ט"ז על אורח חיים תקכז

►| ט"ז • על שולחן ערוך אורח חיים תקכז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

בקדרה בפ"ע. דאלו בקדרה א' יכול לבשל כמה שירצה כ"כ הטור וכ"כ רש"י בדף י"ז וז"ל שלא יערים לאחר שבישל לצורך לומר עוד אני צריך להזמין אחרים ויבשל תבשילין אחרים ויותירם לשבת אבל בקדירה א' אם ירבה הא אמרי' דאפי' לחול שרי כדלעיל ממלאה אשה קדיר' בשר כו' עכ"ל פי' דבקדירה אחת אפי' אם מערים ומרבה מותר וכן העתיקו התו' שם וא"ל דא"כ אמאי היה הסמ"א מצטער בגמ' שם במה שלא הניח ע"ת הא יש היתר להערי' ולהרבות בקדירה א' בשביל שבת י"ל דס"ל לבשל תבשיל לשבת מה שאינו יכול לבשל בתבשיל שמבשל בקדירה זו של י"ט כנ"ל:

אבל מבשל כמה קדירות. עמ"ש בסוף סי' זה:

אפי' ספק חשיכה. כתב הראב"ן אפי' לא עירב עד אחר ברכו יכול לערב כל זמן שהציבור לא התפללו תפלת י"ט כי קבלת י"ט לא הוה עד תפלת י"ט ע"ש:

סעיף ב

בפת ותבשיל. דהכי ס"ל לר"א דיליף מקרא דאשר תאפו אפו ואשר תבשלו בשלו מכאן שאין אופין אלא על האפוי ולא מבשלין אלא על המבושל ע"כ צריך כאן פת בשביל מה שיאפה פת לצורך שבת ותבשיל בשביל מה שיתבשלו ור"י ס"ל דבשביל תבשיל מותר הכל ורוב הפוסקים ס"ל כר"י רק ר"ת וקצת דיעות ס"ל כר"א ע"כ כשר לכל הפחות בדיעבד כר"י:

סעיף ד

לאפוקי דייס'. דא"ר זירא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא:

סעיף ה

אפי' שלוק. פי' אפי' מבושל הרבה מאוד יותר מן מבושל כהלכתו:

סעיף ו

אפי' על עדשים כו'. כתוב במרדכי דוקא בדיעבד והב"י חולק ע"ז וכתב אפי' לכתחלה אם אין לו בעי"ט שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנוני' שנדבק בסכין יכול לערב עליהם והיינו אם גרדו כמ"ש כאן בש"ע ול"נ דאף המרדכי ס"ל כן דכה"ג היא כמו דיעבד כיון שאין לו תבשיל אחר והמרדכי לא איירי אלא ביש לו תבשיל אחר וכ' רש"ל מדלא אמרי' בגמרא מערבין על עדשים כו' אלא סומכין על העדשים משמע דוקא דיעבד וכ' מו"ח ע"ז שאין זה ראי' דהא במשנה אמרי' ג"כ זה הל' אלא עושין תבשיל מעי"ט וסומך עליו לשבת והיינו אפי' לכתחלה ועכ"פ משום הידור מצוה ראוי ליקח תבשיל גמור לד"ה וכ' רש"ל ומ"מ נראה דלא בעי להתנות מעי"ט אלא תבשיל שנשאר בלא מתכוין כגון שולי קדירה וכדומה לו אבל מי שעשה תבשיל מיוחד לשם ע"ת או שהפרישו לשם כך אפי' היה דעתו להתנות עליו ולברך עליו ושכח מלהתנות ולברך עליו סומך עליו בדיעבד כלישנא דמתני' ועוש' תבשיל מעי"ט וסומך עליו והברכה שצריך לברך עליו לכתחלה ולהתנות עליו להדיח אינה מעכבת כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל מ"ש לשון המשנה וסומך עליו בדיעבד כיון דלא התנה ולא בירך אינו מסתבר דהתנא לא מיירי כאן מברכם כלל אלא וסומך עליו לכתחלה קאמר אבל הדין מ"מ אמת הוא כיון שהיה בדעתו להתנות ע"ז שרי בדיעבד דודאי ברכות אינן מעכבות בכ"מ וע' בסעיף כ':

