חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ז
[עריכה]( א ) ולא לאחרים: היינו עכו"ם שאינם מתכפרים בו.
לחוקת עולם לבית עולמים: לבהמ"ק ששם קריבין אלו הקרבנות לאפוקי בבמה שאין להקריבן.
תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו: אצל "תענו את נפשותיכם" והוקשו להדדי, מה מלאכה דבר שהוא אסור במקום אחר כגון בשבת אסר אותה הכתוב גם ביום הכפורים, אף עינוי שאסר הכתוב הוא דוקא מה שאסר במקום אחר ובחיוב כרת כגון פיגול ונותר אסר לנו הכתוב ביום הכפורים ולחייבו שתי חטאות לאפוקי ישיבה בחמה או בצונן לא מצינו חיוב לזה בשום מקום.
( ב ) מנין לרבות הטבלים: שאין עליהם חיוב כרת במקום אחר וא"כ לא הוי דומיא דמלאכה.
תלמוד לומר תענו את נפשותיכם ריבה: פי' דהוי מצי למכתב "תתענו", ומה דכתיב "נפשותיכם" ריבה. ובגמרא הגירסא "תלמוד לומר תענו ועניתם ריבה".
( ג ) ולא ארבה את החולין וכו' תלמוד לומר תענו את נפשותיכם ריבה: פי' דגבי יוה"כ כתיב כמה פעמים עינוי נפש בפרשה אחרי ובפרשה אמור לרבות כל הני.
שהם בעמוד ואכול: ואם כן אפשר שלא אסרה התורה אכילה בהם ביום הכפורים.
בבית נפשותיכם: פי' שהמזון הוא להעמיד הנפש ולכן העינוי בו הוא לפנים הנפש בעצמה.
( ה ) לא יקנב את הירק: לנתק העלים מן הקלחים כדי שיהיו מוכנים לחתכם לערב.
את הכוסות: כל זה מדכתיב "וכל" משמע אפילו דבר שיש בו טרחה כל דהו.
ודין הוא: שלא לומר כן.
שיש עמה מחשבה: היינו מחשבה ועיון שכן קראה הכתוב מלאכת מחשבת.
( ו ) אי מה וכו' מלאכה גמורה: דכתיבה "מלאכה" סתמא והא דמחייב אדם בשבת אפילו על מקצתה -- ההוא מקרא אחרינא דכתיב "ועשה מאחת מהנה" וכדלעיל בפרשת ויקרא בדיבורא דחובה פ"א עי"ש.
הכי גרסינן שלא יכתוב את הספר
ולא יעשה שני בתים: שנותן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין לי"ס שכל זה רק חלק ממלאכה ולא שלמה.
( ז ) במכנסים: בבגדי כהונה והזכיר לבוש ראשון שלובש בתחלה לכסות בשר ערוה.
ובפרוכת: קדושים יותר.
תלמוד לומר מלאכה וכל מלאכה ריבה: דכתיב כמה פעמים "כל מלאכה" בפרשת אמור.
( ח ) תלמוד לומר מלאכה וכל מלאכה ריבה: פי' אף על גב דאינה מלאכה גמורה לחייב עליה כרת ובשוגג חטאת על כל פנים איסור דאורייתא יש בזה וכענין שאמר ר' יוחנן ביומא (דף עד:) חצי שיעור אסור מן התורה ולדעת ר"ל שם הוא אסמכתא בעלמא.
( ט ) שלא יעלה באילן: וכן כל הני דקחשיב לקמיה מדרבנן הוא ואסמכינהו אקרא שלא יעלה באילן שמא יתלוש.
ושלא ירכב: שמא יחתוך זמורה.
ולא ישוט על המים: שמא יעשה חבית של שייטין.
ולא יספוק: בירושלמי שהוא עושה מכעסו כמו ויספוק את כפיו".
ולא יטפח: טיפוח לרצונו.
ולא ירקד: שמא יעשה כלי שיר.
לא יקדיש: קרבן.
ולא יעריך: משום דדמי למקח וממכר.
ולא יגביה: חלה. ויש דלא גרסי משום דהיינו "ולא יתרום".
ולא יתרום: תרומות ומעשרות ואפילו ליתנם לכהן בו ביום.
ולא יקדש ולא יגרש וכו': וכולהו משום גזירה שמא יכתוב.
האזרח לרבות נשי אזרח: היינו מה"א ד"האזרח" ומקשה הגמרא (סוכה כח, א) פשיטא דהא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ומשני דנצרכה לתוספת עינוי שגם בזה אף דאין על זה לאו וכרת רק מצוה בעלמא אפילו הכי נשים חייבות.
הערת שוליים *)[1] -- ואף דעכשיו אינו דומיא דמלאכה כלל ואפילו הכי נתרבה אם כן נרבה גם שישב בחמה ויצטער -- י"ל דאפילו הכי אכילה מקרי דומיא דמלאכה מפני שמצינו שחייב על ענין אכילה במקום אחר כגון פגול ונותר מה שאין כן לענין ישיבה בחמה לא מצינו כלל. ועיין ביומא דף ע"ד ע"ב ברש"י ד"ה מה מלאכה דבר וכו'.
- ^ הערה זו של החפץ חיים מוסבת על הטקסט של הספרא על המילים "ארבה את הטבלים שהן במיתה ולא ארבה את הנבילות שאינן במיתה. תלמוד לומר תענו את נפשותיכם ריבה" - ויקיעורך