חפץ חיים על ספרא/צו/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יב
[עריכה]( א ) שאכילתן ליום אחד צ"ל שאכילתן ליום ולילה [הגר"א וכן איתא בזבחים לו. ].
תלמוד לומר קרבנו: לרבות לחמי תודה שקרויים קרבן "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה". ובגמרא איתא דחלות ורקיקין שבנזיר גם כן ילפינן מיניה דזמנו ליום ולילה. ובאמת חלות ורקיקין שבנזיר איתקש לעיל בספי"א ללחמי תודה לענין שיעור הבאת הקמח לזה וה"ה לענין זמן אכילתן.
הולדות והתמורות: ולד תודה ותמורת תודה כולן קרבין כדאמרינן בבכורות (דף יד.) מקרא.
תלמוד לומר ובשר: דהוי ליה למכתב "ותודתו ביומו יאכל" הוי ליה קרא יתירא לדרשא. והנה בגמרא שם מרבינן מזה גם החילופים [דהיינו במפריש תודתו ואבדה והרפיש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה הויא שניה חליפי תודה וקריבה כדילפינן לעיל פי"א] וכן הגיה הגר"א כאן.
תלמוד לומר זבח: ושאר קדשי קדשים הנאכלין ילפינן מנייהו.
שלמי נזיר: לפי שטעון לחם כמותה.
ושלמים הבאים מחמת פסח: היינו מותר הפסח דקיימא לן מותר הפסח קרב שלמים כדלעיל (ויקרא דיבורא דנדבה פרק י"ח הלכה ד') ולפי שבאה מחמת פסח זמן אכילתה כפסח.
( ג ) תלמוד לומר וכו': (ויקרא כ"ב, כ"ט-ל').
אם אינו ענין לאכילה: דנפקא לן מקרא קמא.
שלא תהא אלא וכו': ר"ל שלא יחשב בזביחה מחשבת חוץ לזמנו.
( ה ) להרחיק מן העבירה: שלא יבוא לאכלו אחר עלות השחר ויתחייב כרת.
אבל אין מחשבה פוסלת: שאם חישב לאכול אחר חצות לא נפסלו.
ואין חייבין וכו': אם עבר ואכלן אחר חצות אינו חייב כ"א מכות מרדות מדרבנן.
עד שיעלה עמוד השחר: שאז נעשה נותר גמור מדאורייתא וחייבים עליו ואם חישב לאכול משיעלה עמוד השחר פיגל.
( ו ) אין לי אלא שלמים: דבשלמים משתעי דכתיב בתריה "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו".
הבאה בזמנה: ביום טוב ראשון.
מנין חגיגה הבאה תשלומין: כצ"ל [הגר"א. ותיבת "חגיגה הבאה מחמת פסח" (שהוא חגיגת י"ד) מחקו ומקומה בתחלת הלכה ז' לקמיה כגון אם לא חג ביום טוב א' שיש לו תשלומין כל שבעה.
שלמים הבאים בתוך המועד: הם שלמי שמחה שחייב אדם להקריב שלמים נוספים על שלמי חגיגה שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם".
שלמים הבאים אחר המועד: שהפרישן לשלמי שמחה ונתותרו עד אחר המועד.
תלמוד לומר נדר ואם נדר או נדבה: ר"ל דהוה ליה לומר נדר וכתב "ואם נדר", בא לרבות אלו.
( ז ) מתוך שנאמר וכו': צ"ל מתחלה "חגיגה הבאה עם הפסח מנין מתוך וכו' אשר תזבח בערב". בחגיגת י"ד מיירי שנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של יו"ט הראשון עצמו קאמר קרא דאם כן מאי בערב הלא שחיטתן כל היום כולו.
לשני ימים: דהאי "בקר" בקר של ששה עשר הוא.
יכול ליום ולילה אחד: דהאי "בקר" בוקרו של ט"ו קאמר.
תלמוד לומר לבקר: פי' כשהוא אומר ביום ראשון לבקר מכלל דנאכלת כל יום הראשון של יו"ט וקאמר "לבקר" דלא תלין עד בקר שני.
או אינו אלא בקר ראשון: מפרש בגמרא (פסחים עא, ב) דהכי קאמר דלמא בשתצי חגיגות הכתוב מדבר אחת בחגיגת י"ד ואחת בחגיגת ט"ו ולא ילין אתרוייהו קאי והכי משמע קרא: לא ילין מבשר חגיגת י"ד אשר תזבח בערב והיינו עד הבקר דסתם לינה הוא עד בקר וגם אשר תזבח ביום הראשון דהיינו חגיגת ט"ו לא ילין לבקר של ששה עשר.