סעיף ז

ומצוה על כל גדול כו'. ק"ל דהא איתא ריש פ"ב ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת דהיינו למי שלא היה לו להניח אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח הוא פושע ואמאי הוצרך לצוות לשלוח מנות לאותן שלא הניחו באונס והא מי שהוא אונס מותר לו לבשל ולסמוך על גדול העיר דודאי הניח גם על אחרים כיון שהוא מצוה ותו דכ' הר"ן הביאו ב"י דר"י בר אידי לא היה דרכו להניח וע"כ הוצרך להכריז וכי ח"ו עברו על המצות:

נקרא פושע. כ"כ הרא"ש והטור ומשמע אפי' אם הגדול מכוין להוצי' וק"ל דאמרי' בגמ' ההוא סמיא דהוי מסדר מתרת' קמיה דמר שמואל חזיא דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותבי ע"ת א"ל סמוך אדידי דמעריבנ' על כולהו בני עירי לשנה חזי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת כו' א"ל פושע את לכ"ע שרי ולדידך אסור פירש"י שאין דעתו על המזידין ועל הפושעי' שאין חרדים לדברי חכמים משמע מזה דאלו היה דעתו אף על הפושעים האלו הוי מהני וזה שלא כהרא"ש והטור שפסקו אפי' סומך על גדול העיר לא מהני כיון דלא עביד כמצות חכמים שיערב כל א' לעצמו ולפ"ז ק' ממ"נ אם היה אותו סומא סומך על עירוב דשמואל בשנה אחרת ההיא אמאי הי' עציב בי"ט כיון דלפי דעתו היה מועיל דבר זה משא"כ בשנה ראשונ' לא ידע דמהני סמיכה על הגדול וא"כ מה נתחדש לסמי' בי"ט האחר להצטער על מה שסמך על הסמיכ' ואי לא סמך כלל גם בפעם השני מנ"ל להרא"ש וטור דהסומך נקרא פושע כיון דבגמ' לא איירי מזה בשלמא לרש"י ניחא דבאמת לא הוה זה פושע כיון שסומך ואותו סמיא לא היה סומך גם בפעם הב' ונקרא פושע על השנות השכחה פעמיי' וה"ל להיות חרד וזריז להזכיר הדבר ושמואל לא נתכוין להוציאו כלל אבל להרא"ש וטור ק' וא"ל שהיה עצב בי"ט מחמת שדאג בי"ט שמא לא מהני סמיכה ודאגה זו באה לו במחשבתו בי"ט וע"ז השיב שמואל לאיסור דסמיכה לא מהני זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל לכ"ע שרי ולדידך אסור דמשמע דהוה גרע מן כ"ע כיון שאירע לו ב"פ ולהרא"ש וטור לא הוה משום ב"פ אלא דסמיכה לא מהני כלל וא"ל שזה גופי' הוה החילוק בינו לכ"ע דכ"ע לא סמכו אלא שכחו ואיהו שסמך נקרא טפי פושע כיון שהיה נזכר הוה ליה לערב בפני עצמו זה אינו. אמאי התיר לכולי עלמא דלמ' יש ביניהם ג"כ מי שסמך ותו קשה למה נקרא פושע במה שסמך והלא אינו אלא טועה בדבר הלכה שהיה סבור דמהני סמיכה וצ"ע דבר זה להלכה כי לדעת רש"י ורשב"א כמ"ש ב"י דמהני סמיכה אם הגדול מכוין לכך וכדאי הם לשמוע להם ולפ"ז אין מצוה על הגדול לכוין להוציא הרבים וכמ"ש בסמוך מהתלמוד דבימי עזרא שהוצרך לומר ושלחו מנות לאין נכון לו דהיינו שלא הניח ע"ת דמוכח שלא היה מצוה על הגדול לכוון להוציא אחרים:

