חפץ חיים על ספרא/מצורע זבים/פרק ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ה
[עריכה]( א ) כשיפסוק מזובו: פי' דאין טהרה מהטומאה כמו שאר טהרה דהא כתיב אחר כך "וספר וגו' ורחץ במים וגו'", אלא להפסקת הזוב קרי טהרה והוא מלשון נקיות וזיכוך מהעפוש היורד ממנו והוא מלשון "ורוח עברה ותטהרם".
ולא מזובו ומנגעו: דמלת "מזובו" יתירא היא וע"כ דרשו להורות דאם היה גם כן מנוגע אין צריך להמתין עד שיתרפא גם כן מנגעו אלא מונה והולך מיד הז' ימים ואף שעדיין לא נטהר בזה לאכול בקדשים עד שיספור ז' אחרים לצרעת כשיתרפא ממנו ויטבול עוד טבילה אחרת כדכתיב שם "ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וגו' והיה ביום השביעי יגלח וגו' ורחץ את בשרו", עם כל זה אהני ליה לזב טבילתו שעולה לו לטבילת זובו שבה נטהר מלטמא משכב ומושב ומלטמא כלי חרס בהיסט שזו טומאה שבאה לו מן הזיבות לחוד.
מזובו וספר אף מקצת זובו וכו': דרשו זה מדסמך ספירה אצל זובו ללמדך שאפילו אם לא היה עליו אלא מקצת טומאת זוב וכדלקמיה גם כן טעון ספירת שבעה ימים.
( ב ) להביא את שראה שתי ראיות: דבעל ראיה אחת לא יקרא אב לשום דבר וקרא אמר שיטהר מי שנקרא זוב ממקצת זובו.
והלא דין הוא: ואין צריך קרא לזה.
אם מטמא וכו': בתמיה.
משכב ומושב בשתי ראיות וכו': ר"ל דכיון שמטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה.
זבה תוכיח: דאין טומאת משכב ומושב סיבה לספירת שבעה.
שהיא מטמא וכו': הרואה יום אחד או שתים בתוך י"א יום שבין נדה לנדה דאף שהיא מטמאה משכב ומושב באותו העת כדלקמן בפ"ח הלכה וי"ו -- אפילו הכי אינה סופרת שבעה אלא שהיא מונה יום אחד ובאותו יום תטבול.
( ד ) וספר לו לעצמו: היינו הגם דאיתחזק איסורא דטומאה אף על פי כן הוא נאמן על עצמו לספור הימים ולומר שלא הרגיש כלל בזיבה באלו הימים ( ראב"ד ). והנה אופן הספירה מבואר לקמיה בהלכה וי"ו דבעינן דוקא שבעת ימים רצופים ולא בסירוגין ומוסיף עוד לומר דאם אמר שבדק עצמו ביום ראשון ומצא עצמו טהור היינו שלא הרגיש כלל זיבה, וכן ביום השביעי, ובימים שבינתיים לא נתן דעתו לזה, ר"א אומר דאף בזה הוא בחזקת טהרה הואיל ותחלתן וסופן בטהרה וטובל לערב של שביעי.
אלא יום ראשון ויום השביעי: וצריך למנות עוד חמשה ימיה בבדיקה דחוששין שמא ראו בינתיים ואילו הוי ידע ודאי דראה בינתיים לא היה עולה לו מה שספר כלל דסותר הימים שראה וכדלקמיה, אכן משום דמספקא לן ואינו אלא חששא בעלמא, לזה מונה ראשון ושביעי אף על גב דמני להו בסירוגין.
אין להם אלא יום הז' בלבד: דחוששין שמא ראה וסתר אפילו יום ראשון.
( ה ) נראין דברי ר"א: שהוא השוה מידותיו וסבר דכיון דתחלתן וסופן הוי בטהרה מחזקינן ליה לאמצעיים שהיו גם כן בטהרה.
מדברי ר' יהושע: דכיון דחייש ליה לטומאה באמצעיים היה לו לסתור גם טהרת יום ראשון.
ודברי ר"ע מדברי שניהם: דמן הסברא נראה שיש לחוש לזה אבל בעצם הדין הלכה כדברי ר"א דמחזקינן לאלו האמצעיים שהיו בטהרה.
( ו ) תלמוד לומר לטהרתו: דמשמע שיהיו אלו השבעת ימים כולם לטהרה אחת וזה כשלא יהיה טומאה מפסקת ביניהם.
( ז ) הקיש כבוס בגדים וכו': מדכתיב חד במים לכיבוס הבגדים ולרחיצת בשרו.
מה רחיצת גופו בנקיות: שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו למים.
אף: בגדיו כשיטבלם צריכים שיהיו נקיים ולא יהיה דבר חוצץ בינם למים.
הא למדנו וכו': ר"ל מכאן למדנו בעלמא דיש חציצה בכלים.
( ח ) ורחץ בשרו וגו': דמלת "בשרו" מיותר, דהוה ליה למימר "ורחץ במים חיים", ולזה אמרו דבא למעט דוקא בשרו של זב.
( ט ) מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים: דכתיב "וטבל אותם ואת הצפור וגו' על המים החיים והזה על המיטהר", דנראה דמים חיים הם המטהרין אותו ואם כן אינו דין שגם טבילתו תהיה במים חיים.
( י ) יכול אף כליו: כבוס בגדיו דכיון דאמר במים חד אכולהו הוי אמרינן דשניהם טעונין מים חיים.
תלמוד לומר בשרו: דאי למעט מצורע לחוד הול"ל "ורחץ הזב", ואמר "בשרו" לומר בשרו טעון מים חיים ולא בגדיו.