ומה אני מקיים: פי' דהדר אמר תנא אם נאמר דעל שתי החגיגות אמר קרא דנאכלות ליום ולילה באיזה חגיגה חוץ מזו אקיים מה שאני מוצא בקרא אחרינא דנאכלות לשני ימים הרי השווית את כולן וא"ת היכן אני מוצא זה? תלמוד לומר אם נדר, האי "אם" בא לרבות עוד דבר דנאכל לשני ימים והוא על החגיגה ואם כן ע"כ האי "אם נדר" בא לרבות על חגיגת ט"ו וקרא ד"לא ילין" אתי לחגיגת י"ד דנאכלת לשני ימים והאי "לבקר" היינו בקר שני וכנ"ל.
( ח ) התמורות: של הנאכלולת לשני ימים.
תלמוד לומר נדר ואם נדר או נדבה: בקרבן אהרן פירש דהריבוי מן הוי"ו ד"ואם נדר" והגר"א באדרת אליהו פירש מן "או" דלגבי נדבה.
תלמוד לומר אם זבח צ"ל תלמוד לומר זבח. דהאי זבח יתירא הוא ואתי לרבות.
( ט ) תלמוד לומר וכי תזבחו: בפרשה קדשים שאין תלמוד לומר שהרי כבר כתב בפרשה צו.
( י ) תלמוד לומר וכי תזבחו זבח: כצ"ל. וכן איתא לקמן בפרשת קדשים וכן גרס הגר"א ומתיבת "זבח" קדייק דהוא יתירא.
( יא ) ביום וכו' מצוה לאכול ממנו ביום הראשון: דאי לאו הכי הוה ליה לומר "ביום הקריבו את זבחו וממחרת יאכל" ומשום הכי אמר דלהורות בא דעיקר מצוה היא לאכול ביום הראשון.
יכול לשני ימים: הרבה מפרשים יגעו על הברייתא הזו והגיהו אותה, זה בכה וזה בכה. ולפי הנראה מהגר"א באדרת אליהו שגירסתו "יכול ליום אחד" ויעלה הכל כהוגן. וזהו ביאורו: יכול ליום אחד היינו שלעיכובא הוא יום אחד ואחר כך יהיה עליו שם נותר. תלמוד לומר "וממחרת". אי ממחרת יכול מצוה לאוכלו לשני ימים, היינו דהמ"ע הוא יום שני כמו יום הראשון והאי דכתב "יאכל וממחרת" היינו רק משום דזריזין מקידימין למצות. ת"ל "והנותר" משמע מזה דרק אם הותיר רשות לאכלו גם ביום שני אבל עיקר המצוה הוא ביום הראשון.
( יב ) אי והנותר יכול אם הותירו כולו וכו': דהוה אמינא "והנותר" היינו הנותר מאכילתו שלא אכלו כולו ביום הראשון כעין מה שכתוב "ותאכל ותשבע ותותר", אבל אם לא אכל כלל ביום הראשון לא מצי לאכלו ביום שני.
תלמוד לומר יאכל ואפילו כולו: דהאי "יאכל" בתרא יתירא הוא דהוה ליה לכתוב "וממחרת הנותר ממנו".
( יג ) אף זבחים הנאכלים לשני ימים לילה אחריהם: כצ"ל.
ת"ל עד יום: בפרשה קדשים דהוה ליה לכתוב "והנותר ליום השלישי".
( יד ) תיכף לזמן אכילתן: כצ"ל.
אף זבחים וכו' תיכף לאכילתן שריפתן: היינו באור שלישי שכבר נגמר אכילתן. והכא לא קאמר הברייתא זמן אכילתן דעצם זבמנו הוא רק ביום הראשון כנ"ל.
תלמוד לומר ביום: היינו בפרשה שלנו.
לא ישרף: אלא יקבר.
תלמוד לומר ישרף אפילו לעולם: פי' הראב"ד מדקרינא "ישרף" ולא קרינא "ישרוף".
( טו ) מבשר ולא העצמות וכו': דלאו בכלל בשר נינהו ואין בהן משום נותר.
פרט לעובר ולשליא: דשליא פירשא בעלמא הוא ועובר קסבר וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים ולא במעי אמן לפיכך אינן בכלל קדשים שניתותרו [הראב"ד]. ועיין בסוף תמורה.
בנה אב לכל הנשרפים וכו': במה מצינו מנותר וזו היא מדה בתורה.