סעיף ט

רק שיודיעוהו בי"ט כו'. ק' פשיטא דאל"כ היאך יבשל בי"ט לשבת וי"ל דקמ"ל דלא סגי באומדן דעתו דבודאי נתכוין הגדול לזכות לאחרים אלא צריך להודיע בפי' דבר זה ועכשיו שיש בנוסח הברכה לנו ולכל הדרים בעיר הזאת א"צ להודיעו וכ"כ רש"ל:

סעיף יב

ולאדלוקי שרגא. משמע דאם לא התנ' זו אסור להדליק מי"ט לשבת וכ"כ התו' בפ"ב דף כ"ב מדאמרי' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר משמע שצריך להזכיר בברכת ע"ת יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנ' משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר אחד מדחזי' דהוצרך להזכיר הדלקת הנר עכ"ל וקשה למה לנו להזכיר ההדלקה הא אומר אח"כ ולמיעבד כ"צ ונ"ל מדאי' בפ"ב שם אין טומנין את החמין כדברי ב"ש ומקשי' אי אנח ע"ת אמאי אסור לב"ש ומשני רבא שאני הטמנ' דמוכח' מלתא דאדעתא דשבת עביד איתביה אביי חנני' אומר בש"א אין אופין אא"כ עירב בפת ואין מבשלין אא"כ עירב בתבשיל ואין טומנין אא"כ היו לו חמין טמוני' מבע"י הא אם היה לו מיהו עביד ואע"ג דמוכחא מילתא אלא אמר אביי כגון שעירב לזה ולא עירב לזה פירש"י אפה ובישול מבע"י לשם עירוב ולא טמן חמין וחנני' היא אליבא דב"ש מזה אנו לומדי' מדברי ב"ש וב"ה דאפי' לב"ה דסגי להו בתבשיל א' על הכל מ"מ לענין הברכ' צריך להזכיר ואם לא בירך כלל מהני לכל מילי דברכות אינם מעכבות וכמש"ל אלא דאם בירך והזכיר דבר א' גרע טפי דמרא' בהדיא שאינו מערב אלא לאותו דבר וא"כ היה ראוי להזכיר ולמיעבד כ"צ לחזור ולכלול בו הכל אלא כיון דאר"א מדכתיב את אשר תאפו אפו מכאן שאין אופין ואין מבשלין אלא על האפוי ומבושל ע"כ צריך להזכיר ב' דברים אלו בהדי' אפיה ובישול כיון שהם מבוארים בקרא דאסמכי' ע"ת עליה וא"כ ע"כ צריך להזכיר בברכ' גם שאר דברים דהיינו אטמוני ולאדלוקי דא"כ ה"ל כמו עירב לזה ולא לזה לב"ש לענין שצריך ע"ת לכל מין בפ"ע ה"נ לב"ה לענין הזכרה בברכה דע"כ ל"פ ב"ה אלא שדי במין א' אבל עכ"פ באותו מין צריך להזכיר הכל אלא דק' ל"ל למיעבד כ"צ כיון שהזכיר בפי' מה שצריך לו נ"ל דהך למיעבד כ"צ אתא לכלול שחיטה שאינה בכלל כל הפרטיים המוזכרים בהדיא וא"ל ל"ל להזכיר אטמוני ולאדלוקי בפי' ולא כללם ג"כ בלמיעבד כ"צ נ"ל דאתי שפיר אליבא תירוצא דרבא דאמר הטמנ' שאני דמוכחא מילתא דעביד לשבתא ואע"ג דאידחא תירוצ' דרבא כמ"ש הא ל"ק דא"כ לא אידחי אלא לענין דל"ת דבאמת לא מהני ע"ת להטמנה מכח סברא זו אלא אמרינן דמהני אף למוכחא מילת' אבל לענין ברכה ודאי אמרי' לכ"ע דצריך להזכיר שהוא מערב אפי' למוכחא מלתא דהיינו הטמנה וה"ה נמי אדלוקי שרגא דמוכחא מלתא שעושה בשביל שבת דהרי מדליק בעוד היום גדול ושרג' בטיהרא מאי אהני וה"א דזה לא נכלל בכלל דלמיעבד כ"צ ע"כ זכרו בפי' להני תרוייהו ובנוסח ה"ג לא זכר לאטמוני אלא לאדלוקי נראה טעמו דבחד מילתא דיש בו מוכחא מילתא סגי אבל בנוסח הטור וש"ע נזכר תרתי מאותן דמוכחי מילתא אבל שאר דברים שאין מוכח מילתא כגון שחיטה וכיוצא בה שפיר נכללים בלמיעבד כ"צ ודבר זה נ"ל הגון כפתור ופרח:

אלא דעדיין צריכין אנו למודעי במ"ש דע"ת מועיל להתיר שחיטה מי"ט לשבר. והוא אינו מוזכר בפי' בפוסקים מ"מ אמת גמור הוא דדבר פשוט הוא דנכלל בלמיעבד כ"צ כמ"ש וכ"מ בתשו' הרא"ש שמביא ב"י בסמוך וז"ל וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש עכ"ל הרי בהדי' דע"ת מתיר גם השחיטה אלא שרש"ל כתב בתשו' סימן ע"ח דאסור לשחוט בי"ט לשבת מכח ע"ת וראייתו שם דע"ת לא מהני אלא למה שמתנה בהדי' כמ"ש התו' והרא"ש לענין אדלוקי שזכרנו לעיל לכן נהגו כשמניחין עירוב לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ואטמוני ואנו תופסין זה הנוסח עיקר ואל תשגיח במ"ש הרא"ש בתשוב' שאינו יכול לשחוט מי"ט ראשון לשבת אלא ישחוט ביום ו' אלמא דמותר לשחוט ביום ו' אין זה ראייה דהוא כ' לפי אותן שמתירין כל המלאכות ע"י מ"ש לאפויי ולבשולי כדעת הרי"ף וסייעתו ולא בא באות' תשובה אלא לפסוק שאסור לשחוט בי"ט ראשון אבל לדעת החולקים על הרי"ף וסוברים כל שלא התנ' בפי' אסור לעשות א"כ פשיטא שאסור לשחוט ועוד אפשר שהרא"ש מיירי היכא שהתנה בהדיא בע"ת ולשחוט דשרי לד"ה עכ"ל וכתב עוד שא"ל דשחיט' הוה בכלל למיעבד כ"צ דזה אינו שהרי ה"ג כתבו למיפ' ובשולי ולמיעבד כ"צ ולאדלוקי נר ואם איתא דכולל הכל ל"ל לומר ולאדלוקי וכ"ש לנוסח הטור שמזכיר להדיא למיעבד כ"צ וגם לאטמוני שהוא ממש כבישול ואפ"ה צריך להזכירו ולא אמרי' שנכלל בלמיעבד כ"צ כ"ש שחיטה עכ"ל. הגם שאין משיבין הארי אחר מותו מ"מ אמינא כי ניים ושכיב הרב אמר להא שמעתת' דמ"ש דהיתר שחיטה תלוי בהזכרת ע"ת בפי' א"כ למה לא תקנו באמת להזכי' דבר זה בברכ' כמו אטמוני ואדלוקי כיון דזכרו כמה פעמים היתר שחיט' בי"ט ה"ל להכניסו גם בנוסח ע"ת ומ"ש דהרא"ש כ"כ לנוס' הרי"ף כו' הוא דבר בטל שבהדי' זכר הרא"ש בפ"ב הנוסח כמו הטו' ממש ובחבורו של רש"ל פ"ב סי' כ"ז כ' הוא עצמו וז"ל ואע"ג דהרי"ף ורמב"ם לא הזכירו אדלוקי שרג' מ"מ דברי הרא"ש עיקר כו' עכ"ל. ובזה נסת' גם מ"ש אח"כ ועוד דאפש' דהרא"ש מיירי שהתנ' בהדי' על השחיט' כו' זה ודאי אינו שהרי אינו בנוסח הברכ' שלו כלל ותו דהא שם לא בא הרא"ש אלא לומ' דמה שמות' בי"ט שני לעשות לשבת לא יעש' בי"ט ראשון א"כ למה נקט שחיט' לענין זה מה שאינו נמצא בנוסח ולא כ' דבריו על אפייה ובישול שהם מפורשים בנוסחאות אין זה אלא תימה. גם מ"ש אח"כ שאין למדין מן הכלל דלמיעבד כ"צ א"כ הויין דברי חכמי' כחוכא ואיטלולא דל"ל נוסח זה למיעבד כ"צ אלא ודאי דדברי חכמים הם ראויים ומדוייקים וכולהו צריכים למימרינהו ומאן דלא הזכיר רק אפייה ובישול כוונתו כיון שהם מפורשים בקרא כמ"ש גם מו"ח ז"ל חלק על רש"ל בזה אלא שבענין טעם לנוסח אטמוני ואדלוקי דחק למצוא טעם שהוכרחו להזכיר כיון שאפשר לעשות בלעדם ואין בהם צורך משא"כ בשחיטה וטעם זה אינו מספיק דודאי ההטמנה היא הכרחית לשבת וכ"ש נר של שבת ולפי מ"ש הכל ניחא בפי' מרווח בס"ד ואין להשגיח לאסור השחיטה מי"ט לשבת אם הניח ע"ת כנלע"ד ברור:

