חפץ חיים על ספרא/בהר/פרשה ד
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ד
[עריכה](א) ת"ל בית מושב עיר חומה: בית שהושב ונבנה בעיר חומה, דמשמע שהוקף ולבסוף ישב.
המוקפת חומה וכו': פי' עוד פרט אחד דאפילו אם הוקף ולבסוף ישב בעינן דוקא שיהא מוקף מימות יהושע בן נון, וחסר כאן בברייתא ראיה לזה. ובגמרא (ערכין לג, ב) למדוה לזה בגזירה שוה - נאמר כאן חומה ונאמר להלן "ששים עיר כל חבל ארגוב חומה גבוה וגו'". מה להלן שמוקפת חומה (דהיינו בימות יהושע בן נון הוקפה כבר על ידי עכו"ם), אף כאן דוקא באופן זה. והגר"א בהגהותיו העתיקה כאן.
ג' חצרות: שבכל חצר מהן שני בתים מקרי עיר חומה, ופחות מכאן לא מקרי עיר חומה.
קצרא: שם עיר קטנה שמחוץ לצפורי.
וגמלא הרי בגליל: בגמרא שם פריך מאי קאמר (וכי אין עיר מוקפת חומה אלא גמלא בגליל ובעבר הירדן גדוד וכו', והלא קאמר שם במתניתין וכן כיוצא בהן). ומשני רבא דתנא דברייתא בא לפרושי מתניתין דאמר שם גמלא וגדוד וחדוד ויש שם כמה מקומות שנקרא גמלא וגדוד וכו', לכך נתן הברייתא סימן גמלא הרי בגליל, כמו שאמר הרי היא גמלא שבגליל, וגדוד הרי היא גדוד שבעבר הירדן, ולאפוקי גמלא וגדוד שבשאר ארצות, דהיינו גמלא שבעבר הירדן ויהודה או גדוד שבגליל או יהודה, דלא, כי הם אינם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. וכה"ג חדוד ואונו -- דוקא ביהודה וירושלים הנזכר כאן איתא שם בגמרא דתרי ירושלים הוו ולאו היא ירושלים שביהודה ובנימין שבהמ"ק שרוי בתוכה שאותה ירושלים אף שהיא מוקפת חומה - אין הבית חלוט בה כדילפינן בגמרא מקראי.
לא מנו אלא אלו: בגמרא איתא הלשון "למה מנו חכמים את אלו", פי' והלא כתיב ששים עיר כל חבל ארגוב חומה גבוה וכו'.
שקידשום: והוצרכו לקדש דקסבר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אבל למאן דאמר קידשה גם לעתיד לבא אפילו אותם שלא מצאו בנויות קדושות הם (גמרא).
אבל הראשונות וכו': היינו השישים עיר כל חבל ארגוב, אבל אפשר שיש עוד עיירות שקידשום וכמו דתנן במתניתין "וכל כיוצא בהן". וכדמקשה שם סתמא דגמרא אמתניתין. ועוד אפשר לומר דפליג אמתניתין וס"ל דלא קידשום יותר.
כיון שבטלה הארץ: פי' שנחרבה.
(ב) מיד: דלא כרבי דלקמיה.
לא שנה למנין העולם: דממכרו משמע מעת שמכרו לו.
אין פחות משני ימים: פי' אין יכול לגאלו ביום שמכרו לו עד שיעמוד שני ימים ביד הלוקח. ורבנן פליגי עליה וס"ל דימים מיבעי להו למעת לעת, והיינו דאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד שיגיע חצי היום של ניסן הבא.
(ג) מה תלמוד לומר: פי' לו מה ת"ל היה לו לכתוב עד מלאת שנה תמימה.
הוי שנה לראשון: ד"השנה" נחשבת מן ממכר ראשון, לא מן המכירה השנייה.
(ד) תמימה שס"ה ימים: ס"ל דמה שכתוב "תמימה" היינו להשלים לה האחד עשר יום ששנת החמה יתירה על הלבנה (ששנת הלבנה י"ב חודש שכל חודש נחשבת כ"ט יום וחצי (ומעט יותר) - הרי שנ"ד) שמהם אנו מעברין את השנה.
שנה תמימה י"ב חדש: והא דכתב "תמימה" להורות דאם נתעברה השנה, דהיינו השנה דלקחה הלוקח, הוי שנה מעוברת, לא נחלט להלוקח עד דתעבור כל הי"ג חודש וזהו מאי דסיים "לפיכך" -- ר"ל לפי שאמר הכתוב תמימה וכו'.
(ה) וקם הבית: כלומר אילו לא אמר קרא אלא "וקם הבית" הייתי יכול לומר דוקא הבית המיוחד הנקרא בית סתם.
בתי בדים: שכותשים בו הזיתים ועושים השמן.
והמגדלות: הקבועים בקרקע.
תלמוד לומר אשר בעיר: והכי קאמר, הבית או כל מה שיהיה לפנים מן החומה בעיר אף שלא יקרא בית.
בית דירה: פי' מקום הראוי לכנס שם להשתמש.
(ו) והשדות ת"ל אשר בעיר: הוא מרבה מן "אשר בעיר" אפילו שדות. ובגמרא מסיק דשדות דמרבה ר"מ אינם בשדות ממש, דהא "בית" כתיב, אלא אם כן יהיה חולסית ומצולה, פי' חולסית ליטול ממנו אבנים, ומצולה ליטול ממנו חול, והוא מקום דלאו בני זריעה נינהו וראוין לבנין בית. באילו קאמר ר"מ דדמי לבית במה שראוים לבנין הבית. ור' יהודה סבר דלא הוי אלא כשאר שדות ולשדות דמי.
(ז) פרט לבית הבנוי בחומה: שאינו נחלט לסוף שנה, ד"אשר לו חומה" משמע שהחומה הוא חוצה לו והוא לפנים ממנה, אבל הבית הבנוי בחומה אין לו חומה אלא ההיא חומה הוא כותל הבית.
ר"ש אומר כותל החיצון הוא חומתו: כלומר אינו כותל הבית אלא צד כותל החומה הפנימי הפונה לבית, וצד כותל החומה החיצון הוא החומה לבית וקרינא ביה "אשר לו חומה ונגאל" עד שנה. ובגמרא אמר דבקראי פליגי, עיי"ש.
אשר לו חומה: רש"י פירש דכתיב תבנית:לוא בוא"ו ואלף, ולזה דרשינן לא חומה ולו חומה. והכונה אשר אין לו חומה עכשיו אבל היתה לו חומה מקדם. ועיי"ש בתוס'.
(ח) לצמיתות לחולטנות: כמו חלוט, שהוא דבר נפסק ונכרת שאינו חוזר.
לרבות הנותן מתנה: שאם גאל בתוך שנתו גואל ואם לאו חלוט לו למקבל. ובגמרא דריש לה מכפל אותיות המלה, דהול"ל "לצמית", ואמר "לצמיתות" -- תרי צמיתות, חד למוכר וחד לנותן.
בראשונה היה נטמן: הלוקח ביום י"ב חודש כדי שלא ימצאהו המוכר ליתן לו מעותיו.
חולש: ר"ל שיהיה נותן מעותיו בלשכות והם הלשכות שבעזרה.
(ט) יכול לו לבדו: פי' הייתי אומר שלא יהי' נחלט אלא לקונהו בעצמו אבל אם מת הוא בתוך השנה ונשארו דורותיו אינו נחלט בידם אלא ליהדר ליה למוכר.
ת"ל לדורותיו: והכי קאמר, לקונה אותו או לדורותיו.
אי לדורותיו וכו': כלומר אילו אמר לדורותיו לחוד הייתי אומר שאינו נחלט אלא לדורותיו, והיינו שאם בחייו לא גאל מידו ונשאר הבית לזרעו, אינו יכול להוציא מידם ונשאר להם לצמיתות. אבל מידו יגאל בזמן שירצה, ואפילו לאחר שנה.
(י) יצא הקדש שאין לו דורות: אין שייך דורות גבי הקדש, ואם הקדישו אינו חלוט להקדש ויכול לפדותו אפילו לאחר כמה שנים.