( יא ) מלטמא כ"ח במשא: ובפרק קמא דמגילה (דף ח:) איתא בהיסט והיא היא ופי' שהזב נשא אותם או הסיט אותם דהיינו שמונחים על איזה דף ארוך והזב הכריע את קצה השני. ואיתא התם בגמרא דהרבותא הוא דאף על גב דהדר חזי לא מטמא למפרע ופירש"י דאף על גב שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב וכל שכן אדם -- אפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס אשר הסיט אותם בין טבילה לראיה. ומה דתלו דוקא הטהרה לענין היסט כלי חרס משום דקראי דלעיל מניה איירי לענין היסט כלי חרס עי"ש ברש"י.
בן עזאי אומר ומה וכו': פי' ולקרא אנו צריכין לזה משום דמדינא הוא דמטמא למפרע כלי חרס בהיסט כמו שהוא מטמא משכב ומושב ואדם.
הכי גרסינן ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל בולד הטומאה קל ליטמא באב הטומאה הקל, עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל ליטמא באב הטומאה, מקום שעשה ולד הטומאה חמור בולד הטומאה ליטמא באב הטומאה חמור, אינו דין וכו' [גירסת הקרבן אהרן וכעין זה גירסת הגר"א וש"א]. ואקדים לזה הקדמה קצרה, והוא: שרץ, אף שהוא אב הטומאה, נקרא 'טומאה קלה' לגבי זב שהוא חמור ממנו שצריך ספירה ז' ימים ליטהר. ואדם שנגע בשרץ נקרא 'ולד הטומאה קלה' וכל שכן הבגדים שלבוש בהן בודאי אין נקראים רק 'ולד הטומאה קלה'. והנה אם אדם נגע בשרץ והוא לבוש בגדים אף שהבגדים נוגעין בגופו, לא עשה אותם כאילו נגעו בשרץ והם טהורין. עוד צריך שתדע דולד הטומאה של הזב והוא האדם שנוגע בו מיטמאין בגדיו גם כן כדכתיב בקרא "והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו".
ועתה נבאר הברייתא. ומה אם במקום שלא עשה ולד הטומאה קל בולד הטומאה קל בולד הטומאה קל ליטמא באב הטומאה, ]פי' אדם שנגע בשרץ שהוא ולד הטומאה קלה ובגדיו שהוא לבוש בהן ונוגעין בו לא עשה אותם הכתוב כאילו נוגעין בשרץ שהוא אב הטומאה (והאי "ליטמא" פירושו כאילו נטמא), עשה ולד הטומאה הקל כולד הטומאה הקל ליטמא באב הטומאה, פי' שכלי חרס שהוא ולד הטומאה מקבל טומאה מן השרץ כדרך שאדם מקבל טומאה מן השרץ שהוא אב, מקום שעשה כו' פי' שאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כמו שמטמא אותן הזב עצמו, על אחת כמה וכמה שהזב יטמא כלי חרס בהיסט כדרך שמטמא אדם אף על פי שטבל.
והתוכן בקיצור הוא כך, אם במקום שלא החמירה התורה לעשות הבגדים שנגעו באדם שנגע באב הטומאה להיותם טמאין כהאדם אף על פי כן החמירה התורה שם לענין כלי חרס שנגעו בשרץ שנטמאו כאדם שנגע בשרץ, מקום שהחמירה התורה דהיינו בזב לעשות בגדים של הנוגעין בזב כאילו נגעו הן עצמן בזב על אחת כמה וכמה שהוא יטמא כלי חרס בהיסט אף על פי שטבל כדרך שמטמא אדם. וזהו בעצמו הקל וחומר דר' יוסי הגלילי.
א"ל ר' יוסי הגלילי פרשהו: פרש לי דבריך.
א"ל שנהו: אמור לי עוד הפעם ואבין מעצמי.
( יג ) לו לעצמו: כלומר לעצמה של ראיה זו דהיינו שההפרשה תהיה לזיבה שהוא עכשיו בה שאם הפרישו וכו'.
חלופי תורים ובני יונה: שאם הפריש מעות לקנות תורים ולא מצאן יכול לקנות בני יונה או להיפך כנ"ל.
ואין חלופיהן עשירית האיפה: כמו בסוטה והמצורע.
( יד ) שהוא טובל מבעוד יום: פי' ביום השביעי ולא משחשיכה.
אלא אם כן היה מעורב שמש: מאתמול ואי יטבול היום צריך להמתין על ביאת שמשו דטבול יום אסור לכנוס לעזרה.
( טו ) שיפרישם הכהן וכו': ר"ל שיברר דבריו בשעת הקרבה איזו לחטאת ואיזו לעולה והיינו אם הבעה"ב לא בירר דבריו בשעת לקיחה.
שאם הפרישם הוא: היינו הבעלים בשעת לקיחה אמרו איזו לחטאת ואיזה לעולה.
הכי גרסינן תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם אל הכהן (ראב"ד והגר"א): והוא בויקרא ה' פסוק ח' (ויקרא ה', ז'-ח') ולמדנו מזה שבשעת הבאה להכהן היו כבר אחד חטאת ואחד עולה והיינו שבשעת לקיחה הפרישו הבעלים לזה וכן מצינו לעיל בויקרא פ' י"ח הלכה ד' שדרש שם כן מהאי קרא ומשם למדנו גם לעניננו שהפרשת בעלים הויא הפרשה ואין הכהן יכול לשנותם.
( טז ) והלא מי שראה שלש ראה שתים: וכבר נתחייב בקרבן ואיך יפטר על ידי שיוסיף לראות.