סעיף יג

מי"ט ראשון לשבת. פי' כשחל יו"ט יום ה' ויום ו' דכיון שאפשר לאפות ולבשל ולשחוט ביום ו' שהיא אינו אלא משום מנהג אבותינו למה יעשה זה בי"ט הראשון שהוא ודאי קודש משא"כ אם חל יו"ט יום ו' ויום השבת פשיטא שמותר לבשל ביום ו' שהוא י"ט ראשון ע"י ע"ת כיון שהוכרח לזה וכתב הרש"ל דאפי' אם עבר ובישל ביום א' דהיינו ביום ה' דאסור לאכלו בשבת ול"ד למ"ש בסימן זה לקמן דעבר ובישל מותר דהתם אין לו מה לאכול אבל הכא דאפשר לו לבשל למחר לשבת אסור ליהנות עד אחר שבת ע"כ ואיני מכיר חילוק זה כלל וכ"ש שאין איסור לאכלו עכ"פ בי"ט כתבו הג"מ דאיתא בירוש' מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת ופי' ראבי"ה כגון ששני ימים הם שבת וע"ש ואשמועינן שצריך בעי"ט שניהם עכ"ל וב"י הביא זה וכתב ע"ז נראה שר"ל שצריך שיאמר בעירוב זה יהא מותר לבשל מי"ט לחבירו ומי"ט לשבת אף ע"פ שאינו מבשל אלא ביום א' לצורך יום א' כיון שאותו יום שמבשלים [לצרכו] יש לו ב' שמות צריך להזכירם וק"ל דאין הלשון מכוון דמשמע שבב' ימים רוצה לבשל לצורך ב' ימים אחרים ואינו כן אלא ביום א' מבשל לצורך יום א' וכך הל"ל מי"ט לחבירו שהוא י"ט ושבת כו' עכ"ל והאריך עוד ע"ז ולעד"ן הדברים כפשוטן דבאם י"ט ביום ו' ושבת ואומר למיעבד כ"צ מיומא טבא לשבתא אינו מספיק כי כל אדם מבשל בי"ט שהוא בשבת טפי ממה שצריך לבשל בשאר שבת לחוד אם כן לא נכלל בזה היתר מותרות מה שמבשל לצורך מחר מה שהוא אינו שייך לשבת לחוד והוא אומר מי"ט לשבת נמצא שאין המותרות בכלל ע"ת ע"כ יאמר שניהם לכלול בו גם שמבשל היום לצורך יו"ט במותרות על של שבת כנלע"ד והוא נכון והגון לומר כן בכל י"ט ראשון שהוא ביום ו':

סעיף יד

אם הניח וכו'. דאיתא בגמ' מ"ט תקנו ע"ת אמר רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול וב' הרא"ש נ"מ בין אלו הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט וי"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב עי"ט עירוב א' לשבת זו ולשבת הבאה וכיון דלא בריר לן כמאן הלכה פסק ב"י לכתחלה לאיסור ובדיעבד להיתר:

סעיף טז

לאחר שהכין כו'. כתב רש"ל מיהו היה מנהג מהר"ם להניח הככר תחת המשנה בליל שבת ובמחרתו ובסעודה ג' היה בוצע עליו כיון דמתעביד ביה חדא מצוה ליעביד ביה מצוה אחריתא וכן נהגו בעירוב חצירות:

סעיף יח

אפה ולא בישל. זהו לשון הראב"ד בב"י ונ"ל דעתו דאמר אביי נקטי' התחיל בעיסתו גומר וכתב הרא"ש שיש להסתפק אי גומר עיסה זו שהתחיל בה ושוב לא יבשל ולא יטמין או שמא כיון שהתחיל להתעסק בא' מצרכי שבת בהיתר גומר כל צרכי שבת והדבר שקול עד יבא מורה צדק אבל הראב"ד ס"ל גומר היינו אפי' מידי אחרינא מאותו מין כגון שאפה בהיתר יכול לאפות גם אחר שנאבד אבל לא מהני ליה לבשל אחר כך בשום צד שיהיה לצורך שבת גם כן וכן אם בישל בהיתר מהני לבישול דוקא אלא דקשה ע"ז אם אפה תחלה לצורך שבת פשיטא דיכול אחר כך לאפות וגם לבשל לי"ט ע"כ פירש דהאפייה הראשונה היתה לצורך י"ט ולשבת לא הכין עדיין כלום ואח"כ נאכל העירוב נוטל מה שאפה לי"ט ומניחו לשבת ואופה פעם אחרת לי"ט דה"א דאסור דהוה כאופה לשבת קמ"ל דשרי כיון דמ"מ האפייה היתה בהיתר וכן לענין בישול אם בישל תחלה בהיתר לי"ט מהני אחר כך לבישול לשבת אבל לא לאפייה לצורך שבת כלל ובלבוש כתב בזה גומר אותה עיסה שהתחיל ולא יותר וה"ה אם התחיל לבשל גומר ואם אפה או בישל לי"ט ונאכל העירוב הרי האפייה או בישול נעשה בהיתר יכול להניחה לצורך שבת ויכול לאפות ולבשל אחר כך לי"ט דבריו סותרים זא"ז דברישא לא התיר אלא לאותה עיסה ובסיפא התיר לאפות מחדש על י"ט וא"כ כ"ש דמותר לאפות לי"ט מחדש ברישא כיון שהתחיל לשבת בהיתר והוא ערבב דעת הראב"ד עם דעת הרא"ש:

סעיף יט

ויש אוסרין. הוא דעת התוס' והרא"ש וטור שזכרנו בס"ב ומ"מ אין איסור אלא בתוספת נר אבל נר א' מדליק כדאיתא בגמרא ומדליקין לו נר א' וכמ"ש בסוף הסעיף:

סעיף כ

ואפי' בביתם. בטור הטעם שהעולם אינם יודעים שהוא לאחרים והקשה ב"י דמה העולם יודעים אם זה עירב או לא ועוד שאפי' יודעים כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל ונ"ל דחד' קושי' מתרצ' בחברת' דה"ק רבינו הטור כיון דמוכח מילתא שזה לא עירב יסברו לו' שלעצמו הוא מבשל אלא שאינו רשאי לבשל בביתו לעצמו כיון שלא עירב אבל בבית אחר יכול לבשל אפי' לעצמו שכן הוא הדין לפי דעת הרי"א ע"כ אסרו לגמרי כנ"ל נכון:

הוי כמי שלא עירב כלל. תימא לי דהא אם הניח ע"ת ולא בירך כלל מהני דברכות אינן מעכבות בכל התורה וכמ"ש רש"ל שזכרתי בס"ו ואמאי לא מהני כאן אם אמר כ"צ מי גרע מלא בידך כלל דנהי דתקנת חז"ל דלא סגי בלמיעבד כ"צ לחוד היינו כדי לעשות הברכ' ע"צ ה"ט ומטעם שזכרנו לעיל אבל מ"מ לא גרע זה מלא בירך וכ"כ רמ"א עצמו סי' שצ"ה דאין הברכה מעכבת וכמדומ' לי שאין לסמוך על פסק זה לחזור ולברך שנית כנלע"ד:

סעיף כא

ויותיר לשבת. ברש"י כתוב אפי' לחול שרי כדלעיל ממלא' אשה קדירה בשר כו':

והוא שיאכל מכל א'. נ"ל דודאי לכתחלה קאמר כן דצריך שיראה לכל שאוכל ממנו בי"ט אבל אם אירע שלא אכל כלל ממין אחד אינו אסור לשבת כיון שעכ"פ בשעת הבישול נתכוין לאכלו היום הרי היה מעשה שלו בהיתר ומה שלא אכל אח"כ אין זה גורם איסור דאף בתבשילי י"ט הרבה פעמים אדם מניח קדירה שלימה ואין טועמו מחמת שביעתו ובסי' תק"ג כ' ב"י בשם ריב"ש דאפילו לאחר אכילה אם עבר ובישל בהערמת כזית אין לו דין מערים לאסור וכ"פ שם בש"ע כ"ש כאן דהוא מבשל בהיתר קודם האכילה ועמ"ש בססי' זה:

סעיף כב

בי"ט של ר"ה. לפי ששני הימים של ר"ה כיומא אריכת' הם ולא משום ספיקא דיומא כשאר י"ט:

סעיף כד

אם הערים כו'. פירש"י דמ"ה החמירו בהערמה טפי מעבר במזיד דאחמור בהא מילתא שלא לעקור תורת עירוב דאלו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים לומדים ממנו והוא עצמו משים אל לבו ושב הלכך לא מיעקרא תקנת עירוב אבל מערים סבור לעשות בהיתר ואחרים לומדים ממנו ומיעקרא תקנת עירוב הלכך קנסוהו רבנן עכ"ל וקשה במ"ש כאן הש"ע דהערמה בב' קדירות אפי' לצורך היום אסור היינו ע"כ קודם האכילה ולעיל סכ"א הביא י"א דמותר קודם האכילה מטעם שיאכל מכל א' ואע"ג דגם הטור כתכ כאן כן לק"מ דהטור לא ס"ל הך תקנתא דיאכל ממנו מעט וכמ"ש בסי' תק"ג דאין לך הערמה גדולה מזו אבל הש"ע שפסק דמהני למה אסר כאן ואין ראוי לומר דכאן חזר מדעת י"א שהביא בסמוך גם א"ל דכאן אסר אם לא אכל מעט ממנו דא"כ לא הל"ל אסור אלא יאכל ממנו מעט ותו דלעיל הל"ל ואם לא אכל אסור ותו דדין זה ודאי שקר שיהיה אסור מחמת שלא אכל כיון שעכ"פ הבישול היה בה בהיתר וכמ"ש בסי"ט ע"כ נ"ל דכאן מיירי במבשל מין א' בב' קדירות דבזה לא מהני מה שירצה לאכול ממנו מעט דהא טעם אחד לשניהם אבל באמת אם יש שינוי ביניהם בטעם מהני אפי' בשני קדירות קודם אכילה בהערמה זו לאכול מעט ממנה כמ"ש וחילוק זה כתבתי גם בסי' תק"ג בס"ד והוא נכון: