חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרשה ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ה
[עריכה]( א ) הכי גרסינן ואיש להביא וכו': נגעים שבראש או בזקן קרויים נתקים על שם שהשער ניתק ונופל ונושר. ואין קרוי נתק אלא אלא כל שיש לו קרחה באמצע ראשו ושער בכל סביבותיה אבל אם נשר כל שער ראשו או שנשר ממול פניו או מאחוריו - טהור הוא כדכתיבי קראי בהדאי "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא" ודרשינן לקמן ימרט ראשו שניתק כל ראשו אי נמי קרח הוא טהור הוא וכן גבח טהור ומפרש לקמן קרחת כשהקדקוד שופע לאחוריו גבחת מקדקוד שופע לפניו שכל אלו אין בכלל נתק. ודרש בברייתא מדכתיב "ואיש", וי"ו יתירא להביא את שניתק נתק בתוך נתק דהיינו שהיה לו נתק ושיטה של שער מקיפו מכל סביבו וחוץ לאותו השיטה מקיף עוד נתק וחוץ לאותו הנתק מקיף עוד שער מבחוץ.
תלמוד לומר או: דהוה מצי למכתב "ואיש ואשה" וה"או" לרבות הוא אותם שיש בהם ספק אם הוא בכלל "איש או אשה" (ואפשר שזהו שאמר הכתוב "ואיש או אשה").
מלמד שאין הראש והזקן מצטרפים וכו': והאי "או" לחלק הוא.
זה עם זה: שאם היה כחצי גריס בראש וחצי בזקן אין מצטרפים לכשיעור.
( ב ) כך אין פוסין מזה לזה: שאם יש לו נתק כגריס בראשו סמיך לזקן ולאחר הסגרו פשה בזקן לא חשיב פשיון.
( ג ) "לא בראש ולא בזקן" לא גרסינן דאם כן במאי יטמא [קרבן אהרן וגם הגר"א מחקו].
תלמוד לומר ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן: עיין בהגהות הגר"א דהדרש הוא מתיבת "בו" (דהוא יתירא ואתי לרבות כל שיש בו נגע אפילו מראש או מזקן לחוד). דתיבת "או" כבר דרש מקודם להורות שאין מצטרפין זה עם זה.
( ד ) תלמוד לומר והנה אין מראהו עמוק: פי' ועל זה מסיים התורה לבסוף דוקא כשלא היה בו שער צהוב ומשמע דאם היה בו שער צהוב אף בזה טמא.
אין לי אלא בידי שמים: אבל בידי אדם לא מקרי נתק וטהור אף כשיש בו שער צהוב.
( ה ) ובו להביא את שבתוכו וכו': דעקרו בתוך הנתק אף שכל השער שוכב חוצה לו ולאפוקי אם הוא להיפך.
תלמוד לומר צהוב: פי' דכמה פעמים כתיב צהוב למעוטי כל שאינו צהוב.
( ו ) דק לקוי קצר דברי רבי עקיבא: שאם היה ארוך כשאר שערות ראשו אינו סימן טומאה בנתק עד שיהא נקטף כשער הנלקה וכן אם היה עבה כשאר שערות ראשו אין זו סימן טומאה אלא שיהא דק בעובי וגם קצר וזהו לקותו [ראב"ד].
אפילו ארוך: כיון שהוא דק זהו לקותו. וטעמא דר' יוחנן בן נורי מפיק ליה לקמן בפ"ט מ"ולא היה בו שער צהוב" ולא כתיב "דק", שמע מינה אפילו ארוך ואף על גב דלכולי עלמא דק בעינן אפילו הכי מדלא כתיב ביה כי האיך שמע מינה לאגמורי דאפילו ארוך מטמא כיון שהוא דק בעובי שם "דק" עליו.
או דק לקוי ארוך: בודאי אפילו הוא ארוך כיון שהוא דק בעובי שם "דק" עליו והכי נמי בעניננו.
( ז ) יכול יהא מוסף וכו': פי' יכול יהא נגע זה האמור בראש ובזקן מוסיף על ענין ארבע מראות שבעור הבשר כדאמרינן בעלמא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ואם כן לא יהא הנתק מטמא על ידי שער צהוב אלא אם כן יש בו גם כן מארבע מראות האמורים בעור הבשר.
תלמוד לומר וטימא אותו הכהן נתק הוא: הרי פירש מהו הנגע שהוא נתק ולשון נתק אינו אלא נשירת השער כאדם הניתק ממקומו.
( ח ) יכול לא יהיה מוסיף כו' אבל יהא מטמא מקום הבהרת: כלומר כיון שלמדנו לראש ולזקן דנשירת השער לבד אף אם אותו המקום אין לה מארבעה מראות הוא גם כן סימן טומאה מעתה אף בכל מקום כינוס שער שבגוף יהיה נתק מטמא. ושאר הגוף נקרא מקום הבהרת מפני שהבהרת מטמאה בו.
תלמוד לומר נתק הוא: וסומך התנא על סיפיה דקרא דכתיב "צרעת הראש או הזקן הוא" ותיבת "הוא" מיעוט הוא -- בראש ובזקן הוא מטמא ואינו מטמא הנתק על מקום הבהרת דהיינו על כל הגוף.
( ט ) יכול לא יטמא מקום הבהרת: פי' הנתק לא יטמא בשאר הגוף שהוא מקום הבהרת אבל תהא הבהרת מטמאה בראש וזקן אפילו במקום שער, נמצאו ראש וזקן יתרים על שאר הגוף שמטמאים בארבע מראות כשאר עור בשר וגם מוספים על הגוף טומאת נתקים. תלמוד לומר "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" - אין לראש וזקן אלא טומאת נתקים בלבד כי "הוא" האמור בקרא מיעוטי נינהו.
אלא מטומאת נתקים בלבד: דע דדעת הראב"ד דטומאת נתקים האמור בתורה הוא שאף על פי שאין בראש ובזקן שום נגע אחר אלא נשירת השער באמצע ראשו דהוא בא מחמת חולי ובו שער צהוב או פשיון שהוא טמא ודעת הרמב"ן דאף על פי דלא בעינן שיהיה על אותו מקום דנשירת השער אחד מארבעה מראות האמורים בעור הבשר כדמפרש בברייתא, אבל שיהיה על כל פנים נגע באותו מקום דאז נקרא "נגע הנתק".