ודאי דר"פ פליג על הך דאמימר וע"כ לא הוצרכו הרי"ף והרא"ש למפסק כר"ה כיון שכבר פסקו כאמימר וזה הטע בעצמו שהטור לא הוצרך להביא הך דרב הונא ברי' דר"י כיון שכבר פסק דבההיא שיש בו קשר לטלטלו אלא שאח"כ יתירו אפ"ה מותר ק"ו בזה דא"א אפי' לטלטלו דמות' כנ"ל נכון:

סעיף יז

והתיר' כשרה. כ"כ הטו' בשם הר"י מקרקישנא ויראה טעמו דהא דתנן וכולן שהתירן כשרות קאי אאם לא התירו תחילה וסיכך בו דמהני היתר וא"צ לנענע ממילא שמעי' אם הניחן לייבש בלא התרה תחל' לא סגי אחר כך בהתר' אלא צריך גם ניענוע ואח"כ מביא הטור י"א דגם בזה סגי בהתר' לחוד דלשון וכולן משמע בכל גווני שהניח' על הסכך מהני התר' והכריע הטו' כדיע' הראשונ' שהיה יותר מסתבר לפ' לשון המשנה ובב"י יש כאן דברים תמוהי' במ"ש לפ' הדיעות שא' היא דעת המרדכי כו' ולדעתי יש ט"ס בדבריו וכצ"ל סברת הר"י מקרקישנא כתב' הר"ן בפ"ק במתני' וסברת י"א כתבה הר"ן אח"כ וז"ל איכא מ"ד כו' וא"צ להאריך בזה כי כן מבואר למעיין שם:

סעיף יח

שרחבן ד'. שדומין לתקרת הבית וחיישי' שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנ' וההוא ודאי פסול דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנ' כ"כ ר"ש:

אפי' הפכן כו'. הואיל ויש פסול ודאי ה"ל כשפודין של מתכות ול"מ בי' שום תיקון. ובלבוש כ' הואיל ויש פסול דאוריית' ר"ל כשהם בתקרת הבית:

אפי' הן משופין. שדומין לכלים. ופירש"י שראוי' לתשמיש. כתוב בלבוש יש מתמיהים והרי הם מקבלים טומאת מדרס וכל המקבל טומא' פסול לסכך ותירץ סתם נסרים אינם עשוים למדרס אלא לבנין ואינם יורדים לקבל טומאת מדרס אלא עד שיתקננ' לדריס' או שחישב עליה לדריס' כו' עכ"ל. וקש' הא ג"כ תיקנ' שהרי הנסרים משופים וראוים לתשמיש ותו ק"ל ממה דאמרי' תחלה בגמ' בזה דגזרי' אטו כלים ואמאי לא אמר דגזרי' אטו נסרים הראוים למדרס ובאמת אין הדבר תלוי בתקנ' לחוד וכ"ש במחשב' לחוד דמחשב' ל"מ בפכ"ו דכלים אלא במידי דחושב לעשות ממנו דבר שאין מחוסר מעש' כגון עורות של בע"ה ע"ש וגם מעשה ל"מ במידי דצריך עוד מעשה אלא אין טומאת מדרס עד שיקבענ' במקום מדרס דקודם לזה הוה מחוסר מעשה הקציע' ומלאכ' הקבוע' ושנינו בפ' כ"ו דכלים כל מקום שיש חסרון מלאכ' אין מחשב' מטמאת' אלא עוצבא והטעם דאע"ג דלא קצע' להעור רוצב' ראוי' למרכב כדאי' בב"ק פ' מרובה וכאן דאיצטרך לעשות בה מעשה שיקבענ' במקום שצריך לה אח"כ כגון לעשות ממנה כסא או שאר דבר וזה מוכח במתניתין טובא בפ' כ"ב דכלים הנסרים שבמרחץ ששיגמן רע"ק מטמא וחכמים מטהרין שאינן עשוי' אלא שיהיו המים מהלכין תחתיה' ופי' רמב"ם שעשה מהם לוח א' והבלנים ישבו שם וכ"כ בערוך משמע דוק' אחר כל המעש' שצריך להם אז נקראו מקבלי טומא' ואף לפי' הר"ש דפי' שם ששיגמן היינו שפסלן ועשאן ברהיטני זה איירי שאח"כ א"צ לשוה מעשה אלא להניחם כן במרחץ ע"כ כאן דאיירי בסתם נסרים לא בשל מרחץ ודאי מחוסרים מעש' קודם שיעש' מהם איזה דבר אח"כ ואין כאן טומאת מדרס וי"ל ממ"ש התו' פ"ק דסוכ' דף ח' ד"ה מסגרתו כו' ואע"ג דכל פשוטי כלי עץ אין מקבל טומא' אפי' מדרבנן לא דמי לדף של נחתומין דהדפין רחבי' וראוי להניח עליהם דבר גזרו עליהם דדמי לבית קיבול וכו' וא"כ כאן ששיפה הנסרי' וראוי לתשמיש נמי בכלל זה והרי הם פסולים לסוכ' במ"ש התוס' שם דאפי' במקבל טומא' מדרבנן פסול לסוכ' וצ"ל דדף של נחתומים רחבים טפי ונוחים יותר לתשמיש משאר נסרים אף שהם ג"כ ראוים לתשמיש ובזה לא גזרו רבנן:

ונהגו שלא לסכך בהם. כ"כ הטור בשם סמ"ק מטעם דלמא יבא לסכך בהם בקביעות בענין שלא יוכלו גשמים לירד שם ע"כ נהגו לכסות בערבות או בגמי וכיוצא בהם עכ"ל. וקשין של תבואה אחר שנתחבט' התבוא' משם פשיטא דשרי והיא עיקר המצו' המפורש' בפסולת של גורן ונראה שלא נהגו לכסות בזה ג"כ מטעם הסמ"ק שבכיסוי הקש בקל יכסה כיסוי עב מאד ודבר פשוט להתיר במקום שאין ערבה או שאר ענפי אילן מצוי שיכס' בקש רק שיזהר לעשות שיוכל הגשם לירד שם:

סעיף יט

פירס עלי' כו'. ז"ל המשנה וכתבו התר דלפ"ה ק' למה יפסל מפני שמגין על אדם מפני החמה ומן הקסמין מ"ש מלנאותם ועוד מצינו לקמן בפ' הישן בר"י בר אילעי כשהגיע חמה למרגלותיו עמד ופירס סדין ופי' בשם ר"ת מפני החמה היינו שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעש' חמת' מרוב' וכן תחתי' מפני הנשר ואם היו עלין נשרין הי' חמתו מרובה והסדין מונען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צלת' מרוב' פסול' והנה ראוי לנו לישב פירש"י מגמרות ערוכות שהקשו התו' עליו והב"י בשם המרדכי כ' לתרץ פירש"י דטעמא דלהגן הוא צורך האד' ול"ד לנאות' דהוי צורך סוכ' ובטל אגב סוכה וזה מספיק לתרץ קושיא ראשונ' של התו' ולא השני' ונרא' לפירש"י לא קשיא מהאי דר"י בר אילעי דשם הי' נרא' לעין כל שעש' כן בשביל החמ' כי הגיע למרגלותיו של ר"א ומתני' דהכא לא מיירי מזה אלא שפורס סדין שלא תגיע החמ' אליו. ובזה מתורץ גם קושיא ראשונ' דשאני לנאות' שהכל רואין שעושין בשביל הנוי כי דבר זה תלוי בראו' עין של כל אדם כדאיתא בעובד' דהנימין עבדי' דרב אשי שנפל כתונת שלו למים בפ"ק דף י' ומזה ק"ל על פיר"ת דהקש' על רש"י מ"ש לנאותו ודאי יש חילוק הזה שאמרנו לנאות' הכל רואים שאין עושי' כדי לסכך הסוכ' אלא דר"ת מפרש גם המתניתין דהכא שכבר הגיע חמה לסוכ' ונמצא דגם בזה הכל רואים שעושים כן בשביל החמ' ולא נחלק ר"ת על רש"י אלא בזה דלרש"י אין היתר אא"כ הגיע החמ' לתוך הסוכ' לגופו של אדם היושב בה אבל אם הגיע לסוכ' ולא לגוף האדם אסור לרש"י ולר"ת מותר כיון שעכ"פ הגיע החמ' לתוך סוכ' אבל אם לא הגיע אפי' לתוך הסוכ' אלא קרוב לסוכה דשם אסור לכ"ע דאין זה דמיון לההיא דלנאות' דהא אין היתר לר"ת אלא מכח דמיון דלנאות' וע"כ צריך שיהי' כמו שם ולפ"ז נלע"ד דמ"ש הש"ע בסמוך והוא מלשון הטור ומיהו לכתחל' לא יעשה כו' דודאי אפי' בדיעבד אינו כשר במקום שאין היכר לרואים שאין עושה בשביל סכך כמ"ש גם לר"ת אלא דהתם אמר אם יש היכר קצת כגון שהחמ' קרוב' לגוף האדם וכבר נכנסת לסוכה בזה לא יפרוס לכתחל' כיון שאין כאן הוכחה גמור' שהרי לא הגיע לגוף האדם וע"פ הקדמ' זו יש כאן ג' חלוקות דהיינו באם לא הגיע החמ' לתוך הסוכה אלא קרוב לה כ"ע מודים שאסור לפרוס סדין ובאם הגיע לגוף האדם כ"ע ס"ל מותר והיינו מעשה דר"י בר אילעי כי פליגי רש"י ור"ת ביש הוכח' קצת בנכנס' לסוכ' ולא לגוף האדם דלרש"י אסור ולר"ת מותר:

ודבר זה ביארתיו יפה במאמר א' פ' הישן ת"ר מעשה בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן בן אילעי הגיע חמה לסוכ' א"ל מהו שאפרוס עלי' סדין א"ל אין לך כל שבט שלא העמיד שופט הגיע חמה וכו' א"ל אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ נביאי' פירש"י שאול ודוד ע"פ שמואל הגיע חמה למרגלותיו של ר"א נטל יוחנן סדין ופירס עליה הפשיל ר"א טליתו לאחוריו לא מפני שהפליגו בדברים אלא מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם ופרכינן היכי עבד הכי והאר"י אין יוצאין מסוכה לסוכה פירש"י והיאך הניח ר"א את סוכתו שהיתה בלוד ומשני רגל אחר הוה כגון עצרת והיו יושבים משום אויר ושבת הי' ופרכינן ותפשוט ליה מדידיה דתנן פקק החלון רא"א בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו פי' בשבת כיון דמתוקן ועומד לכך אין זה לא בונה ולא מוסיף ואם לאו אין פוקקין בו דמוסיף אוהל התם הוא דיבטל לגבי חלון וחשיב ככותל עצמו הלכך הוי מוסיף אבל סדין אנן סהדי דלא מיבטל ליה לגבי סוכ' וסופו ליטלו הלכך לא פשיטא ליה לר"א דלהוי מוסיף. המאמר הזה תמוה במ"ש ר"א דברים אלו דוקא ותו למה לא שאל ר"י בפעם הג' ופרס את הסדין מאליו ותו קשה טובא דאמרינן במדרש ילקוט ריש שופטים דכל שבט היה לו שופט חוץ משמעון מפני הזנות שעברו שבט שלו וכאן אמר כל שבט הי' לו שופט. ותו ק"ל טובא במ"ש התוספות שזכרנו ראיה מר"י שפרס הסדין כשהגיע חמה למרגלותיו דהא לפי המסקנא מיירי התם ברגל אחר לא בסוכות וא"ל שמביאים ראי' מדברי המקשן שהיה סבור דבסוכו' הי' המעשה דזה אינו דודאי היה אפשר למקשן להקשות למה עשה ר"י כן נגד המשנה לפירש"י אלא דעדיפא מיניה פריך ר"א עצמו אהדדי. והנלע"ד לפ' ע"פ מ"ש דג' חלוקות יש בדבר נראה בדורו של ר"א ג"כ כך בהגיע קרוב לסוכה היה פסול לכ"ע ובתוך הסוכה היה מחלוקת ובהגיע לגופו לכ"ע שרי כל זה בסוכו' ויש נ"מ מזה לי"ט ושבת לענין אי הוה אוהל או לא וע"פ מ"ש התו' בפ"ק דסוכ' דף ט"ו בשם ר"ת דכל היכא שהמחיצ' מועיל להתיר בשבת הוה כדופן שלישי של סוכה שהוא חשוב ממילא אסור לעשות המחיצ' ההיא בשבת אבל אם המחיצ' אינ' חשוב' הוי כדופן ד' של סוכה ממילא מותר לעשותה בשבת ולא הוה אוהל נמצא דאיסו' שבת לענין אוהל תלוי בהכשר דסוכ' וכן להיפך היתר שבת במידי דלא הוה הכשר סוכ' וה"ה נמי בפריס' הסדין לענין אוהל בשבת שייך דין שבת לדין סוכ' דאם יש היתר לעשות' בסוכה ממילא לא חשיב אוהל בפ"ע ממילא מות' לעשות זה בשבת. ואם הוא אסור בסוכ' משום דהוי אוהל בפני עצמו ממילא אסור לעשו' כן בשבת וכן אית' בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ד) לחד שינויא לר"מ דפוסל הסוכה כשעש' הבהמה לדופן ממילא לאו מחיצה היא ע"כ שרי לעשות זה בשב' דלאו מידי עביד ור"י דמכשיר בסוכה אלמא מחיצה היא הכא אסור ואע"ג דהאי שינויא לא קאי שם במסקנא מ"מ האי סברא לא מידחי'. כלל הדבר שכל מה דהוה חשיבות אוהל בסוכה חשוב אוהל בשבת. וע"כ אתי שפיר עובדא דר"א דתחלה א"ל לר"י דרך רמז פסול בסוכה ממילא שרי לעשות כן בשבת. ורמז הפסול הוא בדרך זה דר"א לטעמיה דס"ל בפ"ק דסוכה סוכה הוא זכר לענני כבוד שהיה מקיף לישראל במדבר ורמז לו פסול הסוכה מכח מאמ' שאין לך כל שבט שלא העמיד שופט. ומזה תקשה לך למה לא העמיד שבט שמעון שופט ע"כ משום הזנות. והעונש היה באותו הזנות שנחסר מהם ענני כבוד באותו פעם שהי' הזנות כדפירש"י בפ' בלק שנקלפו ענני כבוד משבט שמעון שחטאו דכתיב והוקע אותם נגד השמש ממילא נסתלק מהם קדוש' ענני כבוד ולא ישבו בסוכה כן הוא בהכשר סוכה של פריסת סדין כאלו נחסר הסכך הכשר כדאי' שם הרבה פעמים שהפסול עוש' לכשר כמאן דליתיה וכאלו יושב חוץ לסוכה וזהו הפסול בסוכה אליבא דכ"ע ממילא בשבת אסור לעשות ור"י בקש לדעת אימתי מותר וכשהגיע חמה לתוך הסוכה בזה יש סבר' לכאן ולכאן כמ"ש דזהו מחלוקת בין רש"י לר"ת רמז לו בזה שיעש' כמנהג בני ישראל ובזה רמז לו במ"ש כל שבט העמיד נביא והוא ע"ד שמצינו בפסחים ר"פ אלו דברי' שהי' ספק אם דוחה שבת אמרו להילל ר' שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר ליה הלכ' זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להם לישראל אם אינם נביאי' הם בני נביאי' למחר מי שפסחו טלה תחבו בצמרו כו' ראה מעשה ונזכר הלכ' אמר ר' כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון ע"כ אמר ר"א כאן שכל שבט העמיד נביא ממילא הם כולם בני נביאים וע"כ הניח הדבר על המנהג שראה ר"י נוהגים ואמר שבט יהודה ובנימין העמידו מלכים ע"פ הנביא שמואל תיקן בזה שלא תקשה שלא יקשה ר' יוחנן שראה לפעמים נוהגים איסור ולפעמים היתר וא"כ ע"כ חד מינייהו שקר והיאך תאמר בני נביאים הם לזה תי' כמ"ש בפ"ק דיבמות אעפ"י שאלו מטהרין ואלו מטמאין אלו ואלו דברי אלקים חיים. כן הוכיח דבר זה ששמואל עשה שני מעשים סותרים זא"ז כי המליך את שאול תחלה וכל הפוסקים לו גדולה פוסקים לו ולדורותיו אחריו ואח"כ המליך את דוד ופסקה מלכות שאול והרי מצינו בזה כמה לא חלי ולא מרגיש גבר' דמרי' סייעי' שאול בא' ועלתה לו דוד בשתים ולא עלתה לו. אלא ע"כ שאין לנו להרהר אחר מעשה הש"י וכל דרכיו אמת אע"פ שנראה כסותר ה"נ כן במנהגן של ישראל כולן אמת נמצא לפי האומרים בסוכה שהוא פסול ממילא אסור לעשות כן בשבת דיש כאן חשיבות אוהל ולדעת המכשירי' בסוכה דלא הוה אוהל ממיל' מותר לעשות כן בשבת וכשהגיע חמה לרגליו דאז מותר לכ"ע בסוכה ממילא מותר לעשות כן בשבת ע"כ רצה ר"י לדעת מה יאמר ר"א בזה ור"א הפשיל בגדיו לאחוריו ויצא כי אלו היה יושב היה נראה שאומ' בפי' שמותר לעשו' כן בשבת דאין כאן חשיבות אוהל ובטל לגביה והוא לא ר"ל מה שלא שמע מרבו וע"ז סיים שפיר לא שהפליגו בדברים אלא שלא אמר דבר שלא שמע מרבו פי' שלא כוון ר"א על הפלג' בעלמא אלא להורות ע"י הפלגה שלא ר"ל בפי' מה שלא שמע מרבו. נמצינו למדים כיון שמותר לעשות כן בשבת מצד הדין הוא מותר גם בסוכה נמצא שפיר הביא התו' ראיה דשרי לענין סוכה אף לפי המסקנא. דברים אלו נראים נכונים בס"ד:

ומיהו לכתחלה וכו'. פי' שרואין הכל שהגיע חמה למקום שהוא יושב וכמ"ש קודם לזה: